אבן הראשה קטז

להמיתה וא"כ י"ל דמש"ה בעי דו"ח כד"נ משא"כ האידנא דליכא ד"נ. וממ"ש התוס' דלא גרע מגזילות וחבלות ולא הזכירו ד"נ מבואר דס"ל שאינו ענין לד"נ אלא לד"מ ומ"ש הב"ש דגם אם היא מותרת אינה נוטלת הכתובה י"ל דכיון שיכולה למכור הכתובה במקח מועט בט"ה וכמ"ש בב"ק (דף פ"ט) ובמשנה דמכות ודף ג') מדמה לגזילות וחבלות דבזה ל"ש נעילת דלת ואדרבה יש לעשות דו"ח שלא תיאסר בנקל וא"כ מה"ת צריך דו"ח כיון שהעמידו חכמים בזה על ד"ת (ומ"מ י"ל דכיון שאינו ד"מ ממש רבנן הוא דאסמכוהו לזה ותקנו שצריך דו"ח). וצ"ע מ"ש הנ"י בשם רמב"ן הנ"ל דהלכך אפי' ארוסה דל"ל כתובה לא מפלגינן בה דמנלן הא דהא י"ל דהאידנא לא דמי לד"נ ומש"ה א"צ דו"ח כשאין לה כתובה וי"ל (וע' קצה"ח סי' ל' ס"ק ב' בדברי הנ"י סנהדרין הנ"ל ובנה"מ שם)

ובנ"ד שהיו קרובים זל"ז מצד האם ע' תומים שהביא סמך מיומא (ס"ו) דקרובי האם פסולין דרבנן. ולענ"ד קשה לכאורה ההיא דיומא שם דמעיקרא מאי קסבר לומר דהאומר לאביו היינו לאביו ממש דהאמרינן בסנהדרין (דף פ"ה) לכל אין הבן נעשה שליח לאביו להכותו ולקללו חוץ ממסית (ולכאורה ודאי שבו מיד כשראו מרע"ה והבינו טעותם) ואין להרוג את אביו כיון שאפשר באחר ואין לומר שהיה הוראת שעה דהא מרע"ה אמר להם איש את אחיו ואת רעהו ולא אמר את אביו, ואולי נימא דכיון שנעשו גרים במעמד הר סיני אין להם אב ואם שיחייב בהכאתם ע' יבמות (דף כ"ב) וע' פר"ד (דרוש א') (והא דמשה ואהרן נחשבו קרובים כמ"ש זבחים (דף ק"ב) וכמה דוכתי היינו לפי שנקדשו למקום מעולם וע' סוטה (י"ב) שנולד מהול וצ"ע ההיא דב"ב (דף קנ"ט) משה ואהרן אין מעידין לחותנם כו' דהא יתרו גר היה) וא"כ אזדא לכאורה מ"ש התומים להוכיח דקרובי האם מדרבנן דאל"כ גם אחיו מאמו הוי קרוב לפסול לעדות וכתיב יד העדים תהיה בו בראשונה דלפ"ז לא נפסלו אפי' קרובי האם שלהם כמ"ש יבמות (כ"ב צ"ח). גם י"ל כיון דמיתת סייף היה הוראת שעה כפרש"י שנידונו במיתת ב"נ הגם דב"נ א"צ התראה והכא הוי דוקא בעדים והתראה מ"מ א"ש כיון שב"נ נהרג ע"פ קרוב ונידונו במיתת ב"נ בסייף וי"ל ג"כ שהיה הוראת שעה ולא היה מיתתן ע"י העדים דוקא. ובלשון השו"ע (סימן ל"ג סעיף י') ואפי' משה ואהרן אינם כשרין להעיד זה לזה כו' אמנם בש"ס שם איתא דאלת"ה משה ואהרן לחותנם כו' ודאפי' קרובי אישות גזירת מלך הוה, וצ"ע כמ"ש

וע"ד מ"ש כ"א הרב שי' בקונטרסו להוכיח מהירוש' דיבמות בכהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה דבעי מהו שיעידו פדות אחת ותעלה להם עדות אחת דכשאין הפסול ידוע אינו מבטל להעדות, בחידושיי הוכחתי מהירושל' כהנה"מ דעבד שאינו בגדר עדות אינו מבטל להעדות וכאשה וקטן ודחיתי די"ל משום שאין הפסול ידוע כסברת התוס' בסנהדרין (דף ל"א) ובקצה"ח הקשה בהא דסנהדרין (דף כ"ג) בשני כתי עדים שצריך לברר דהא אם יפסל כת זו ממילא יפסל גם כת שנייה מדין נמצא א' מהם קו"פ. ולכאורה י"ל לפמ"ש הקצוה"ח שאם בשעת ראיה היו עדיין כשרים ולא הגידו כאחד לא נתבטל העדות שגם כשיפסול כת א' שנפסלו בין שעת ראיה להגדה כגון שנעשו קרובים ע"י אישות לא יופסל כת שניה שלא הגידו בב"א וכן י"ל בפסול עבדות שאינו מבטל עדות הכשרין וע' פרש"י בערער דפגם משפחה

ובדברי הירושלמי הנ"ל תירץ בש"ק דמיירי בד"מ אליבא דר' יוסי ומלבד דהוי דלא כהלכתא מוקשה לפי"ז לשון הירושלמי מ"ש מאחר שאילו ימצאו העדים זוממין אין נהרגין ומ"ש לפרש דאף הכא הו"ל עדות שאאילה"ז דהא לא ידעינן הי מינייהו כשר שישלם משום שהעיד שקר ובעי אי גם בעדות ממון בעי עשאילה"ז. לענ"ד ז"א דהא בד"מ שפיר ישלמו כשיזימו שניהם כיון דחד מינייהו הוי עבד של השני (וכמ"ש ושחררו זא"ז) והוי נכסים דרבים וא"כ בהזמת שניהם משלמין מהנכסים שאם יטעון אני העבד ולא עשיתי בעדותי כלום הא אין הנכסים שלו אלא של השני והוא הרב וגם הוא הוזם והנם די"ל דלא שייך לומר מה שקנה עבד קנה רבו דכבר נפקע שעבודו דהא נתיאשו זה מזה דלכאו"א מינייהו הוי ספק שמא חבירו הוא האדון ולר' יוחנן בירושלמי פ"ד דב"ק ופ"ו דסנהדרין עבד היוצא כו' ונמצאו עדיו זוממין זכה בעצמו הגם דהוי יאוש בטעות וגם לפמ"ש הראשונים בהא דב"ב (דף ג') עבדא הוא שלא נתיאשו מהורדוס שמצפין היו שירד מגדולתו הכא אינו מצפה שיבא אליהו ויאמר שהוא האדון כיון שאינו יודע שהיה חבירו עבדו מעולם וע' גיטין (דף מ"ב) ת"ש כהנת שנתערב ולדה כו'. ולכאורה קשה דאי מעוכב ג"ש אינו אוכל בתרומה אף אם יבא אליהו ויאמר בחד מינייהו דעבד הוא כבר נפקע שעבודו ביאוש ולפרש"י גם מעוכב גט שחרור ע"י הפקר הוי בכלל האיבעיא וי"ל דהתם בעודם קטנים ואין יאוש קטן מפקיע השעבוד קודם שהגדילו התערובת אבל הכא ע"כ הן גדולין שכשרין לעדות וא"כ נפקע השעבוד ע"י יאוש]. מ"מ נהי שנפקע שעבודו יכולין ליקח ממנו שאם יטעון עבד אני א"כ גם הנכסים אינו שלו אלא של רבו שהוא היורש מאביו

וע' תמורה (דף ח') דקאמר מאי קשיא לך אפי' דילן נמי ירעו לא מצינו מדחית ליה לכהן דלא אית כאן ספק כהונה הני ספיקות מדחו לכהן כל חד וחד א"ל לכהן דאנא כהן ואנא כהן ומדלא מפרש שנולד בכור באותו העדר הנשאר להם בירושה דממ"נ מדחו לכהן דהעבד אין לו בנכסים מוכח דילפינן מה בנך בברור לך גם לענין למעט מגוף הקדושה וכשאינו ברור מי בעליו פטור מבכורה אלא דכיון שהוא ספק מי הוא בן האדון הדין וסד"א שיתבע הכהן מכאו"א לפי שהוא ספק. וכשלא נשאר נכסים אחרים נהי שנפקע שעבודו הוי הנכסים של הרב ואף אי נימא דיחלוקו והנכסים של שניהם יכולין להשתלם מהם בהזמתן שאם יאמר עבד אני אין הנכסים שלו ומדקאמר הירושלמי דליכא בתורת הזמה ע"כ דמיירי בד"נ והא דבעי בירושל' י"ל דסד"א דמשכחת תורת הזמה כשיבא אליהו ויאמר שזה הוא הכשר (דעל גילוי מילתא בעלמא לברר מי הוא הכשר וכה"ג סמכינן על אליהו ולא אמרינן לא בשמים הוא וע' חולין (דף ל"ז) יבמות (דף ק"ב) רש"י שבת (דף ק"ח) ומש"ש ועדיף מהא דסנהדרין (דף מ"ב) שצריך לברר כוונתם שבאו להורגה). ובד"מ י"ל דסבר הירוש' דפשיטא שעולה עכ"פ לעד אחד

סימן מה

להרב מו"ה יצחק דובער נ"י אב"ד דק"ק בארנוב

מכתב רו"מ הגיעני ואת אשר שאל לדעת חות דעתי להלכה למעשה בדבר המעשה שבא לפניו כי בעיר ריקא הסמוכה למחנו בארנוב אין כותבין גיטין והיה שם שכ"מ אשר רצה לגרש אשתו שלא תזקק לחליצה ונסע רו"מ לשם עם הסופר והעדים וצוה הבעל לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואח"כ באו לבארנוב וכתבו וחתמו שם הגט ובלשון הגט כתבו למנין שאנו מונין כאן בארנוב ואח"כ נסעו למקום השכ"מ ונתן הגט לאשתו כדת והכתיבה והנתינה היה ביום אחד והוא דין מפורש באהל (סימן