אבן הראשה יב

סימן א

להחו"ב מהר"א משה נ"י

דבר מה ששאל ממני חות דעתי בענין מה שחקרו האחרונים בהא דקיי"ל ספק ברכות להקל. אי חייב לברך כשיש ס"ס המסייע לחיוב. וכתב מעלתו דלפמ"ש הט"ז או"ח סי' ז' דלענין ברכה לא מוקמינן אחזקה וצריך לבדוק הציצית משום חומר לא תשא. ס"ס לא עדיף מחזקה ואינו מברך ו"א דשאני התם דליכא חשש איסור בבדיקת הציצית. אלא דאי לאו חומר לא תשא לא היה מחויב לבדוק. משא"כ הכא שאם לא יברך יעבור על חיוב הברכה מדרבנן. וכשיברך ליכא חשש איסור אף לשיטת הרמב"ם הובא במ"א סי' רט"ו שהמברך ברכה שא"צ עובר על ל"ת מה"ת. כיון דאיכא ס"ס. והר"ן פ"ד דר"ה (וכן הפוס' והרא"ש בקדושין) הקשו לשיטת הרמב"ם. למה חוזר ואומר אמת ויציב מספק דהא אם כבר אמר וחוזר ואומרו עביד איסורא דאורייתא בידים ומוטב שלא לאמרו דהוי שב וא"ת. ונלענ"ד ליישב דכיון דבספק אמר אוי"צ הוי ספיקא דאתחזק חיובא שאינו יודע אם נפטר מן החיוב וכשאומר שנית דאיכא ספק ברכה שא"צ הוי ספיקא דלא אתחזק חיובא. דאדרבה לפי מה דאתחזק עליו חיובא אינה ברכה שא"צ. ולא הוי ברכה שא"צ אלא אם כבר נפטר מן החיוב. מש"ה חוזר ואומר דאלים ספיקא דאתחזק חיובא מספיקא דלא אתחזק חיובא. ואדרבא יתיישב להרמב"ם קושית הצל"ח הא דלמ"ד ק"ש דרבנן אינו חוזר וקורא מספק דהא אתחזק חיובא ואין ספק הקריאה מוציאו מידי ודאי שנתחייב וכספק דרבנן שיש לו חזקת איסור דלחומרא. דלפ"ז י"ל דכיון דאיסור ברכה שא"צ הוי מה"ת לא אלימ' סד"ר דאתחזק חיובא מסד"א דלא אתחזק חיובא ועכ"פ שקולין הן ושוא"ת עדיף דבלשון הרא"ש פ"ק דקדושין מבואר דגם ק"ש שלא לצורך אדעתא דחוב הוי ברכה שא"צ ואסור מה"ת אי לא נימא דהוי אסמכתא בעלמא. ועי' מ"ש החו"ד סי' ק"י בבית הספק ס"ק כ'. והפמ"ג בפתיחה חקר בענין ספק אם בירך ברכת התורה דהוה ס"ס דשמא ברכת התורה מה"ת וספיקו לחומרא. ואת"ל שאין חיובו אלא מדרבנן שמא לא בירך. וצ"ע שלא הביא ממ"ש ביו"ד סימן פ"ג וסי' ק"י גבי ציר דגים טמאים דכיון דלגבי איסור דאו' איכא ס"ס ולגבי איסור דרבנן איכא ספיקא שרי. וא"כ ה"נ א"צ לברך וכ"כ הגרע"א (ת' כ"ה) בנשים שנסתפקו אי ברכו ביהמ"ז כיון דלגבי דאורייתא איכא ס"ס יע"ש. אמנם לפמ"ש הפמ"ג מדברי הלח"מ פ"ד מברכות גבי בירך על הפרפרת דאת"ל אסיפא פליג הא איכא ב"ש דסברי דלא פטר ודמי לס"ס ודלענין ספק ברכות מצטרפין דברי ב"ש לס"ס הגם שבכ"מ אין מצטרפין דבריהם לס"ס. ה"נ י"ל שמצטרף הספק שמא הוא מה"ת ואינו דומה לדין דגים מלוחים שמותרים מטעם ס"ס הגם דמדרבנן ליכא אלא ספיקא לחוד. וגם הוא ספיקא דפלוגתא מחלוקת הראשונים ולא ספק במציאות. אמנם דברי הלח"מ מוקשין לענ"ד דהא בברכות דף ל"ו פריך ולעביד מר כב"ש דמקילי טפי ומשני דב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ויש להבין מעיקרא מאי פריך דהא תיפוק שיש ב' ספיקות לחומרא שמא הלכה כב"ה וגם לב"ש הוי ספק ערלה. ומוכרח דהכא שרי גם כשיש שני ספיקות לחומרא. וכמ"ש הר"ן פ"ק דקדושין שבא הלמ"מ לומר דערלה בח"ל ספקה מותר כל שנולד בו שום ספק בעולם ואע"פ שאינו כדאי להתיר במקום אחר ואפי' קרוב לודאי שרי. ומ"מ מתרץ ב"ש במקום ב"ה אינה משנה שאינו נחשב זה שום ספק בעולם וכדליתא דמי וא"כ לא יתכן לומר שלענין ספק ברכות יחייב לברך משום צירוף דברי ב"ש. ובלא"ה דברי הלח"מ מוקשים דגם אי ארישא פליג משמע בסוגיא שפוטר מ"ק. והעיקר כמ"ש הכ"מ הנוסחא שפטר ועיין סי' תפ"ט סעיף ח' ומ"ש בפמ"ג ומחה"ש הטעם דהוי כעין ס"ס

ומה שדקדק כבודו בהא דברכות דף נ"ג שלא נזכר גבי בשמים דין מחצה על מחצה. ובשו"ע סי' רצ"ח גבי נר איתא דמע"מ מברך ובסי' רי"ז גבי בשמים איתא דרוב ישראל מברך. כבר הקשה כן במחצית השקל שם. ולכאורה י"ל דבמע"מ אינו מברך משום דהוי ספק השקול וספק ברכות להקל וגבי נר מברך במע"מ משום שאין ספק בעצם חיוב הברכה ומה שאינו מברך על נר של ע"ג הוא לפי שלא שבת ממלאכת עבירה ומאיס לברך עליו וכעין הא דאמר בגיטין דף נ"ה שלא יאמרו מזבח אוכל וכו'. וע"ש בתוס' ובט"ז או"ח סי' תרמ"ט ס"ק ג' ומאיס מדרבנן וכיון שאין ספק בחיוב הברכה אלא מצד האיסור מדרבנן שרי במע"מ דהוי ספיקא דרבנן ומש"ה צריך לברך. משא"כ גבי בשמים דהוי טעמא משום איסור ע"ז ויש בזה חשש איסור מה"ת. לא מיבעיא בורד והדס דקיימי לריחא. דאף בשאר מיני בשמים כתבו התוס' בע"ז דף י"ב ד"ה אלא שאסור מה"ת ע"ש. ומש"ה אין לברך במע"מ שיש ספק איסור מה"ת. וגם לשיטת הרמב"ם והמ"מ שגם בנר שייך טעם החשש משום איסור ע"ז. י"ל דמש"ה מברך במע"מ משום דנם בעכו"ם פעמים שאינו לע"ז ואינו ודאי גמור (ופעמים ששבת ממלאכת עבירה והדליק עתה) וא"כ יש במע"מ רוב המסייע להיתר וחיוב ברכה. משא"כ גבי בשמים דהגם שיש מיעוט דעכו"ם שאינו לע"ז יש כנגד זה מיעוט בישראל דלגמר את הכלים ולאו לריחא עביד (דבזה מודו רבנן לר' יוסי) ואיכא מיעוטא נגד מיעוטא. והדר הוי מע"מ שאינו מברך (ונר לכבוד לא שכיחא כלל)

ובזה יש ליישב מה שהקשה המג"א סי' רצ"ח ס"ק י"ג דנימא כל קבוע כמע"מ דמי. ומה שתירץ דהאור פירש וכן ריח הבשמים וע"ש במחה"ש מוקשה לכאורה דהתינח גבי ברכת הריח שמברך על הנאת הריח והרגשתו ריח טוב דהוי פירש הריח שנכנס ומורגש בחוטם המריח. וכהא דאמרינן גבי סנהדרין שהדיבור היוצא מפיהם הוי פריש. משא"כ גבי ברכת האור שהאור עומד במקומו והוי קבוע. ואין לומר לפי שניצוצי האור הבאים לעין המביט הוי פריש דז"א דהא כבר כתב הרא"ש ובב"י שאין הברכה על הנאת האור (הגם שאין מברכין עד שיאותו לאורו) אלא לזכר מה שנברא האור במו"ש. וא"כ הוי הברכה על עצם האור שעומד במקומו דהוי קבוע. ולפמ"ש מיושב דכיון שגם מה שמברך במע"מ אינו אלא לפי שמצטרף המיעוט דעכו"ם שלא היה לעבירה וע"ז והוי רוב מסייע