אבן הראשה קיז

קפ"ז סעיף ו'). ועתה יש מפקפקים על הגט ממ"ש הגט פשוט בסימן הנ"ל (ס"ק כ"ב) שצריך לכתוב בסוף הגט קודם חתימה גיטא דנן צוה עלינו הבעל פלוני ביום פלוני בעיר פלונית לכתוב גט לאשתו פלונית ונתאחרה כתיבתו עד יום פלוני בעיר פלונית ואם לא כתבו הכי יש לפוסלו משום דמחזי כשקרא ובשעת הדחק והוא מקום עיגון שא"א להשיג גט אחר שיהיה כתוב בו בסוף הגט גיטא דנן כו' יש לדון ולסמוך אסברת המכשירין הסוברין דכותבין סתמא מניסן ובלוד

הנה בעובדא דידן אין לפקפק כלל ויפה הורה רו"מ דהמעשה שבא לפניו היה שעת הדחק שהיה גט שכ"מ ולא היה אפשר לכתוב צוה עלינו הבעל בעיר פלוני כיון שבאותה העיר אין כותבין גיטין והיה צריך לשאול פי רבנים מובהקים איך לכתוב א"כ בכה"ג גם הג"פ מודה והגם שהנתינה היה ג"כ במקום שציוה הבעל לכתוב מ"מ אין נ"מ בזה וכן כתוב בתשובת שב יעקב דכותבין מניסן ובלוד אף אם חוזר ונותן אח"כ בירושלים עיי"ש. אך גם בגוף הדין של הג"פ גם שלא בשעת הדחק יש לפקפק דמדסתם בשו"ע וגם כל האחרונים לא הזכירו מזה ודאי דלא סבירא להו כן ומה שהביא בג"פ ראיה מדברי הנ"י בב"ב פרק ג"פ ד"ה כי היכי דלא מתחזי כשקרא. לענ"ד יש להכריח מן הש"ס ומדברי הנ"י בעצמו להיפוך והוא מדאמרינן ביבמות (דף קט"ז) אמר רבא אף לדידי דל"ח הכא חיישינן דלמא בגמלא פרחא אזיל א"נ בקפיצה א"נ מילי מסר להו כדא"ל רב לספרי כי אתניכו בשילי כתבו בשילי ואע"ג דמימסרן מילי בהיני ופירש"י ואע"פ שלא היה עמהם שמא מתחלה אמר להם בעירו כתבו גט לאשתי ואח"כ הלכו העדים לסורא וכן הנ"י שם פירש כלשון רש"י ממש יעו"ש. וקשה אי ס"ד כדברי הג"פ שצריך לכתוב בתוך הגט שצוה עלינו הבעל בזמן ועיר פלונית ונתאחר כתיבתו איך חייש רבא דלמא מילי מסר דהא אי אפשר לחוש לזה כלל שאם אמר להם בנהרדעא כתבו גט לאשתי ואח"כ הלכו העדים לסורא וכתבו שמה היה להם לכתוב בסוף הגט שצוה להם הבעל בנהרדעא ביום פלוני ואף אם לא מפסיל הגט משום זה אכתי מוכח מדלא כתבו כן כי היכי דלא יהיה מחזי כשקרא שבסורא גופא צוה להם הבעל. ולולי פרש"י והנ"י היה אפשר לדחות קצת הוכחה זאת ולפרש דחיישינן שמא מילי מסר להם בסורא גופא מקודם והם כתבו זמן הכתיבה ובזה א"צ לכתוב שצוה הבעל להם ביום פלוני דדוקא אם צוה במקום אחר מחזי כשקרא וכמבואר בדברי הראשונים דבשינוי המקום הוי יותר מחזי כשקרא אבל לפמ"ש רש"י והנ"י בעצמו דחיישינן דמסר מילי בעירו בנהרדעא מוכח דאף שהיה במקום וזמן אחר מ"מ אין צריך שיזכירו זה בתוך הגט ומש"ה לא נזהרו לפרש מילי מסר בסורא גופא

ומ"ש הנ"י בפרק ג"פ וז"ל כי היכי דלא מתחזי כשקרא אם נכתוב יום אחר שלא יהיה בו המתנה ולא הכתיבה ומה"ט גופה צריך להזכיר מקום שנמסרו להם בו הדברים ומקום שנכתב בו שאם לא יכתוב אלא אחד מהן מחזי כשקרא ומפסיל כדמוכח בגיטין שיאמרו לו איך אמרת בהיני ולא נכתב בהיני או הלא במקום שילא אמרו לכם עכ"ד הנ"י אף אם נפרש שהוא מוכרח להזכיר המקום והזמן שנמסרו בו הדברים אין מזה ראיה כלל לגבי גט דשאני שטר הקנאה כמו מתנה ומכר ואפי' שטר הלואה שעיקר המעשה נעשה באותו יום הקדום שאז הלוה לו ומכר או נתן רק שבהלואה אינו טורף ממשעבדי עד שיכתב את השטר ואין השטר אלא לעדות וראיה ולפרסם מה שראו ביום הקודם בעת שהלוה לו וכה"ג ומש"ה צריכין להזכיר אותו היום שהוא גוף העדות ובלא"ה מחזי כשקרא שלא יזכירו אלא זמן חתימתן משא"כ בגט ל ציווי הבעל גומר הגט והנתינה היא הגומרת וציווי הבעל אינו אלא לכתוב לו את הגט ולחתמו וא"צ שיזכירו יום ומקום הציווי שאין העדים באין בחתימתן להיות לראיה על הציווי בלבד אלא שהציווי היה שיוכלו לחתום ושוב יהיה גט כשר שיוכל ליתן ליד האשה ומש"ה א"צ להזכיר בגט מתי צוה אותם משא"כ בשטר הלואה וכדומה שכל עדותן וחתימתן אינו אלא לראיה מתי היה ההלואה או הקנין ומכר שכבר נגמרו ולפי"ז אין הוכחה גם מדברי הרשב"ם ד"ה כי יתביתו בשילי שיש לכתוב במקום פלוני כתבנו הך מה שראינו במקום פלוני דדוקא בשטר מכירה מתנה והלואה הוא דבעינן לכתוב כן ולא בגט. וכן מ"ש בפרישה והסמ"ע (סימן מ"ג ס"ק ל"ט) דהרבה גאונים סברו דכותבין שני המקומות זה הוא ג"כ דוקא בשטר ולא בגט. ומ"ש הנ"י בלשונו כדמוכח בגיטין אינו אלא דשם מוכח דמפסיל אם לא כתב המקום שנכתב בו כמו שהוא ולא בא להוכיח מסוגיא דגיטין שאם לא כתב מקום מסירת הדברים פסול דזה לא מוכח כלל משם (ואין לפרש דמוכיח מדקאמר אלא לאו סופר וקשה אכתי מה קמ"ל היינו שינה שם עירו דמאי שנא כיון ששינה המקום שצריך לכתוב אע"כ שכתב גם מקום אמירת הבעל ומש"ה איצטריך לאשמעינן דאף שנכתב מקום האמירה כדין מ"מ כיון שנכתב מקום הכתיבה שלא כדין פסול דז"א דהא שפיר קמ"ל מתניתין שינה מקום הכתיבה דהוי גווני אחריתא משינה מקום עירו וגם אף אי מיירי שכתב גם מקום האמירה מ"מ לא מוכח מידי הא שכתב הנ"י שאם לא נכתב אלא אחד מהן מחזי כשקרא ומפסיל דהא י"ל שכותב כן לכתחלה ומהא דשינה מקום הכתיבה תצא לא מוכח מידי דמקום הכתיבה הוא עיקר וגם דשינה גרע מאילו לא כתב כלל)

והוכחת הנ"י מגיטין מוקשה דשם מיירי בשינה המקום ולא הזמן ומש"ה פסול וכמ"ש הרא"ש שלא יאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר משא"כ הכא אם לא נכתוב אלא אחד מהן דליכא זה החשש דהא היה באותו מקום בזמן הנכתב בשטר וכל החשש אינו אלא משום דמחזי כשקרא אך יש לפרש דכיון שצריך לכתוב הזמן ויום הקני' כדי שלא יהיה במתנתו לאחר מאותו יום ואילך כלום אם יודעין אותו היום מש"ה צריך שיכתוב ג"כ מקום שנמסרו בו הדברים שלא יהיה נראה כשקר שכותב היום הקודם והמקום של עכשיו וזה שפיר מוכח מסוגיא דגיטין וא"כ דברי הנ"י אינו אלא אם רוצה לכתוב זמן הקנין משא"כ אם אינו רוצה לכתוב אלא זמן ומקום הכתיבה לבד י"ל דבזה לא מחזי כשקרא

אך עדיין קשה דהא לא מוכח מסוגיא דגיטין רק שאם שינה מקום הכתיבה וכתב זמן הכתיבה לבד כמו שהוא פסול ולפי שיאמרו לעדים עמנו הייתם באותו יום במקום אחר אבל הכא שיהיה נכתב זמן ומקום הכתיבה כפי האמת ואם יכתב ג"כ שראו המלוה או המכר בזמן הקודם אף שלא יכתב המקום שראו ונמסר להם כלל מ"מ ליכא למיחש כ"כ שיאמר להם עמנו הייתם במקום אחר דהא אף בלא כתיבה נוכל לאמר שבאותו הזמן הקדום היה במקום אחר שהמקום הנזכר בתוך השטר אינו אלא מקום הכתיבה ואף אם משמע להנ"י מדהוצרך לאשמעינין דשינה מקום הכתיבה פסול ע"כ מיירי שנכתב מקום הציווי וזמנו ג"כ מ"מ לא מוכח מידי מזה דאם נכתב זמן ומקום הכתיבה כהוגן ושראו המלוה בזמן קודם ולא הזכירו אותו המקום שפסול די"ל דזה לא מחזי כשקרא דמעצמנו נוכל לאמר שכמו שהיה זמן אחר היה ג"כ מקום אחר אלא שלא היה צורך בדבר להזכירו משא"כ בהא דגיטין שהיה במזרח וכתב