אבן הראשה קכח

מיגו במקום חזקה דבפסולי רשעות א"צ שיהא תחלתו בכשרות, דאל"כ הא י"ל דליכא חזקה כיון דאפשר שלא הלוה אותו כלל וצ"ע

והנוד"ב הביא מ"ש בתשובת הרא"ש הובא בב"י דאף בפסול עבירה צריך שיהא תו"ס בכשרות והרדב"ז (סימן תקמ"ב) כתב באשה פרוצה שאמרה מת בעלי במקום פלוני ובאותו מקום יש יהודים דכיון שהיא פרוצה (וז"ל דפרוצה ואיכא למיחש דלא חיישא לקלקולא או אמרה בדדמי) ואפשר לברר ע"י שישלחו לחקור שם צריך לברר ואי לא אפשר לברר לא מעגנינן לה הרי דגם פרוצה (ומשמע פרוצה בזנות) נאמנת. וצ"ע דהא צריך שתעשה תשובה באותו שעה שמעידה. ולכאורה בנ"ד העדים נוגעין בדבר דסופן מוכיח על תחלתן שלא רצו להעיד בב"ד עד שתתן להם מעות וכשלא נתנה לא העידו בב"ד והם טעו וסברו שכשלא יעידו לפני ב"ד אין בעדותן כלום והגם שכבר העידו מקודם במה שאמרו לה שמת הא היו סבורין שתהא מוכרחת לבא לב"ד וליתן להם מעות בשכר שיעידו וגם היא היתה סבורה שאם לא יעידו לפני ב"ד אינו כלום ולפי שהיתה אז זונה מופקרת לא רצתה ליתן להם כסף כבקשתם וחשש נגיעה אינו משום קנס לחוד ודוקא כשנוטל שכר להעיד בין כשיהא תועלת בעדותו או לא אין הפסול אנא משום קנס משא"כ הכא שהוא נוגע בדבר (אם לא דנימא דמדעל"ג מהני אף במקום נגיעה ואיחזק איסורא ומהריב"ל נסתפק בזה)

ובלא"ה לפמ"ש הבעל המאור דהא דאמרינן מתוך חומר שהחמרת בסופה כו' הוי דוקא כשהיא יריאה מחומר של בעלה הראשון שנאסרת עליו ותצא בלא כתובה אבל לא איכפת לה מה שנאסרת על בעלה השני דמה תפסיד בזה יותר מכשתשב פנויה ולא תינשא לבעל בנ"ד שידוע שהיתה זונה מופקרת דבלא"ה אסורה לבעלה הראשון ליכא חומר ולא דייקא ומנסבא. והנו"ב הוכיח מהירושלמי שגם מפני החומר שכנגד בעלה השני דייקא ומנסבא דקאמר קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה ויקנסו אצל השני ולא יקנסו אצל כראשון א"ר יוחנן מריח ערוה נגעו בה ומוכח דאף אם לא היה חומר בסופה נגד הראשון ג"כ דייקא ומנסבא. ולענ"ד אין דברי הירושלמי סותרין לדברי הבעה"מ דבודאי אם לא היה מקום לקונסה ולאסרה על הראשון לא היינו אומרין שתיאסר עליו כדי שיהא חומר בסופה ויקילו עליה בתחלתה דהא בסוגיין יהיב טעמא מה שאסורה לראשון ולשני גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה ונמצאת א"א יוצאת בלא גט הא לאו הכי היתה מותרת לשניהם וכמ"ש הרא"ש לקמן רישא דעבדא איסורא קנסוה רבנן וחשו לשמא יאמרו כו' והקשה על הרי"ף שכתב אלא רישא דעבדא איסורא ודהשתא הדר ביה מטעם שמא יאמרו כו' דהא גבי אשת אח ואחות אשה לא מצרכינן גט היכא דליכא גזירת שמא יאמרו כו' ולא מצרכינן גט כדי שתהא חומר בסופה שתדייק יפה ויקילו עליה בתחלתה. והא דקאמר מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה כו' היינו דכיון שכבר החמירו חכמים בסופה משום קנס וגזירה שמא יאמרו כו' הקלת בתחלתה דממילא דייקא ומנסבה. והא דפריך לא לחמיר ולא לקיל ומשני משום עיגונא אקילו בה רבנן אין הכוונה דמש"ה החמירו בסופה שנוכל להקל בתחלתה דא"כ מאי פריך לא לחמיר כו' דהא מפרש הש"ס טעם החומרא מראשון ומשני שמא יאמרו כו' אלא דפריך שלא יקילו ולא תותר להינשא כשאין העדות ברור דממילא לא יהא מציאת תורת חומר בסופה. ומשני דמשום עיגונא אקילו רבנן והקולא נמשך מן החומר אבל לא יחמירו חכמים כשאין טעם לחומרא כדי שיסתעף קולא בתחלתה ומש"ה הוצרך הירושלמי לומר טעם החומר דמשום ריח ערוה נגעו בה. והנה מדפריך הש"ס בשלמא מראשון תבעי גט אלא משני אמאי זנות בעלמא הוא א"ר הונא גזירה שמא יאמרו גירש זה ונשא זה כו' מוכח דהא דתצא מראשון בגט היינו משום דקנסינן לה וכדפרש"י במשנה תצא כשאר א"א שזינתה דהך לאו אנוסה היא והא דלא דייקא קנסי לה ומש"ה אף קמי דאסיק טעם גזירה שמא יאמרו כו' הוה ניחא ליה הא דתצא מזומ"ז ולא קשיא ליה אלא למה צריכה גט משני וא"כ יש להבין הא דקאמר (דף צ"ה) כגון שקדש אחיו את האשה והלך לו למדה"י ושמע שמת אחיו ועמד ונשא את אשתו דרב אמר הרי היא כא"א ואסורה ליבם. ופרש"י שאלמלי נשאה ראשון תרווייהו מודו דמותרת לחזור לו דליכא למימר מחזיר גרושתו הוא דהא הכל יודעים שטעות היתה כו'. ויקשה כקושיית הרא"ש דגם כשהכל יודעים שטעות היתה ולא יאמרו שהוא מחזיר גרושתו בלא"ה תיאסר לחזור ליה והא דפריך רישא נמי אמרי נישואי טעות הוו ומשני קנסוה רבנן ופרש"י ולא תלינן לקולא. י"ל דהגם דבלא"ה ניחא מה שתצא מזה ומזה מ"מ מה שצריכה גט משני ואסורה אף בקרובי השני היינו דוקא דמשום קנס לא תלינן לקולא וחיישינן שמא יאמרו כו']. וכן יקשה מ"ש התוס' (דף צ"ג) ד"ה ע"א ביבמה דהיכי מצי למימר דדייקא כשמתירה ע"א להתייבם והלא ליכא חומר בסופה כשנופלת מן הנשואין כו' הרי שמותרת לחזור לו כדליכא גזירה שמא יאמרו כו'

ולכאורה יש ליישב דהא דקנסוה משום דלא דייקא שלא היה לה להינשא כ"ז שלא נתברר האמת לא שייך אלא בעלמא ולא כשניסת ליבם שאין בידה שלא להתייבם דקיי"ל בכתובות (דף ס"ד) שכותבין אגרת מרד על שומרת יבם כו' ואף למשנה אחרונה שאין כופין אותה וגם לפמ"ש התוס' דלא תימא דוקא מוכה שחין אלא כל אמתלא שתתן לדבריה אין כופין אותה להתייבם דלכ"ע תוכל לומר שתחפוץ להמתין שעוד לא נתברר לה מיתת הבעל וחוששת שמא חי הוא ואין לך אמתלא גדולה מזו הא קיי"ל בפסחים (דף ע"ב) יבמתו נדה בעל פטור לפי שהיה בהול וטרוד בטירדא דמצוה וה"נ נחשבת כאנוסה לפי שהיתה בהולה לקיים המצוה שהיתה סבורה שבעלה מת ומצוה עליה להתייבם לא מיבעי אם יש מ"ע דיבום גם על האשה וגם אם אין מ"ע עליה מ"מ כיון שלצורך מצוה הוא אין לקונסה ע"ז (דא"א להתקיים המצוה מבלעדה) וכיון דליכא קנסא וגם גזירה שמא יאמרו ליכא מותרת לחזור לראשון משא"כ בנישואין דעלמא שהאשה אינה מצווה על פו"ר והבעל אפשר לו באחרת וגם אי אשה ישנה במצות לשבת יצרה ל"ש לומר שהיא בהולה בטירדה דמצוה כמו במצות יבום שזקוקה להיבם ושייך קנסא. ובזה יבואר מה שתירצו (דף צ"ג ד"ה ע"א) דדייקא כשמתירה ע"א להתייבם לפי שאין יודעת אם יכנוס או יחלוץ וחיישת שמא יחלוץ ותנשא לשוק ואיכא חומר. דלכאורה אכתי ליכא חשש שמא יאמרו כו' דהא חליצה קלא אית לה דמצות חליצה בשלשה וחמשה וידעו שהיה טעות וששמע שמת אחיו ואי נחשוש לאינשי דלא שמעי בחליצה ויאמרו גירש זה ונשא זה תמיד נוכל למצוא חשש גזירה שמא יאמרו כו'. ובזה מיושב שאם תנשא לשוק דליכא מצוה בלא"ה תיאסר משום קנסא אף דליכא גזרה שמא יאמרו כו' ואיכא חומר ומש"ה דייקא ואין להקשות דא"כ מ"ט דרב דאמר שאסורה היכא שקידש ראשון בלבד ומשום דאמרי אינשי הראשון תנאה הוה ליה בקידושין כו' דהאמר לעיל רישא נמי אמרי נישואי טעות הוה ומשני דקנסוה רבנן וא"כ הכא שניסת ליבם דלא שייך לקנסה לפמ"ש תהא מותרת לחזור להראשון לפי שיאמרו דנישואי השני היו בטעות. די"ל דדוקא לעיל דמיירי בבעלה מהנשואין יתלו לומר שנשואי השני היו בטעות. אבל הכא שהראשון קידש בלבד וזה השני כבר נשאה לא יתלו לומר שהיו נישואי השני בטעות לפי שאין קידושי הראשון ידועים כל כך. אמנם צ"ע דלפ"ז בלא"ה אם נשאה הראשון תרווייהו מודו שמותר לחזור לו וצ"ע, ועיין תוד"ה אמרי ק"ט ויש ליישב: