אבן הראשה קכב

דשלהי נדרים ע"כ מיירי באומרת טא"ל ורוצה להפסיד כתובתה וכי לא מרכס שריא ותהא נאמנת במיגו דמאיס עלי ומשמע מדבריהם דלר"ת ניחא ואי נטמאה אין כופין להבעל להוציאה מוכרח דמ"ש איתתא שריא היינו לבעלה ויקשה גם לר"ת תהא נאמנת לישב לבדה במיגו דמאיס עלי אע"כ דנטמאה כופין אותו לגרשה ומ"ש איתתא שריא היינו דאין כופין ליתן גט ואין לה מיגו דבמאיס עלי ג"כ אין כופין לר"ת

לכאורה י"ל שאם בודאי זינתה ההיא מאיסה בעיניו טפי ל"ח לקלקולא ואין כופין אותו לגרש משא"כ בספק וכמו הכא שכל האיסור אינו אלא מצד שאומרת טא"ל יש לחוש לקלקולא דשמא תחזור ותאמר לו לא נטמאתי והבעל יתן אומן בדבריה ומש"ה יכפו אותו לגרשה [ובפרט דמתני' מיירי בא"כ שאמרה טא"ל באונס שאינו שונא אותה ויש לחוש טפי לקלקולא] ויתיישב בזה קושיות העולם דמה הועילו חכמים בתקנתן דהא יכולה שתאמר טמאה ונטולה ביחד דלסברת הר"נ שנפקע הקדושין למפרע לא יוכל להפר וכן קושיית המרדכי דתהימן במיגו שתאסר ע"ע תשמיש ברבים דל"מ הפרה דלפ"ז י"ל דכיון שאם תאמר כן לא יכופו אותו לגרשה דליכא חשש קלקולא כיון שיודע בבירור שהיא אסורה עליה מה"ת (ובפרט לפמ"ש הר"נ דנטולה הויא אנוסה דתשמיש קשה לה) ולא יחייבו אותו לגרשה כיון שלא תנשא וחשש קלקול ליכא וכמ"ש שפיר הועילו חכמים בתקנתה שלא תפק זממה מה שנתנה עיניה באחר כיון שבידו שלא לגרשה ותשב בעיגון כל ימיה ואין לחוש שמא תחזור ותאמר לא נטמאתי ותתן אמתלא שיאמין לה ויחשוב דממילא א"צ להפקעת קדושין למפרע ודמהני ההפרה שלו ואיכא חשש קלקול שיפר נדרה ויחשוב שמותרת לו די"ל שמיד כשאומרת טא"ל נפקע הקדושין מצד תקנת חכמים גם אם לא נטמאה וא"כ הוא יודע שאסורה לו מצד נדרה ומ"מ אין להוכיח מזה שגם אי באמת לא נטמאה נפקע הקדושין למפרע וצריך לקדשה מחדש דעל הך קושיא יש הרבה תירוצים (וי"ל ג"כ קצת דלהך תירוצא דהוי מצד הפקעת קדושין יש לפרש שאין נדרה חל על האחרים משום דאאחע"א וכמ"ש בת"י דכולי פרקין ר' יוסי דל"ל איסור כולל ומ"ש ותהא משמשתו ותהא נטולה מן היהודים היינו דכיון שתהא משמשתו תהא נטולה מן היהודים באיסור א"א ויתקיימו דבריה לא מצד נדר אלא מצד איסור א"א ותפש התנא הלשון בדרך צחות שיתקיימו בזה דבריה וניחא הא דחזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר לפי שאין נדרה חל על אחרים דאאחע"א ושלא יחול גם אחר שתתגרש כמ"ש במק"א ולא נצטרך לחוש שמא תלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא וממילא ליכא חשש שתאמר טמאה ונטולה דכי פקע קדושין למפרע יחול נדרה על כל העולם)

ויתכן עוד ליישב ההיא דזבחים ויתיישב גם קושיית הגרע"א זצ"ל דהא מעוברת חבירו או שהה עמה י' שנים ולא ילדה מחוייב מדרבנן לגרשה וסתמא לגירושין עומדת דעכ"פ עומדת לגירושין מדרבנן דבלשון התוס' וז"ל ואפי' זינתה תחת בעלה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה אלא שלא תשמשנו ויתכן שהוצרכו לטעם השני משום דמשכחת שעומדת להתגרש בגט זה דוקא וכגון שנדר ונשבע שלא לגרש בגט אחר, חוץ מזה וכ"ז בזינתה וכל היכי דאין כופין לגרשה משא"כ בהנך דכופין לגרשה שאם יארע פסול בגט זה ע"כ יפר נדרו לדבר מצוה ולגרשה בגט אחר בל"ז א"ש דלאו להתגרש בגט זה עומדת ומ"מ מלשון התוס' משמע שכאו"א מהטעמים מספיקים: וי"ל עוד בישוב דברי התוס' לפי מ"ש כת"ר דהוכחת התוס' הוא מדקאמר מדקפסיל ליה לארמאי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר דלא דחי דכתיבה לא פסיקא ליה משום דזינתה סתמא עומדת לגירושין והגם שאינו חושש למצות התורה מ"מ כיון דמהני במילה משום דסתמא קאי לשמה ה"נ בגט כשעומדת לגירושין וא"כ י"ל דמילה שאני דגוף המעשה מוכיח שהוא לשם מצות התורה וכדפרש"י לפי שאין דרך ארמאים למול בניהם משא"כ בגט דמה שכותב כדת מו"י אינו אלא לבסוף (וגם לא מוכח עדיין הכוונה למעשה מצוה) ומ"מ דייקו התוס' מסוגיא דגיטין משום דזנות גם בב"נ נזהרין מזה השומרין מצות ודיני ב"נ וע' סנהדרין (דף פ"ב) נשייהו ודאי לא מפקרי וכשזינתה עליו הוא מגרשה וגם אי אין אצלם גירושין ע' ירושלמי, (פ"א דקדושין) וחי' הר"נ סנהדרין (נ"ח) מ"מ גם גבייהו עומדת לגירושין ותו י"ל דגם כשכותב ארמאי הוי סתמא לשמה לפי שיודע שהיא עומדת לגירושין ועמ"ש התוס' דהא דקאמר ארמאי לדעתיה דנפשיה קא עביד היינו שכותב סתם וסתם לאו לשמה קאי דלאו לגירושין עומדת והוצרכו לתרץ דגם כשזינתה אינה עומדת לגירושין שיכול שלא נגרשה אלא שלא תשמשנו אבל שהה עמה י' שנים ולא ילדה וכה"ג שאינו נוהג אלא בדיני ישראל פשיטא שאינה מומרת לגירושין לפי דעת ארמאים שהם אינם מגרשין נשותיהם, בשביל כך וכן נושא מעוב"ח וכה"ג וא"כ אם בכתיבת הגט בעלמא פסול כתיבת ארמאי משום דלדעתיה דנפשיה קא עביד יפסול גם בשהה י' שנים וכה"ג דג"כ לדעתא דנפשיה אינה עומדת לגירושין ועמ"ש התוס' בעירובין (י"ג) (סוף הענין נאבד)

סימן מח

יש לבאר בדין פטור בהעת הפקר מבכורה כמ"ש הח"ס מהתוספתא איך הדין אם לא הפקיר אלא הולד ומשכחת לה כה"ג וע' שבת קל"ה ומ"ש הקצה"ח ומש"ש] אי אין בולד קדושת בכורה. ולכאורה יש לפשוט מדפרש"י בתמורה (דף כ"ד) ד"ה ילדה זכר יקרב עולה דבכור לא קדיש אלא ברחם וכיון דמעיקרא אתפסיה בקדושה אחריתא תו לא חיילה קדושת בכורה. ויש להבין דהא בחולין (דף ק"ל) גבי בכור אינו נוהג במוקדשין פרש"י דבקרך וצאנך כתיב ולא של הקרש ועוד תקדיש כתיב ולא את שכבר קדוש ואמאי לא פירש"י גבי ילדה זכר יקרב עולה משום דבכור אינו נוהג במוקדשין ולמה הוצרך לפרש שאינו חל על קדושה הקודמת דהא בלא"ה מוקדשין אינו חייב בבכורה ומוכח מזה דהיכא שהאם אינה של הקדש לא נמעט מכלל בקרך וא"כ גם לענין הפקר היכי דהאם אינה של הפקר חייבת בבכורה דהקדש והפקר שניהם ממשמעות אחד נתמעטו מבקרך רק דבמוקדשין יש טעם נוסף אף אם הולד. לבד קדוש דתקדיש ולא שכבר קדוש ושאין קדושה חל על קדושה שקדם לה, וע' תוד"ה והמשתתף דלא נוכל למעט מבקרך אלא שותפות האם וממילא גם הפקר והקדש דממעטינן מבקרך הוי ג"כ דוקא באם ולא בולד

ובזה יש ליישב מה שהקשה בקצה"ח (סי' ר"ט) על התה"ד שכתב דמ"ש האו"ז דמהני מכירת העובר דסובר.: כהרשב"ם דמהני מכירה לכשתלד. והקשה דהאמרי' בתמורה (שם) אמר על הבכור עם יציאת רובו עולה הוא עולה הוי או בכור הוי כו' היינו דבעי אילפא אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר לקט הוי או הפקר הוי כו' דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וא"כ במוכר לכשתלד הרי קדושת הבכור ומכירתו באין כאחד ודברי הרב קודמין והוי בכור ולפמ"ש א"ש דדוקא התם שלא נפקע חיוב בכורה במה שמקדיש הולד והא דנפקע מקדושת בכורה היינו משום שאין קדושת בכורה יכולה לחול על קדושה שקדם לה,