אבן הראשה קכד

צאנך אינו בשותפות וכיון דיליף מקרא דשותפין חייבין בבכורה גלי קרא דלא הוי דומיא דבנך ומיעוטא קאי על מעשר

ולכאורה קשה למה לי למעט מיהיה לך ולא של שותפות שפטורין ממעשר בהמה דתיפוק ליה דמה בנך אינו בשותפות והגם שהאב והאם שותפין בולד מ"מ קרא דבכור בניך תתן לי קאי על האב לבד. ואין לתרץ לפמ"ש בתוד"ה ומה בנך דהא אין דנין משאי אפשר ודלא שייך לומר דע"כ הקישן הכתוב כיון דאצטריך ההיקש לשאר דברים יעו"ש וה"נ כיון דצריך היקשא לילפותא דמה בנך אינו בלקוח ומתנה אין ללמוד ממנו שאינו בשותפות שאין דנין משא"א דז"א דלא דמי למ"ש התוס' גבי הא דר"ע לא יליף פסח דורות מפסח מצרים שאינו בא אלא מן החולין שאין דנין משא"א ומשום דאצטריך היקישא שכל ערל לא יאכל בו וכמה ענינים שאינם מסוג וענין הילפותא שאינו בא אלא מן החולין משא"כ הכא דהא דיליף שאינו בלקוח ומתנה ובשותפות ושיהא ברור לך הכל הוא ענין אחד שיהא מיוחד לך וי"ל ע"כ הקישן הכתוב וכמו דיליף שאינו בלקוח ומתנה אף למ"ד דמתנה אינה כמכר ומשום דהוי כענין אחד

גם קשה לפמ"ש בירושלמי פרק החולץ והביאו התוס' בסוטה (דף מ"ב) ד"ה מאה פפי דעד שלא נסרחה הזרע אשה מתעברת משני בני אדם כאחד וכתבו התוס' דמשמע שכולן היו אבותיו של גלית שהרי מכולן נתעברה אמו וא"כ גם בנך אפשר במציאות שיהא משני בני אדם בשותפות כשנתעברה משני בנ"א כאחת. ומ"מ קרא דבכור בניך תתן לי ודאי לא מיירי בכה"ג דכשאין הדבר ברור שהוא בנו אין החיוב עליו לפדותו כיון שאינו יודע אם הוא בנו דכל כה"ג אין הדבר ברור שנתעברה גם עמנו דשמא נתעברה מהאחר לבד וגם האמרינן ביבמות (דף ע"ח) דאי לא כתב קרא ופרש"י מידי דע"י עבירה קאתי לא כתב קרא למימר בנים אשר יולדו כו' דהא לא שכיח למיתי לידי דור שלישי וה"נ לא מיירי קרא בבנך של שותפות שהוא בא בעבירה ולא משכחת לה בהיתר אף כשגרשה זה וניסת מיד לשני דהא אכתי הוי באיסורא שצריכה להמתין ג"ח כדי להבחין בין זרעו של ראשון כמבואר ביבמות ק מ"ב) וגם אי קרא דאיסור הבחנה הוי אסמכתא בעלמא אכתי קרא דבכור בניך לא מיירי בשותפות וכמ"ש והדק"ל דנילף מה בנך אינו בשותפות דליכא למימר דאין דנין אפשר משא"א ואצטריך היקשא לשאר דברים דזה אינו דהא גם בנך אפשר בשותפות אלא דקרא לא מיירי בזה [דליכא למימר דקרא דבכור בניך תתן לי שייך גם בספק משום שהבן חייב לפדות עצמו בכל גוונא דז"א דהאמרינן מה בנך בברור לך ומשום דכשאינו ברור לך ליכא חיובא על האב הגם שהבן חייב לפדות עצמו בכל גוונא] וכיון דעצם הדבר שיהא בשותפות ישנו במציאות לא מקרי אי אפשר וכדיליף מה בנך בברור לך שנולד ברשותך אף שורך וצאנך ולא קאמר דכיון דאצטריך היקשא למילתא אחריני אין דנין צאנך דאפשר שלא יהא ברור לו ושיהא בחיוב כגון האחין שחלקו מבנך דאי אפשר שיחייב כשא"י אם הוא בנו (והגם דהיינו לפי הס"ד ומסקנא לא קאי הכי דבאמת סבר בכל דוכתי דאין ברירה אכתי מוכח כמ"ש). ואין לומר דהא דקאמר הש"ס אליבא דר' יוחנן דמה בנך בברור לך היינו משום דר' יוחנן לטעמיה בנדרים (דף ל"ו) יע"ש בר"ן ד"ה אלא מעתה יביא אדם פסח על חבירו לדידך דדנית אפשר משא"א וס"ל לר' יוחנן דדנין משא"א דז"א דהא סתם הסוגיא דנדרים הוי כוותיה דר' יוחנן הגם דקיי"ל דאין דנין משא"א כר"ע לגבי ר"א (ביבמות (דף מ"ו) ובספרא שמיני (ק"מ) מה כ"ח משתגמר מלאכתו אף תנור דברי ר"א א"ל ר"ע וכי דנין משא"א] ועכצ"ל דהא דיליף משמביא על בניו הקטנים לא חשיב כל כך ילפותא משאי אפשר וא"כ צ"ל דכיון דמשכחת בנך שא"ב לך לא חשיב לה אי אפשר וה"נ לפמ"ש דמשכחת בן של שותפות יקשה למה לי קרא למעט של שותפות תיפוק ליה ממה בנך כו' וכמ"ש

ולכאורה י"ל לפמ"ש מהרי"ט אלגזי (ריש בכורות) דמש"ה לא יליף בתמורה (דף י"ג) דאין תמורה בלקוח כמו מעשר בהמה משום דמע"ב גופיה נלמד מהיקשא דבנך ואין הדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש. והשתא י"ל דמש"ה בעי קרא למעט שותפות דאי לא הוי ילפינן לה אלא מהיקשא דבנך לא היה יכולין ללמוד מינה בהיקש דאין שותפין עושין תמורה. ועדיין יקשה לפמ"ש הלח"מ (פ"ה ממעה"ק ה"ג) שגם דעת הרמב"ם הוא דהיכי דילפינן מהדבר הנלמד בהיקש גם הדבר הכתוב בגופיה ילפינן מינים גם הדבר דלא ידעינן ביה אלא מהיקשא וא"כ הכא דילפינן גם דברים הכתובים במעשר גופיה נילף מינה גם הא דלא ידעינן בה אלא מהיקשא דמע"ב אינו בשותפין ובלא"ה קשה לומר דלא אתי קרא לגופיה אלא כדי שנלמוד ממנו דשותפין אינן ממירין וצ"ע

ואין להקשות מהא דאמרינן בתמורה (דף ח') גבי כהנת שנתערב ולדה כו' הני ספיקות מדחו לכהן כל חד וחד אמר דאנא כהן ואנא כהן ולא מפרש שבאותו העדר הנשאר להם בירושה נולד בכור דהעבד אין לו בנכסים והוי הבכור ודאי של בן הכהנת אע"כ דגם לענין למעט מגוף הקדושה ילפינך מה בנך בברור לך כו' וכל שאינו ידוע מי הוא בעל הבהמה פטור מבכורה וליכא לאוקמי בבכור שנולד בעדר שנפלה בירושה דמספקא לן מי הוא האדון ומי הוא העבד ופטור מבכורה וע"כ דמיירי בבכור שנולד לבהמה שקנה אחר חלוקה דידעינן מי הוא בעליו וחייב בבכורה אם לא מטעם שיוכל לדחות כל חד וחד את הכהן מספק. די"ל דמש"ה לא משני הש"ס דממ"נ של בן כהנת הוא דכיון שהוא בספק מי הוא בן האדון יחלוקו ויש לכל אחד מחצה בדין וסד"א שיתבע הכהן מכל חד וחד לפי שהוא ספק. [וע' (סי' רכ"ג סעיף ב') דעת הרמב"ם והרי"ף בזה אומר איני יודע ח"פ איני יודע ואינו ברשות אחד מהם יחלוקו ואף לדעת הטור דעל הלוקח להביא ראיה היינו משום דאוקי ממונא ב מריה והכא ליכא חזקה לחד מינייהו וכאו"א אומר איני יודע ואינו ברשות אחד מהן שאינו ידוע של מי הוא הרשות ואף אם יתפוס בידים או אחר השחרור דמהני כמ"ש בתקפו כהן להש"ך דהיכא דחולקין וליכא חזקת מרא קמא אם קדם אחד ותפס אין מוציאין מידו. ולפ"ז אם חזר השני ותפס א"מ מידו אכתי בשעה שהוא ברשות זה הוא שלו מן הדין וא"כ אינו יכול לומר לכהן ממ"נ הוא של בן כהן דאף דמהני תפיסתו מ"מ ספק הוא בעצם שמא הוא עבד גם די"ל הכא דטוען שמא וכבר נחלט הדין שמחצה הוא לזה ל"מ תפיסה ואף אי מהני תפיסה מ"מ קודם שחרור אף אי תפס בידים ודאי דל"מ לפמ"ש המל"מ והובא בקונטרס הספיקות דבקרקע היכא דהוי הדין יחלוקו אי אחד והחזיק בקרקע לא עשה ולא כלום דכל היכא דאיתי' ברשות שניהם איתיה וה"נ כל היכא דאיתיה ברשות רבו איתיה שאין לעבד יד ואף אם תפס העבד בידים ל"מ ובעת השחרור ודאי עושין תקנה שלא יוכל לתפוס זמ"ז שמקנה כאו"א לחבירו חלקו במתנה]. ובלא"ה עדיפא מתרץ לאוקי מתניתין בכל גווני

ונתבאר דלא שייך למעט הפקר מבכורה מטעם מה בנך אינו בהפקר כמ"ש התוס' דלענין למעט מעצם הקדושה לא ממעטינן בבכור וצ"ע לענ"ד מ"ש הח"ס בחלק חו"מ (תשו' ק"ה) להקל בישראל שקנה פרה מארמאי ושניהם לא ידעו שהיתה מעוברת ואמר המוכר לולי פני הקונה אני נושא חזרתי מהמקח כי אדעתא דהכי לא מכרתי דאף דאגלאי למפרע שלא היה מקח טעות וברשות ישראל נולד מ"מ כיון