אבן הראשה קכט

ומ"ש הגרע"א (תשובה ק"ל) להוכיח מהא דיבמות (קט"ז) מ"ט דקטטה רב חנינא אמר משום דמשקרא ופרש"י שמרוב שנאה מתכוונת לאסור עצמה עליו ומדלא פירש"י דכיון ששונאת לבעלה אין להאמינה מכח חומר דבסופה, דממה ששיקרה לומר גרשתני חזינן דסניא ליה וליכא גבה חומר דבעלה הראשון ומדהוצרך לפרש שמתכוונת לאסור עצמה עליו מוכרח דגם זה הוי חומר מה שתצטרך לצאת מבעלה השני ודייקא שלא להינשא למי שתצטרך לצאת ממנו לענ"ד שאני גבי קטטה שאינה רוצית שתצא בלא כתובה ובלאות דהגם ששיקרה ואמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני רצתה לגבות הכתובה בכתובה שתחת ידה ובידה גם להישאר תחת בעלה הראשון ולא תחפוץ שתיאסר עליו בע"כ בהפסד כתובה ובלאות אי לאו הטעם שמרוב שנאה כו' משא"כ הכא דליכא חומר בין לענין שתצא מהבעל הראשון בין לענין כתובה שכבר הפסידה כתובתה שיתברר שזינתה ברצון מה איכפת לה מה שתצא מהבעל השני אחר שיתברר שקרה ומה תפסיד בזה יותר מאם לא תינשא לאיש כלל ורוצית להינשא לאיש ותשאר תחתיו עד שיתברר שהבעל חי וחושבת אולי לא יתברר לעולם. (ולכאורה יש לחוש בזה"ז שאינה חוששת שתצא בלא כתובה בד"ח לפי שבע"כ יתן לה הכתובה והתוספת ככתוב בשטר חיוב שלו אך אפשר שלא יתן לה כתב חיוב שתוכל לתובעו בעש"ג או שיכתוב בפירוש שאם יתברר שבעלה הראשון היה חי בשעת נישואיה אין לה כלום ובכל מה שמתירין ב"ד האידנא משום חומר שבסופה נכון שיכתוב בפירוש כן כדי שלא תוכל לתובעו בעש"ג דשמא תסמוך ע"ז שלא תציית לד"ת)

סימן נא

לאחי הרב ה"ג מו"ה אברהם נ"י

דבר מה שחקר במכתבו הנה בשבו"י ח"ב (תשו' קס"ח) כתב וז"ל ואל תתמה איך מוסרין לו ב"ד השבועה כיון שלא ראהו בעיניו דמצינו כה"ג בסנהדרין (ל"ז) שאמר אראה בנחמה כו' ולענ"ד אינו מובן דהא לא נשבע אלא על הסיפור שראה אחד שרץ אחר חבירו לחורבה כו' וזה היה ודאי בלא צורך לאומדנא ומה שא"ל רשע מי הרגו לזה או אני או אתה כו' הא לא נשבע ע"ז. ומ"ש מהא דשבועות (ל"ד) דאי אית ליה דרב אחא מוקי קרא בידיעה בלא ראיה ומ"מ משביעין ע"ז בשבועת העדות צ"ע דאטו נשבעין שהוא כדבריהם אלא שמשביעם אם לא תבאו ותעידו כו' ומגידין עדותם בלא שבועה ומספרים לב"ד המעשה בפרוטרט וב"ד ידונו ע"פ אומדנא ונשבע אמת מה שיודע משא"כ בנ"ד שאם ישבע שבודאי כן הוא הוא משקר ואם ישבע שיש לו אומדנות י"ל דל"מ להוציא ממון באומדנא שלו שאומר בדדמי ואדם קרוב לעצמו. אמנם יש להוכיח מהא דיבמות (קכ"א) אר"נ אלהים אכלוה כוורי לחסא ובתשובת מיימוני כתב דכיון דרובא אין ניצולין שפיר נשבע דאף בד"נ אזלינן בתר רובא אלא דבעריות מחמירין דלכתחלה לא תנשא הרי שנשבע שהוא ברי לו הגם שאינו ודאי גמור והגם דקשה דכיון דרב אשי גופיה אמר דצו"מ אי סליק קלא אית ליה מנליה דאי נסיב לא מפקינן דדלמא גברא רבה שאני וצ"ל דה"ק דאא"ב דאי נסיב לא מפקינן מש"ה בגברא רבה תינשא לכתחלה אלא אי אמרת דאפילו ניסת תצא יקשה דנגזור ג"ר אטו אינש דעלמא (ומצאתי בשג"א החדש שפירש כן) וא"כ י"ל דמש"ה נשבע בחסא דהוי גברא רבא וליכא אפילו חשש מיעוט ולכתחלה תינשא. מ"מ אכתי מוכח כמ"ש דהא גם אי נטבע אינו ודאי דאכלוה כורי גם דבתשו' מיימוני מפורש שנשבע משום דרובא הוי כן. וכן משמע בב"מ (ו') דפריך משתבע נמי מספק ולא מתרץ דאפשר שיש לו אומדנא כדבריו וע"י שבועה יפרוש אך י"ל דמטעם זה אין להשביעו בחנם כיון דשפיר תפס מאומדנא וע' כריתות (ח') המעון הזה ולא ידע שיהיה בדנרין אלא מאומדנא והגם שבודאי יפחת המקח ע"י הוראתו אינו ברור גמור שיהא בדנרין. שוב ראיתי לחותני הגאון בספרו חח"מ (סי' צ"ג) שהביא מיבמות שם להשיג ע"ד הש"ך בתקפו כהן (סימן ע"ט) והקשה עוד איך נשבע וסמך על ארמאי מסל"ת שאינו נאמן אלא בעדות אשה והוכיח מלשון הריטב"א דמיירי בארמאי מסל"ת ולענ"ד ממ"ש הריטב"א וז"ל וכאידך עובדא אמרי מאן איכא בי חסא טבע חסא ש"מ דארמאי מסל"ת כיון שאמר מת פלוני סגי ולא בעי למימר קברתיו וכתב בלשונו וכאידך וגם ממה שהוצרך להביא מהא דחסא מבואר שבא להוכיח דלא תימא דמיירי שאמר קברתיו וקאמר דהוי כהא דמאן איכא בי חסא שלא אמר קברתיו אלא שנטבע ודכן מ"ש בי חיואי שכב חיואי לא אמר קברתיו ומדמה הריטב"א לשון העדות ולעולם י"ל שהמעיד בי חסא היה ישראל ומדוייק דקאמר מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי בכפל הלשון וגבי בי חסא לא קתני אלא חד זימנא שהעכו"ם המכריז כפל בלשונו לפי שאינו בא כ"כ בבית ישראל ומכריז בשוק וכמ"ש הריטב"א דכיון דמעייל נפשיה לאכרוזי כו' (אמנם ברי"ף הגירסא להיפוך גבי בי חסא בכפל הלשון). וגם לפום דמשמע מלשון הש"ס דמיירי בארמאי דומיא דאינך י"ל דשפיר נשבע דבמסל"ת בעדות אשה אין חשש שמשקר דאין לחוש שהוא מערים והיא שכרתו לכך כו' דמתוך שהחמרת עליה בסופה כו' ולא תינשא אם יודעת שהוא משקר והא דב"ק (קי"ד) שאינו נאמן בשאר איסורי תורה מיירי (באשה וקטן) היכא שיש לחוש ששכרוהו ומערים ועושה א"ע מסל"ת ואף לפמ"ש הש"ך (סי' צ"ח) דוקא כדליכא למיקם עלה דמילתא אינו נאמן באיסורי תורה והכא הוי מדעל"ג דאשה דייקא ומנסבא ועדיף ממדעל"ג דלמאי ישקר בחנם שיודע שלא תינשא אם לא יתברר לה שמת ומש"ה לא מצרפינן חשש מיעוט שמא משקר וחשש מיעוט דמשאל"ס להחמיר דבודאי מעיד אמת ומ"מ אלו לא הקילו רבנן משום עיגונא היתה אסורה להינשא דגזה"כ שאין דשב"ע פחות משנים כעין מ"ש בב"ב (קנ"ט) גזירת מלך הוא כו' אע"ג דודאי מהימני ובמק"א הארכתי בזה

ומה דאמר אכלוה כורי י"ל עוד קצת לפמ"ש ביו"ד (סימן רל"ו סעיף ה') בשם המרדכי שהנשבע על דבר שהוא גוזמא קצת כדי להחזיק דבריו לא הוי שבועת שוא. ותמה הט"ז דכל שאינו אמת גמור היאך ישבע להחזיק אותה יע"ש בגליון בשם חידושי הגרשוני ליישב עפמ"ש התוס' בשבועות (כ"ט) דשבועת הבאי לא מיתסרא אלא מדרבנן שאין דעתו לומר ממש כקורות בית הבד אלא מה שהוא טרוף מגבו ומשונה משאר נחשים קורא קורות בית הבד ואינו אומר כן אלא להחזיק ולאמת דבריו וה"נ י"ל שאינו מכוין לומר שאכלוה כוורי ממש אלא להחזיק דבריו וכוונתו שנטבע והוי שבועת הבאי שאסור רק מדרבנן ולענין זה מהני רובא הגם שאינו ודאי דאכלוה כוורי אף אם נטבע (ועמ"ש במק"א לחלק בין שבועה בלה"ק ודבשאר לשון שתלוי במחשבת המדבר הולכין יותר אחר כוונתו והכא לא נשבע בלה"ק ודהגם דעק"ש הוי מעשה הולכין יותר אחר כוונתו בשבועה) ומדנודרין לאנסין ומחשב בלבו היום הגם דהוי דברים שבלב משמע דמה"ת הוו דברים ומה שמחשב היום אינו סותר לדבריו אלא שמשלים הענין והגם דכשאומר כקורת הבד הוי מעין ודוגמא והכא אי סליק לעלמא אף דוגמא ליכא י"ל דכשאינו מכוין לשקר רק להחזיק דבריו מטעם אומדנא שהוא אצלו כודאי הוי בכלל שבועת הבאי ובאיסור מדרבנן לא חייש למיעוטא. ועמ"ש חה"ג מקדושין (מ"ג) וי"ל ג"כ דלמ"ד דאזלינן בכ"מ בתר אומדנא ה"נ יכול לשבע משא"כ לדידן דא"י לשבע שבודאי כן הוא כשהוא דרך אומדנא ונשבע איך היה המעשה]: