אבן הראשה קיט

על מקום אחר שא"י לחזור בו דמתנה מועטת היא שאין לישראל אלא ט"ה לתת ללוי שירצה וסמכא דעתייהו. וגם ר"ל דס"ל דלא אלימא מילתא דשטרא ולא הוי כמ"ד להו אתם עדים מודה בט"ה ומתנה מועטת דכיון שאסור לחזור בו ויש משום מחוסרי אמנה דשארית ישראל וגו' תו מה שמסר השטר בפני עדים כמ"ד אתם עדים דמי גם דבשלמא בכותב חייב אני לך מנה דבדיבור בעלמא רשאי לחזור י"ל דלהכי כותב בשטר ומוסר בפני עדים כי היכי דסמכא דעתיה דמקבל שלא יחזור בו ותו יש משום מחוסרי אמנה אבל הכא דבלא"ה סמכא דעתיה אף בדיבור והבטחה לחוד ע"כ מה שכתב בשטר ומסר בפני עדים כמ"ד אתם עדים וכאמר כן בפירוש ובתד"ה אליבא בשיטת ר"ת כתבו וז"ל ועוד דשמעי' ליה לר"י בהזהב הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שנא הגיע לידו דגמר ומקני ה"נ מתוך שטרח ליתנה בשטר בכה"ג גמר ומקנה וצ"ע דהא לא אר"י אלא שיש בהם משום מחוסר אמנה ומ"מ לא קנה דהא נתנה לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת ואי מפרשו מ"ש חיוב שאינו חיוב גמור אלא משום מחו"א פשיטא דא"ש דמשני כדי לברר לו כהן דתו הוי הט"ה מתנה מועטת דגם ר"ל מודה (עוי"ל שחייב ליתן הה"ס ויכול לתובעו הט"ה כעין מ"ש התוס' בב"מ (דף ו') בתקפו כהן אך ז"א)

עוי"ל דגם למ"ד ט"ה ממון לא הוי אלא בתרומות ומעשרות וכה"ג שיוכל ליקח דמים בעד נתינתו לכהן אחר מאבי אמו ישראל וכמ"ש בבכורות (דף כ"ז) ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זה ותנהו לבן בתי כהן מותר והא דהוה בעי לאוקי בקדושין (דף נ"ח) גם המקדש במתנות משום דט"ה ממון היינו כדעת הרמב"ם דבכל מת"כ אף בבכור וזרוע שרי לומר הילך סלע כו' וכמ"ש במשנה דערכין (דף כ"ח) ובטוי"ד (סימן של"א) הקשה על הרמב"ם מסוגיא דבכורות דבשאר מח"כ כגון בכור וזרוע אסור ט"ה שלהן דכיון דק"ד נינהו אתי למיטעי בהון כו' וע"ש במהרי"ט אלגזי. וע' ב"מ (דף ו') תד"ה והא. די"ל שאינו יכול לתובעו רק ט"ה שיש לו בו למ"ד ט"ה ממון [ועפ"ז יש ליישב קושיית הגר"ע זצ"ל ממ"ש התוס' בחולין (דף קל"א) ד"ה יש בו דדבר שיש בו ט"ה לבעלים אפי' בא עני ולקחו מוציאין מידו דשאני בכור דאסור ליקח מעות כסף ט"ה מאבי אמו ישראל ואיכא רק ט"ה דהחזקת טובה בעלמא וע' ש"כ (סימן ר"ג ש"נ) ובחו"מ (סימן ל"ז סעיף ט' וסי' פ"ז סעיף ל"ה) דמי שתבעו חבירו שיחזיר לו ממון צדקה שהפקיד בידו והוא יחלקם לעניים כו' פטור בלא שבועה שהרי אין לתובע בזה אלא ט"ה וי"ל עפמ"ש דגבי צדקה דבודאי אסור לו ליקח דמים מעניים בעד מה שמחלק להם ליכא אלא ט"ה דהחזקת טובה שאינה ממון משא"כ בתו"מ שיכול לומר הילך סלע ותנהו לבן בתי כהן דאיכא ט"ה דממון י"ל כמ"ש בב"מ (דף י"א) דדוקא משום דמת"כ נתינה כתיב בהו חליפין דרך מו"מ הוא וע' ש"כ סי' ר"ג] וגבי ה' סלעים דפדה"ב י"ל שאסור ליקח מאבי אמו כסף או שוה כסף דהא אינו נותן לו המעות אלא בעד מה שנותן לבן בתו הה' סלעים ואם לא יתן לו יצטרך לחזור לו דהא א"ל כן בפירוש ועדיף מאומדנא דמוכח וא"כ אינו נותן ה' סלעים בשלימות שחיוב מצות פדיון הוא שיתן דוקא ה' סלעים כסף או שוה כסף והמצוה לא נשלם בהפרשה. עד שבא ליד כהן וכיון שמקבל כסף חליפי הה' סלעים אינו נותן ה"ס בשלימות אלא פחות מעט דלא יצא והא דקדושין (דף ח') דשקיל סודרא כו' הא אמר לדידי שוו לי יעיש ודעת השו"ע שצריך שיהא שוה ה' סלעים לשום אדם ואם יפרש אבי אמו של הכהן שנותן לו הדבר מועט בתורת מפנה לחלוטין תו הוי מתנה בעלמא וכמו שאינו נותנו בשכר הט"ה וגם לא יחפוץ ליתן לחלוטין שמא לא יתן הפדיון לבן בתו. ודוקא בתרומה וזרוע וכה"ג שאין החיוב ליתן שיעור שוה כסף כזה אלא שיתן חלק הדגן והזרוע לכהן ואין המצוה בנתינה לחוד דכבר כשהוא תח"י הוא של כהנים (ופדה"ב אינו של כהן עד שבא לידו) יכול ליקח כסף ט"ה מאבי אמו ישראל בעד נתינתו לבן בתו כהן וא"כ בפדה"ב אין לו ט"ה דממון אלא ט"ה קלה החזקת טובה בעלמא די"ל דלכ"ע אינה ממון כ"כ

ועפמ"ש יש מקום ליישב הא דפרש"י בכורות (דף מ"ט) עלה דקאמר הפודה את בנו בתוך ל' יום רב אמר בנו פדוי ושמואל אמר אין בנו פדוי דכ"ע מעכשיו אין בנו פדוי כו' ופרש"י דלאו פדיון הוא אלא מתנה בעלמא דהא בתוך ל' לא שייכה פדייה. ותמה הגאון מהרי"ט אלנזי ז"ל דמוכח מפרש"י דלכ"ע המעות מתנה אפי' לרב ותמה דהא פליגי בזה רב ושמואל בקדושין (דף מ"ו) במקדש אחותו דרב אמר מעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר מעות מתנה דאדם יודע כו' וגמר ונתן לשם מתנה וכן פליגי בב"מ (דף ט"ו) גבי הכיר בה שאינה שלו דלרב מעות יש לו דגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל מעות נמי אין לו א"כ ה"נ לרב לא הוי מתנה אלא פקדון. ועפמ"ש י"ל דשפיר פרש"י דהוי מתנה לכ"ע דהא הש"ס מפרש טעמא דרב דגמר ונתן לשום פקדון ונימא ליה לשום פקדון סבר לא מקבל (וי"ל ג"כ דרב ושמואל אזלי לטעמייהו בב"ק (דף מ"ח) דרב אמר הלכתא כת"ק שאם הכניס ברשות בעל החצר חייב ושמואל אמר הלכתא כרבי דבכולן אינו חייב עד שיקבל עליו לשמור דבסתמא לא מקבל עליה נטירותא ומש"ה י"ל לרב שנתן לשם פקדון ולא אמר ליה לשום פקדון דסבר לא מקבל כדי שלא יחייב בשמירתו והשתא שקיבל סבור המפקיד שיחייב עכ"פ בשמירתו מפשיעה משא"כ לשמואל ע"כ שנתן לשם מתנה דאי לשום פקדון היה אומר לו בפירוש שמפקיד אצלו דבודאי היה מקבל ממנו בסתם כיון שאין עליו שום חיוב תורת שמירה וגם מהיכי תיתי נאמר שכוונתו לשם פקדון כיון שיודע שאף אם יפשע יפטר שלא קיבלו בתורת שמירה] ולא שייך זה בפודה בנו בתוך ל' יום דאס"ד דסבור לשום פקדון היה אומר לו לשם פקדון דבודאי היה מקבל ממנו דהא עתה שאמר לו לשם פדיון הגם דבאמת אינו אלא פקדון עכ"פ שוב לא יוכל ליתן דמי הפדיון לאחר דבזה שיתן לו לשם פדיון הוי עכ"פ כהבטחה דתו אסור לחזור בו משום דהוי מתנה מועטת ולא יוכל לתובעו רק הט"ה שיש לו בו וא"כ ישארו אח"כ דמי הפדיון אצלו וא"כ בודאי היה מקבל ממנו לשם פקדון כשיבטיח לו שאחר ל' יתן לו לשם פדיון וגם דיותר היה נותן לו לשם פדיון שיחול הפדיון אחר ל' דלרב בנו פדוי אף אם נתעכלו המעות ולא היה אומר שיחול מעכשיו הפדיון וגם אי נימא דניחא ליה להאב לעשות המצוה כהלכתה ושבעת נתינה יקיים מצות פדיון דהכי עדיף טפי משיחול הפדיון ע"י הנתינה מקודם אכתי הוי א"ל לשם פקדון ולהבטיחו שאח"כ יתן לו לשם פדיון כיון דגם האידנא ע"כ ישאר הפדיון אצלו. אמנם גם אי נימא דכיון דלא שייך פדיון בתוך ל' הוי כמו שהטעהו בעלמא ופקדון בעלמא וליכא בזה אף הבטחה שיתן לו אח"כ הה' סלעים וא"כ יוכל להוציא מידו וליתן לכהן אחר ג"כ ניחא דהכא אי הוה א"ל לשם פקדון בודאי היה מקבל ממנו לפי שיחשוב שקרוב הדבר שעי"ז שיהיה הה"ס תחת ידו יפדה ג"כ אצלו וישאר המעות בידו ויודע שהוא דבר רחוק שאח"כ יקח ממנו ויתן לכהן אחר. וכמו"כ י"ל דכיון דלענין ט"ה דהוי מתנה מועטת אסור לחזור בו משום דשארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ה"נ לענין ט"ה אסור ליקח מידו וליתן לכהן אחר משום לא ידברו כזב דהא א"ל לשם פדיון ותו מדלא א"ל שיחול הפדיון אחר ל' או לשם