אבן הראשה קכ

פקדון ולהבטיחו שיפדה אצלו מוכח שנתן לו לשם מתנה וע' אה"ע (סי' כ"ח בב"ש ס"ק נ"ח)

ועמ"ש המח"א דאע"ג דבשאר מת"כ כתו"מ כיון דאין לבעלים בהן אלא ט"ה אם תפס הכהן שלא מדעת בעלים א"מ מידו אף למ"ד ט"ה ממון היינו משום דמשעה שהפרישם נעשה ממון כהן אבל בפדה"ב דכ"ז שלא באו ליד כהן ממונא דבעלים הוא אם תפס הכהן הה"ס לא זכה בהם. והקשה ע"ז מהריט"א (דף נ"א) מהא דקדושין (דף ו') אמר רבא הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי כו' בפדה"ב אין בנו פדוי בתרומה יצא ידי נתינה ופריך מאי קסבר רבא אי קסבר מתנה עמלה"ח שמה מתנה אפי' כולהו נמי ואי קסבר לא שמה מתנה אפי' תרומה נמי לא דלפי"ז מאי קושיא דהא שאני תרומה דמשעה שהפרישה נעשה ממון כהן ואין לבעלים בה אלא ט"ה ואף שנתנה בתנאי דעמלה"ח דלא הוי מתנה מ"מ כיון שביד הכהן לזכות בה לגמרי ושלא יחזירנה דתקפו כהן א"מ מידו אף אם יקיים התנאי ויחזירנה הוי מתנה בעלמא ושפיר יצא ידי נתינה משא"כ בפדה"ב שאם לא החזיר גזל הוא בידו. ומסיק דפדה"ב הוי כשאר מת"כ דמשעה שהפרישם הוי ממון כהן ואם ת"כ א"מ מידו יעו"ש שהאריך והשתא י"ל שלא יוכל ליקח מידו וליתן לכהן אחר הגם דקודם ל' שלא חל החיוב לא הפריש ולא נעשה ממון כהן מ"מ כיון שלא יוכל לתובעו מיד דהא כתב הרא"ש והריטב"א והביאם באבני מלואים (סימן כ"ח) דאפי' לרב שאינו לשום מתנה מ"מ אינו פקדון אלא שחייב להחזיר דלשום הלואה ניתנו ויש לו רשות להוציאם ומש"ה יכול לקדש בו את האשה. וא"כ הוי כסתם הלואה שזמנה ל' יום ולא יוכל לתובעה ממנו מקודם וכיון שיהא בידו הה' סלעים בשעה שכבר חל עליו חיוב פדיון וגם בשעת הפרשת הה"ס קודם שיבא ליד כהן י"ל דהכא שקיבל ממנו לשם פדיון דשארית ישראל כו' שוב א"מ מידו הגם שהפריש סלעים אחרים וגם אי יוכל לתובעה ממנו קודם הפדיון אף שהוא בתוך ל' משעה שנתנו לו וכאלו התנה שיהא בידו הפקדון עד שיצטרך ליתן לכהן אחר לפדות אכתי כיון שכל תביעתו הוא שיתן לכהן אחר והוא קיבל לשם פדיון י"ל דא"מ מידו והגם דאליבא דרב קיימינן ע' בש"מ דלפרש"י מודה רב דכשלא נשתנה השער יש בהם משום מחוסרי אמנה והכא לפמ"ש דליכא ט"ה דממון בפדה"ב אלא החזקת טובה בעלמא י"ל דמודה שיש משום חסרון אמנה וע' בשו"ע (סעיף ד') ומ"ש המרדכי הובא (סימן רס"ד). והכהן אינו מחוייב להחזיר להבעלים לצורך פדיון הגם שאין פודין במלוה שיש לו אצלו שיוכל הכהן לייחד המעות בעין ויהיה אצלו פקדון ושוב יוכל לפדות בזה וגם אי נדחוק לומר דכיון שאינו מייחד המעות אלא בעבור עצמו שיחזור ויתנה לו אין ממש במעשיו והוי כהערמה בעלמא וע' גיטין (כ') דלא ידע לאקנויי בדבר שחוזר לו מיד ויהא נחשב כמלוה בידו כמקודם וא"כ יהא מוכרח להוציא המעות מידו וליתנם לבעלים כדי שיוכל לפדות בהם וכשיבא ליד בעלים יוכלו לתפוש וליתן לכהן אחר. אכתי י"ל דהכא ודאי היה מקבל מידו וכמ"ש לעיל

ועמ"ש המח"א שם (הל' זכיה ומתנה סי' ח') לענין צדקה שכופין ויורדין לנכסיו אם בא עני ותפס מנכסיו אי זכה בהם והביא מהירושלמי דדמאי פ' המקבל דקאמר ריב"ח אמר נותן מעשרות בט"ה מתני' פליגא על ריב"ח דתנן קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו בע"כ פתר לה באומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר הרי אפי' בדאיכא ט"ה נוטלין ממנו בע"כ כשאינו רוצה ליתן כל עיקר ותירץ בזה קושיית התוס' בב"מ (דף ו') למ"ד ת"כ א"מ דהאיכא ט"ה דהתם ג"כ אינו רוצה ליתן כל עיקר מפני שהוא ספק. ולענ"ד י"ל דשאני הסם שכבר אין לו שום ט"ה שאינו יכול ליקח כסף כדי ליתן לכהן זה דא"כ יהא הכהן נהנה מדעתו ורצונו דהא יכול ליתן לכהן אחר (ועמ"ש בהא דתרי עבדי הוו שחרר חד ונפיק בחד דשייך ל"ת שיש חנינה מה שמשחרר לזה) וא"כ אף ט"ה דהחזקת טובה אין לו שאינו יכול ליתן לכהן מדעתו דא"כ הוא נהנה ממנו מה שנותן לו וע' נדרים (פ"ה) בר"ן ד"ה רבא אמר ומש"ש ומ"ש הירושלמי דוקא באומר אי אפשי כו' י"ל דס"ל שאם רוצה ליתן וליקח דמי ט"ה יוכל לומר שיטול מי שירצה או יחלקו ביניהם והוא לא יתערב בדבר ושהנוטלין יתנו לו דמי ט"ה כפי מה שהיה יכול ליקח כדי שלא יהנו ממנו כלל ומש"ה כשאומר אי אפשי כו' נוטלין ממנו בע"כ כיון דהשתא אין בידו שיתן לאיזה כהן מדעתו. עוי"ל כוונת הירושלמי דמתרץ דלעולם הנוטלים יתנו לו דמי ט"ה כפי מה שהיה יכול ליקח מקודם כדי שלא יהנו מממונו ודקתני יטלו על כרחו אין הכוונה שלא ישלמו לו גם דמי ט"ה אלא שהוא אומר אי אפשי ליתן מתנה כל עיקר וע"ז קתני שיטלו על כרחו ולעולם ישלמו דמי ט"ה כשיעור שישומו כמה דמים היה יכול ליקח בזה ולא מפרש כסוגיית הש"ס דאף דמי ט"ה אין נותנין לו: ועכ"פ מיושב דברי התוס' שם בב"מ ואדרבה יתיישב עפ"ז מה שתירצו שלא יוכל לתובעו רק דמי ט"ה שיש לו בו והקשו ע"ז ממ"ש התוס' בחולין (דף קל"א) דדבר שיש בו ט"ה אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו דעפ"ז י"ל דכיון שאם יחזור לו שוב יפטור מליתן מספק ודוקא לפי שזה תפס א"מ מידו ואם יחזור לו הדר פקע חיובו וישאר תח"י וגם אין הקושיא שיוציא מידו ליתן מיד לכהן אחר דמה ירויח בזה מש"ה לא יוכל לתובעו רק דמי ט"ה שיש לו בו ולא שיחזיר לו הספק בכור דדוקא כשרוצה ליתן לאחר יוכל להוציא מזה שחטף לפי שיש לו בו ט"ה ולא כשישאר תח"י ולא יתן לכהן אחר דתו ודאי א"מ מידו

ודבר מ"ש המח"א לענין צדקה כשאינו רוצה ליתן לשום עני דמהני תפיסת העני בפרט כשהוא קרובו שהוא קודם לכל אדם ומ"ש ר"י שאם אסר הנאתו על כל העניים נוטלין ממנו בע"כ. י"ל דמהני תפיסה (גם לפמ"ש לענ"ד דמדברי הירושלמי לא מוכח כ"כ) משום דגבי צדקה ליכא ט"ה דממון שאינו יכול ליקח מן העני או קרובו פרוטה בעד מה שיתן חוב הצדקה שלו לזה העני ולא לאחר דא"כ הוא פוחת פרוטה ואינו נותן החוב שעליו בשלימות וליכא אלא ט"ה דהחזקת טובה בעלמא ולא ט"ה דממון כמו בתו"מ וגם שאני חיוב תו"מ שאינו מחוייב רק ליתן לכהן יהיה מה שיהיה משא"כ במצות צדקה שאינו יכול ליתן לעני אחד ולקפוץ ידו מתת לעניים אחרים ואף שפעמים שיוכל לומר אני רוצה ליתן לעני אחר מ"מ החוב הוא להספיק די צרכי העניים ולתועלת המקבלים וע' (סי' רנ"ז) ועיקר הידור מצות צדקה הוא כשהנותנה אינו יודע והנוטלה א"י ממי נוטלה שיתן לארנקי של צדקה ושאני מעשר עני המתחלק תוך הבית שיש בו ט"ה לבעלים כדפרש"י שא"ל הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי עני שהוא מתבואה (ואינו דבר קצוב נדבת כסף) משא"כ גבי צדקה שאין בו ט"ה דממון כזה ובפרט כשהוא קרובו שכל הנופל אינו נופל לידי גבאי תחלה וכמ"ש בנדרים (דף ס"ה) דבודאי מהני תפיסתו כה"ג והא דפליגי בב"מ (דף קי"ד) אי מסדרין לבע"ח (שאינו מטעם מ"ע דפריעת חוב לחוד ע' תוס' ב"ק (ט') אלא לפי שהוא ממון המלוה) היינו משום דלאו עלי' קא רמי להספיק כל צרכי מזונו וכסותו ומוטל על הציבור בכלל

וע' בקצה"ח (ס"ס ער"ו) בשם השל"ה שאם מת ונשאר אחריו מעות מעשר אין היורשין יורשין אותם כיון דט"ה אינו ממון והוכיח מדברי המרדכי פ"ק דב"מ ודלא כהש"כ והקצה"ח הוכיח כדעת השל"ה מהא דנדרים (דף פ"ד) דאפי' לבעלים אין להם ט"ה במעשר עני אלא בימות