אבן הראשה קכו

דהתירוה ב"ד להנשא והלכה וזנתה או אלמנה לכה"ג כו' דחייבת לפי שלא התירוה לזה וכ"ש היכא דאעיקרא דמילתא לא התירו דבר זה מכל וכל והגם דאתיא כמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור וקיי"ל כמ"ד חייב מ"מ יש ללמוד לדידן היכא דעשו רוב הציבור על פיהם עכ"ד. צ"ע דהא ביבמות שם תניא כוותיה דר"י דדוקא אלמנה לכה"ג אבל זינתה לא הגם דלכ"ע יש איסור בזנות כשאינה מיוחדת לפלגש (וע' אה"ע סי' כ"ו) ואפי' בזנות פ"א שאינה קדישה לאו הוא דליכא ואיסור איכא ומ"מ פטורה מטעם תולה בב"ד דאמרה אתון הוא דשוויתון פנוי'. ומה שפסק הרמב"ם שאם זינתה חייבת ע"ש בכ"מ ומל"מ דהיינו משום דקיי"ל דחייבת אף בנישאת דיחיד שעשאה בהוראת ב"ד חייב. וסברת החילוק בין זינתה פנויה בין נישאת חלוצה לכהן הדיוט דהוי רק איסור דרבנן צ"ל דזנות גרמו לה ב"ד שעשאו אותה לפנוי' שמזלזלין בה וע' גיטין (דף ל"ח) (ובאקראי יצרה תקפה וע' כתובות (דף נ"ג) אבל זינתה לא מ"ט יצרה הוא דאנסה) אבל ניסת באיסור שאין דרך בכך רואין מזה שאינה חוששת אף לנישואי איסור ולא הויא תולה בב"ד (וי"ל דכשהזיד בלאו הוי כאלמנה לכה"ג דהא ידע שיש לאו) וצ"ע הא דפרש"י הכא בהוריות וקלקלה בזנות דלא כהמסקנא. והנה מ"ש המל"מ מיומא (דף פ') דהוי אינו שב מידיעתו והא לר"י כיון דאילו מתידע לב"ד כו' שב מידיעתו קרינן ליה. י"ל דהאידנא דקיי"ל השיעור זית אגורי בודאי אינו טעות ושיעורין הם הלמ"מ אלא שיתחדש הלכה ויעשו שיעורים חדשים והגם שבשעת אכילה לא היה זה נחשב לשיעור סד"א דאזלינן בתר זמן הבאת הקרבן שאז הוא נחשב לשיעור כיון שלא היה היתר ממש בשעת אכילה דח"ש אסור מה"ת אלא שלא היה בר חיוב קרבן בשעת אכילה ועכ"פ היה בר חיובא ואזלינן בתר זמן ההבאה ומסיק שאינו בחיוב קרבן לפי שאינו שב מידיעתו בשעת אכילה ואף שידע שאסור מה"ת ל"מ. וגם להמ"ל י"ל דהכא שהב"ד התירו לגמרי למעשה הגם שיודע שטעו ושיש איסור לאו מ"מ כיון שטעה וסמך עלייהו וחשב שפטור מכרת הוי בכלל תולה בב"ד דאילו ידע שיש לאו וכרת לא היה עובר וכדהוי מש"ה שב מידיעתו וא"ש בפשוט

ובירושלמי איתא שאין חייבין עד שיורו לבטל מרצת ולקיים מקצת שמואל אמר והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא וכתב המה"פ שאין לפרש דאהוראה דב"ד סתם קאי דהתנן אבל הבא על שומ"י פטור הרי דהוראת פטיר הוי הוראה וה"פ דעקירת כל הגוף הוי דוקא כשהורו להתיר ולא כשהורו שפטור אבל אסור ודלא כהמל"מ ומ"מ נלע"ד כהמל"מ ודברי שמואל בירושלמי יל"פ כפשוטו והן שהורו מותר אבל אם הורו פטור לא בדא שהוראת פטור אינו הוראה ומ"ש המה"פ להוכיח דהוראת פטור הוי הוראה מדתנן אבל הבא על שומ"י פטור לע"ד אינו ראיה דהא בגמ' קתני דאמרי העראה שריא וכן איתא בירושלמי אח"כ שאמרו מותר וע"כ גם כוונת המשנה שאמרו מותר וגם אי נימא דהמשנה הוי בדיוק שאמרו שומ"י פטור ומ"מ אינו מותר ניחא למסקנת הש"ס די"ל דה"פ שאמרו שמותר העראה בשומ"י ודאמרי העראה באשה נדה הוא דכתיב ולא בשומ"י משום דאמרי דאף גמר ביאה בשומ"י הגם דכתיב וספרה לה מלמד שסופרת אחד לאחד ליכא אלא איסור מה"ת ולא הויא כנדה גמורה לענין חיוב ועונש והבא על שומ"י פטור אף שאסור מה"ת ומש"ה הורו להתיר בה העראה משום דס"ל שאינה כנדה גמורה משא"כ לפי האמת שהבא על שומ"י חייב והיא כנדה גמורה בלא הבדל גם העראה אסור בה כמו בנדה גמורה וכן יש לפרש הא דאמרי יש שבת בתורה אבל המוציא מרשות לרשות פטור דסברי דהגם דכתיב לא תוציאו משא מבתיכם (וכן אל יצא איש ממקומו) מ"מ ליכא אלא איסור ואינו ככל המלאכות לענין חיוב כרת וחטאת דהוצאה מלאכה גרועה היא ומש"ה אמרי (כדמסיק הש"ס) הוצאה הוא דאסורה מושיט וזורק שרי הגם דהוי מעין הוצאה דסברי דהוצאה קילא מכל המלאכות שאין בה אלא איסור ולא חיוב ומש"ה מושיט וזורק שרי הגם שדומה להוצאה ודוקא מלאכות החשובות יש להן תולדות ואדרבה יתיישב בזה שלא נצטרך לשבש המשנה דקתני אבל המוציא ולומר דצ"ל אבל המושיט וזורק פטור דה"פ המוציא פטור וממילא הורו דמושיט וזורק שרי וכן יש לפרש מ"ש אבל המשתחוה פטור דמש"ה אמרי דכי אסורא השתחויה כדרכה אבל שלא כדרכה שריא דמדנקט המשנה והש"ס זה דוקא בהשתחואה ולא נקט דאמרי שגם הזובח לע"ג שלא כדרכה שרי מוכח דניחא ליה להמשנה ולהש"ס לומר שמודים במזבח ומקטר ומנסך שחייב אף שלא כדרכה וכדיליף בסנהדרין (דף ס') מדכתיב זובח לאלהים כל אלהים במשמע ואפי' של"כ מדלא כתביה בלשון עבודה עובד לאלהים בזביחה יחרם ש"מ אפי' אינו עבודה שלו קאמר וכן מקטר ומנסך דומה לזיבוח שהוא עבודת פנים וניחא להמשנה לומר שלא טעו בזה לפי שהוא כמפורש בתורה בפירוש ולא טעו אלא בהשתחואה שאינה עבודת פנים ולא דמי לזביחה דשרי של"כ ומש"ה הא בהא תליא דאי הוי השתחואה בכלל עבודה שחייב עליה גם של"כ אסורה ודוקא לפי טעותם שאין השתחואה עבודה גמורה וליכא אלא איסור לאו וכדמייתי הש"ס מדכתיב לא תשתחוה לאל אחר (ולא מייתי מקרא דוילך ויעבוד אלהים אחרים וישתחו להם) וטעו שאין השתחואה לחוד עבודה גמורה מש"ה הורו להתיר השתחויה של"כ וכן שלא בפישוט ידים ורגלים כיון דקילא טפי. ואין לומר דהא אכתי מוכח מהס"ד דהוה סבר כפשוטו דאמרי אבל הבא על שומ"י פטור אף גמר ביאה ומ"מ נקט בלשון פטור ולא שמותר והוי הוראה הגם דלא איירי לענין העראה דז"א דאדרבה מקושיית הש"ס יש להוכיח דהוראת פטור לא הוי הוראה דאל"כ מאי פריך הוצאה הא כתיבא לא תוציאו משא מבתיכם דהא אכתי י"ל שטעו והורו שפטור מכרת וקרבן דבקרא לא כתיב אלא איסור וי"ל דהוי דבר שאין הצדוקין מודין בו דלאו זיל קרי בי רב הוא שחייב כמלאכה גמורה וגם להגירסא דמייתי קרא דאל יצא איש ממקומו ודמשמע דקאי על הוצאה ולא על ענין תחומין אכתי אינו מפורש אלא לאו ולא חיוב (והא בשבת (דף ו') קאמר גבי אם הוציא והכניס דבמזיד ענוש כרת ונסקל אצטריכא ליה וחזינן דסד"א לומר שאינו נסקל ודקילא טפי משארי מלאכות). וכן מאי פריך מדכתיב וספרה לה דדלמא אינם מודים שיש חיוב כרת וכן בהשתחויה כיון שאין בה מעשה וע' סנהדרין (ס"ה) י"ל דלא ס"ל דכפיפת קומתו הוי מעשה כ"כ לחייב כרת. אע"כ דלא הוי הוראה עד שיורו ב"ד שמותר לגמרי ומש"ה פריך שפיר דהא מפורש האיסור בתורה ומשני שהורו היתר במושיט וזורק ולפי שאין חיוב גם בהוצאה וכמ"ש וגם אילו הוה מוכח מהס"ד דהוראת פטור הוי הוראה י"ל דהיינו כמ"ד שב"ד חייבין כשיאמרו להם מותרין אתם אף שלא אמרו מותרין אתם לעשות ולפום דקיי"ל דעד שיאמרו להם מותרין אתם לעשות לפי שלא נגמרה הוראה בודאי דכ"ש דלא חשיב הוראה כשאמרו שפטור אבל אסור. והכא דקאי אליבא דשמואל (וכן בירושל' הוא דברי שמואל) ומ"מ פריך עליו דהא הוצאה כתיבא בתורה י"ל דקאי לאיכא דאמרי דאמר שמואל דעד שיאמרו מותרין אתם לעשות או דגם ללישנא קמא דשמואל מודה דכשאמרו שאסור לא נגמרה הוראה. וכן מ"ש המל"מ מהא דהלכה וזינתה או אלמנה לכה"ג כו' חייבת והקשיתי דהא אדרבה תניא כוותיה דר"י י"ל דדעתו דכיון דפרש"י בהוריות