אבן הראשה קיח

במערב שהזכיר בפירוש מקום הכתיבה בשינוי ויש להאריך בזה ועכ"פ אין הוכחה מדברי הנ"י למ"ש הג"פ כלל

(ובתומים סי' מ"ג ס"ק כ"ד) הביא להקשות דברי הרא"ש אהדדי דכתב בפ' הזורק עלה דאמרינן כתיבו בהיני אע"ג דמסירי לכו מילי בשילי דטעמא שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר ובפ' ג"פ נתן הטעם משום דמחזי כשקרא. ולענ"ד מיושב בפשיטות דהא אם יכתבו המקום והזמן שנמסר להם לא יוכלו לאמר עמנו הייתם במקום אחר דהא באותו היום באמת היו בשילי ודוקא משום דמחזי כשקרא צריך לכתוב בהיני לפי שהוא מקום הכתיבה אבל בגיטין כתב הרא"ש וז"ל והא דקאמר אלא אסופר לאו דוקא אלא משום חששת העדים דצריך לכתוב בשטר שם עיר שהעדים חתומין בו אפילו נכתב בעיר אחרת שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר והיינו דכיון שהסופר צריך לכתוב זמן ומקום שהעדים חותמין כדא"ל רב לספרי כו' (וגם דבגט א"א לכתוב זמן שאמר הבעל דהוי גט מוקדם דפסול שיש חשש שמא יחפה וכמ"ש התוס' דנכתב ביום ונחתם בלילה חיישינן שימסור בצינעה לחפות עליה ויעיין מ"ש הג"פ שלזה הוצרך הה"מ ליתן טעם משום דמחזי כשקרא דמש"ה אף ע"י שליח דקלא אית ליה וליכא חשש שמא יחפה מ"מ צריך שיכתבו זמן החתימה) ומש"ה אם היה במזרח וכתבו במערב הוא פסול גמור שיאמרו עמנו הייתם באותו יום שנכתב במקום אחר דהא כתב זמן הכתיבה וגם דמה שכתב במערב אינו כלל מקום אמירת הבעל ג"כ והא דמייתי כדא"ל רב לספרי כו' אינו אלא כדי שנוכל לפרש מתניתן דקאי אסופר ולא אבעל ויעיין מ"ש הרא"ש בב"ק פ' מרובה (ע') דההיא דאמר אי ידעיתו יומא דאקניתו כתיבו ואי לא כתובו יומא דקיימיתו ביה כי היכי דלא מחזי כשקרא אף למ"ד בעלמא למחזי כשקרא ל"ח התם איכא למיחש לפסול העדים כי ימצא שלא היה באותו מקום ביום שנכתב בו והוא דוקא התם שאין יודעין יום ההקנאה אבל בכתיבה זמן ומקום הראשון בשילי וכגון בשטר שאין בו אחריות או במכר הוי משום מחזי כשקרא בעלמא

והנה עפמ"ש הרשב"ם שכותבין במקום פלוני כתבנו הך שראינו במקום פלוני יש להבין מה שפירש בד"ה להנך דכתבי אקנייתא כותבי שטר מתנה שאין כתוב בה אחריות כו' אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתב אלא יום שעומד בו עכשיו כו' מנ"ל הא דהא שפיר י"ל אף בשטר שכתוב בו אחריות וה"פ אי ידעיתו יומא דקניתו בו כתבו היינו שיכתבו שניהם זמן הקנין כדי שלא יוכל ליתן מאותו הזמן ואילך לאחר וגם זמן הכתיבה כדי שלא יטרוף מלקוחות הקודמים לכתיבת השטר ואי לא כתבו יומא דקיימתו ביה לבד והא דקאמר כי היכי דלא מתחזי כשקרא היינו משום דזה טעם כולל אף להיכי דאין בו אחריות אך כאשר נשים לב לסוף דברי הרשב"ם שכתב אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות לא יכתוב כו' ולא כתב כן אף בשטר מתנה שיש בו אחריות וכמו שמבואר בתחלה דדוקא שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות (והיינו כמבואר בחו"מ סי' קט"ז בהג"ה שם בשם המגיד פי"א ממלוה דדוקא מוכר אבל נותן מתנה בעדים אינו טורפה בלא שטר דמתנה אין לה קול אלא בשטר ומש"ה במתנה שיש בו אחריות יש לחוש שיטרוף מלקוחות משעת הקנין שעדיין לא נכתב, ובתומים סימן הנ"ל (ס"ק ה') הקשה דבמתנה וכי בדברים בעלמא יכול לשעבד נכסיו ומוכרח לומר בקנין שהקנין שעבד נכסיו וא"כ קשה הא קנין יש לו קול וסתם קנין לכתיבה עומד ואית ליה קלא ודוחק לומר דס"ל להה"מ בשם הרשב"א כדעת הרא"ש דכל קנין שלא נכתב לבסוף לית ליה קלא. ותירץ כמ"ש הכנה"ג שאם הקנין הוא לצורך הדבר דלולי כך לא היה הדבר נקנה לא אמרינן בו סתם קנין לכתיבה עומד עכ"ד התומים. אך עדיין יקשה דברי הרשב"ם כאן דהכא הוי קנין שנכתב לבסוף והיה קנין שעמד לכתיבה ומ"מ אין להם לכתוב זמן הקנין משום דאתי למטרף לקוחות מאותו הזמן ואין לומר משום דהקנין מצד עצמו אינו עומד לכתיבה ורק לפי שהיה המדובר ביניהם שיכתבו העדים לכן כותבין עתה מש"ה לית ליה קלא דז"א דסוף סוף היה הקנין עומד לכתיבה ואית ליה קלא, ובמרדכי כאן כתב בשם הרשב"ם וריב"א דדוקא בשטר אקנייתא דמתנה כו' וכן בשטרי מקח פן יטרוף מן לקוחות שלא כדין ותמוה דהא במכירה טורף מלקוחות אף בעדים בלא שטר משום דמאן דזבין בפרהסיא זבין וכן מ"ש בשם ר"י דל"ש מכר ומתנה דקנין לכתיבה עומד מוקשה ויש להאריך) דכשיש בו אחריות אתי למטרף לקוחות מזמן הכתוב בשטר שלא כדין ומוכרח לאמר דלענין מתנה שיש צורך בדבר לכתוב יום הקנייה כדי שאם יתן מהיום ההוא ואילך לאחר לא יהיה כלום מש"ה צריכין לכתוב שניהם זמן הקנין וזמן הכתיבה משא"כ שטר הלוואה שיש בו אחריות לאיזה צורך יכתבו שני זמנים כיון דע"כ יכתוב זמן הכתיבה ומאי יכתוב עוד זמן ההלוואה ולא מבעי' לדעת הרי"ף וש"פ שהובא בש"ך (סי' ק"ד ס"ק כ') דמלוה בשטר אע"פ שהיא מאוחרת קודמת לגבות מבני חרי ממלוה ע"פ המוקדמת דא"כ אין תועלת לידע שזמן הלואה בעדים היה קודם דאכתי יגבה המלוה בשטר המאוחר אחר זמן הלואה תחלה אף מבני חרי ולענין שיהיה לו קדימה על מלוה ע"פ מאוחר אין נ"מ דהא בלא"ה. עתה כותבין השטר ומלוה בשטר מאוחרת קודם למלוה ע"פ מוקדמת אך גם לדעת רב האי גאון כדפסק בשו"פ דלפי"ז יש תועלת שידעו שזמן הלואה היה מקודם מ"מ בשביל חששא זו לא צוה רב להסופרים לכתוב זמן ההלואה, אבל במתנה באחריות אף שצריך לכתוב זמן ויום כתיבה צריך לכתוב גם זמן המתנה למען ידעו כי כבר נתן לו מאז ולא יוכל אח"כ ליתנו לאחר ומ"ש הרשב"ם בתחלת דבריו שטר מתנה שאין כתוב בהן אחריות היינו דבזה אינו כותב אלא יום הקניה בלבד ובמתנה באחריות כותב שניהם ובמלוה באחריות הותב יום הכתיבה וחתימה לבד וממוצא הדברים מובן דאף מ"ש הרשב"ם בד"ה כי יתביתו במקום פלוני כתבנו מה שראינו במקום פלוני היינו דוקא כגון מתנה שיש צורך לכתוב מקום וזמן ההקנאה (ומ"ש או שטרי הלואה קאי על מקום הכתיבה שבהלואה אינו מזכיר יום ההלואה כלל ומשמע דאף אם היה במקום אחר אין צריך להזכיר) ואף אי נפרש דקאי על הלואה ג"כ מ"מ בגט א"צ להזכיר כלל כמו שבארתי לעיל החילוק ושהוא מוכרח מסוגית הש"ס ואף לדעת האגודה דעדי גיטין צריכין דו"ח זה לא שייך אלא בכתיבת זמן ציווי הבעל ולא בזמן כתיבת העדים לחוש בזה דהא מה שתיקנו זמן בגיטין אינו משום דו"ח כלל ומ"מ לכתחלה יש לחוש לדברי הג"פ במקום שאין שום דחק ובמקום הדחק אין לחוש לזה דגם הגט פשוט מודה בזה ויפה הורה רו"מ: ידידו אלי' באאמ"ו הרב רנ"ה שי'

סימן מו

לב"ג החריף נ"י

מה ששאל בכתובות (דף ק"ב) דמשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא וכתב כדי לברר לו כהן דהא אי טובת הנאה הוי ממון א"כ בכתיבה זו לא קנה הכהן עוד הט"ה פשוט דלק"מ דקיי"ל בב"מ (דף מ"ט) ישראל שאמר לבן לוי כור מעשר יש לך בידי בן לוי רשאי לעשותו תרו"מ