אבן הראשה קטו

בודאי הפקעה קדושין למפרע (וכן בהא דאומרת טמאה אני לך שכתב הר"ן סוף נדרים דהא דשריא לבעלה היינו מטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין מעיקרא היינו ג"כ דוקא אם האמת כדבריה דהר"ן כתב מטעם נאמנות ולא משום דשאחד"א ומש"ה אסורה לעלמא דשמא עיניה נתנה באחר ולא נטמאה וא"צ להפקעת קדושין ולא באו להפקיע הקדושין לחלוטין אלא דאי קמי שמיא גליא שנטמאה הופקע הקדושין למפרע ומש"ה ניחא מה שהקשו מה הועילו חכמים בתקנתם דהא תוכל לומר טא"ל ונטולה בהדדי דכיון שאסורה לאחר דשמא משקרת ולא נפקע הקדושין ואגידא ביה י"ל ע"ד בעלה היא נודרת ומיפר ועמ"ש התוס' בנדה (דף מ"ו) ד"ה כדר"פ דאע"ג דהכא לא הוו אלא נשואין דרבנן ולא אמרה תורה שיפר מ"מ נודרת על דעתו וה"נ מיפר לה כיון שהיא זקוקה לו והוא בעלה ואסורה לאחרים ועדיף מנשואין דרבנן וגם אם תפרש שאינה נודרת על דעתו לא חילקה תורה בזה כמבואר בגמ' ותוס' יע"ש)

והגם שהפנ"י כתב דהא דבעי עשאילה"ז לא הוי משום חשש שקר דהא עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי והא דלא הוי עדות היינו מגזה"כ. לענ"ד י"ל שצריך דו"ח כדי לברר שהוא אמת ומ"ש דהוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד היינו דחתימתן הוי כמו שהעידו בע"פ לפני ב"ד ולא מיירי מענין דו"ח שא"צ דו"ח ואם לא נכתב בזמנו כתבנהו הוי כעדות בע"פ בלא דו"ח. (עוי"ל דמה"ת שצריך דו"ח צריך קיום שאמת הדבר שחתמו ויתיישב קושיית התוס' כתובות (דף כ"ח) דכל אדם שירצה יזייף ויחתום ויגבה מה"ת דבריש גיטין מוכח דאפי' כשאין מכירין החתימה הוי מה"ת כמו שנחקר עדותן בב"ד דלפי"ז לא יגבה מה"ת בלא קיום כשטוען מזוייף דבעי דו"ח ומדרבנן שא"צ דו"ח הם אמרו שצריך קיום והכי קאמר כיון דעדים החתומים כו' דתק"ח שא"צ דו"ח ותו ליכא חשש מה"ת דהא אם אינו אמת הפקיעו הקדושין שעל דעתם שייך לומר ורבנן הוא דאצריך ומשום עיגונא אקילו בה רבנן הגם דלפי"ז בלא קיום שאינו כתק"ח לא יפקיעו לקדושין הכא משום עיגונא הפקיעו ע"פ ע"א)

ובש"מ כתובות כתב דיש מתרצין דלאו משעת קדושין נפקע למפרע אלא השתא משעת מעשה וכ"ז שלא נעשה המעשה שלא קיבלה גט באונס כה"ג חייבת בחנק ואינו מובן דהאמרינן בנדרים (דף כ"ט) ומה אילו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וא"כ אפי' קדשה ע"ד כן שבבוא מעשה כזה יופקע הקדושין להבא צריכה גט וז"א גט מה"ת ואולי ה"פ דכיון שמקדש אדעתא דרבנן והוי כמתנה בפירוש שמקדש ע"פ רצונם ותיקונם והוא שאמר ה"ז גיטך אם לא באתי כו' ולא בא בעל הגט משום דאדעתא דהכי שיארע לו אונס לא גירש והשתא שתיקנו רבנן דהוי גט הוי כמו שהיה בדעתו ורצונו שכשיתן לה גט כזה אף אם יארע לו אונס תהא מגורשת ואהני מחשבתו ורצונו בשעת הקדושין שתתגרש בגט כזה דכשמגרשה עתה בגט זה הוי כאילו גמר בדעתו לגרש אף אם יארע לו אונס דהא ע"ד כן קידשה שתתגרש בגט זה ותו גם עתה מגרש על דעתו הראשונה וגמר בדעתו לגרש כה"ג וכיון דמקדש אדעתא דרבנן הוי כאילו פירש בהדיא שיהא ענין האישות ע"פ רצון ותק"ח וכן במעשה הגירושין יסכים לחק"ח. ואולי ה"נ י"ל דכיון דקיי"ל בגיטין (דף ס"ו) דכל השומע קולי יכתוב גט לאשתי יכתבו ויחתמו וע' ר"נ בנדרים (דף ל"ו) ובש"ע (סימן קמ"א סעיף י"ט) וכיון דחכמים הכשירו גט בלא זמן אמרינן דהגם שהוא בלא דו"ח ואפשר שנכתב ונחתם בלא ציווי הבעל מ"מ כיון דהוי כפירש בהדיא שענין האישות יהא ע"פ תק"ח וחכמים הכשירו זה הגט הוי כאילו הרשה וצוה לעדים לחתום אך ז"א דכיון שבשעת קדושין לא אסיק אדעתיה מזה לא הוי ככל השומע קולי אלא ככל הרוצה לחתום דל"מ בגט

והנה מ"ש הנוד"ב שגם בכתיבת זמן לא יתוקן מוקשה דהא יכולין לכתוב בזמנו כתבנוהו וכן הק' בתו"ג גם דבכתיבת זמן יזכרו לומר שכתבוהו בזמנו ובלא כתיבת הזמן לא יזכרו מתי נכתב ומ"ש הנוד"ב לצדד להקל בשינה מקום עמידה בגט מומר שמסלק הכתובה קודם הגט וא"צ גט לגביית הכתובה וא"צ שיהא עדות שא"י להזימה לענ"ד ז"א לפמ"ש הנ"י בשם הרמב"ן והובא בב"י דמש"ה קיי"ל אין בודקין כו' דבזה"ז דמי טפי לד"מ דהא רובא דנשי אית להו כתובה הלכך אפי' ארוסה דל"ל כתובה לא מפלגי בה דאילו ד"נ ליתנהו בזה"ז ע"ש וע' ב"ש אה"ע (סימן י"ז ס"ק ס"ג) דלאוסרה על בעלה צריך דו"ח דכיון שאינה נוטלת כתובה הוי ד"נ וא"כ אדרבה אי ליכא נ"מ לענין כתובה הוי גט כד"נ אפי' בזה"ז ובעי דו"ח ועשאי"ל והגם דל"ש כאשר זמם הכא דלא הוי אלא כעין ד"נ צריך לברר עדותן ואם יוכלו להזיד יראו ויפחדו להעיד שקר והיינו דו"ח לברר האמת ובד"נ ממש גזה"כ שיתקיים כאשר זמם ממש והך הזמה הוי רק שיהא דו"ח דבעי בד"נ וע"י שיוכלו להזימם יתברר האמת ואף לתירוץ שני דתוס' ריש מכות דגבי עדות בן גרושה ל"ח בעשאילה"ז ולא קאי עלה כאשר זמם מ"מ גבי גט או צריך דו"ח י"ל שצריך שיוכלו להזים כדי שיהא דו"ח ולא כדי שיתקיים דין הזמה וכאשר זמם גם דכיון שלא ניתנה כתובה לגבות קודם גירושין אלא שצריך לשלם כדי שיגרש אכתי שייך להגט ובלא"ה דמי לגט ארוסה כמ"ש הנו"ב בעצמו). והנה מ"ש התו"ג בשם הר"ן פ' המגרש דאנן סהדי שנמסר לידה ובזה ל"ש עשאי"ל צ"ע דלפמ"ש הנ"י הוי זה מתק"ח שא"צ דו"ח ועשאי"ל ומש"ה כתב דמודה ר"א דגט חתום בעדים כורת אע"פ שלא נתן בע"מ דבידוע שהבעל מסרו לה וכאילו הן עצמן מעידין על המסירה. והנה לכאורה בל"ז ל"ש הזמה שיתברר שקרם שלא צוה הבעל דהא אין כותבין זמן שא"ל הבעל לכתוב וכדקיי"ל (סי' קכ"ז סעיף ו') שכותבין מניסן ובלוד (ואמרו לפלוני ויחתמו מהני וע' (סי' ק"כ) אי מהני אף בפקח שגירש ע"י כתב) אך מה"ת היה אפשר שיצטרכו להזכיר זמן ומקום שא"ל הבעל. ומ"מ י"ל דכיון שהגט אינו בלשון עדות ראי' אלא כעדות קנין שהוא לשון הבעל וגזה"כ שצריך חתימת עדים א"צ דו"ח שחתמו בציווי הבעל

והנה דברי הב"ש הנ"ל סותר לכאורה למ"ש בעצמו (בסי' י"א ס"ק י"ג) דשני עדי כיעור מצטרפין כמו בד"מ והא דצריך דו"ח משום דמה"ת אפי' בד"מ בעי דו"ח ומשום נעילת דלת הוא דא"צ דו"ח וא"כ ניחא הא דלאוסרה על בעלה צריך דו"ח ולענין עדות להתירה להינשא א"צ דו"ח דכיון דמדעל"ג ודייקא ומנסבא דמי לד"מ דגם בזה הקילו חכמים שא"צ עדות גמורה. ולכאורה י"ל עוד דבזה"ז דליכא ד"נ ולמ"ד כתובה דרבנן כדעת רוב הפוסקים מה"ת אף ד"מ ליכא ומדרבנן ד"מ א"צ דו"ח מש"ה הוי גט מעליא בלא דו"ח אף מה"ת אך ז"א דנהי דרבנן תקנו לחיוב כתובה מ"מ כיון שכתב לה כתובה כבר הוא חייב לה כבע"ח דעלמא שתובעת ממנו ממון ויש בזה ד"מ אף מה"ת ודמי למקדש במעות שקנה בקנין מעמ"ש דהקנין מדרבנן דמ"מ הוי הקדושין מה"ת כיון דעכ"פ הוי הממון שלו ולהב"ש (סי' י"ז) אדרבה דמי לד"נ כדליכא ד"מ. ועמ"ש התוס' בסנהדרין (דף ח') ד"ה מיתבי (והובא בב"י) דבעי דו"ח לאוסרה על בעלה דלא גרע מגזילות וחבלות והוכיחו מדמוכח בסוגיא שהיא מותרת לבעלה כשהוכחשו וקשה דהא שם קיימינן בזמן שיש ד"נ והביא עדים שזינתה