אבן הראשה קיד

בכתובתה וגובה כתובתה מן החבילה ממ"נ וכן ניחא לפום דקאמר אלא לאו בעד אחד דכיון דע"א זוקק לשבועה והכא הנתבע מודה בחיוב כתובה ליכא למימר מאי חזית דאזלית בתר הודאת הנתבע לחיוב זיל בתר הודאת התובע לפטור דהא עדות העד מכריע לחיוב והשתא א"ש דמכריח הש"ס שהעדים מעידין ג"כ שזו חבילתו שאם אינם מעידין אלא שזו אשתו הדר יקשה שיפטור מכתובה משום דהוי טענו בחטין כו' דליכא הכרעה לחיוב מהעדאת העדים דהא אפשר שהיא אשתו של ראובן והחבילה של שמעון וכיון שאינה גובית כתובתה אלא משום הודאת בע"ד הדר הוי כטענו בחטין כו'

ובזה יש ליישב קושיית הרשב"א בהא דמסיק צריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה מן החבילה ור"מ הוא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה לשיטת הסוברים דלא פליגי אלא מיתמי אבל מיניה מודו רבנן דמשתעבדי (ועמ"ש התוס' יבמות דף צ"ט) יע"ש ועפמ"ש י"ל דלפום דמסיק דה"ק צריכה ב' גיטין כדי לגבות כתובתה כו' וא"צ לומר שיש עד בדבר ואינה גובית כתובתה אלא ע"פ הודאתם והדר יקשה דהוי כטענו חטין והודה בשעורין מוכרח לומר דאתיא כר"מ דמטלטלי משתעבדי לכתובה ואם היא אשתו החבילה משועבד לכתובתה ובין לפי דבריה ובין לפי דבריהם החבילה הוא שלה וכעומד ברשותה ומש"ה אדרבה זיל בתר הודאתו לחיוב שלפי הודאתו הוא כעומד ברשותה (והוי כתפשה וגם דממילא הוי טפי כגבוי ולא שייך כ"כ טעם מחילה) משא"כ לרבנן דלא משתעבדי לכתובה ואינה גובית ממטלטלין אלא מיניה וכמו בע"ח אינו בתורת שעבוד אלא בתורת גביה ועומד החבילה ברשות הבעל לפי דבריו אינה גובית כתובתה מן החבילה משום דהוי כטענו בחטין כו' ויש להאריך בביאור הסברא (ומה שאינה מפסדת כתובה במה שמכחשת ואומרת זה עבדי כו')

סימן מד

לאחי הרב הה"ג מהר"ש זלמן נ"י כעת הוא הרב דק"ק ראהאטשאוו ברייסין

הגיעני יקרת קונטרסו בדבר האשה שנתגרשה ולאחר נשואיה לבעלה השני נתוודע שהעדים החתומים על הגט אשר נתייחדו ג"כ לעדי מסירה היו קרובים זה לזה מצד האם והאריך בקונטרסו לצדד להקל להתירה להשאר תחת בעלה השני וכפסולי דרבנן שאם ניסת לא תצא והביא מ"ש הנה"מ (סימן ל"ו) ג"כ להקל והנני בזה להשיבו הנלע"ד ולהשתעשע בדבריו הנחמדים

והנה דבר מה שהאריך לבאר אם יש לצרף מה שראו הרבה אנשים כתיבת ומסירת הגט ושמעו ציווי הבעל לכתוב וכן הסופר דבשליחותא דבעל קעביד לפמ"ש הפנ"י בגיטין (דף י"ח) דכל ההיקש דשלשה לשנים שאם נמצא אחד קו"פ עדותן בטילה אינו אלא בדבר עדות גמור משא"כ בגט שאין העדים כותבין שנעשה בפניהם דבר כמו בשאר עדות ורק מדרבנן נפסל גם בגט משום דאתי לאחלופי בשטרות דעלמא וכ"כ הפנ"י (דף ל"ו) דעדי הגט לא הוי כעדות דעלמא שנוסח הגט הוא לשון הבעל וחתימת עדים לא הוי אלא שיהא מוכח מתוכו שנכתב בציווי הבעל ומש"ה א"צ שיהא עדות שאילה"ז וכשר כת"י ולא מיפסל משום מפיהם ולא מפי כתבם לשיטת הרמב"ם וכזה כתב התו"ג בחידושיו (דף פ') להשיב עמ"ש הנוד"ב דכתיבת מקום עמידת העדים בגט הוי כדי שיהא עדות שאילה"ז דז"א דעיקר עדותם הוי שנכתב בציווי הבעל וכיון דאפי' עמפ"ע ומפי כתבם כשר דהא אומר אמרו כשר כ"ש דא"צ שיהא עשאילה"ז ובגוף הגירושין אנן סהדי שנמסר לידה כמ"ש הר"ן פ' המגרש

ולענ"ד קשה שלא הביאו דברי הנמ"י בסנהדרין פאד"מ שכתב להיפוך וז"ל וכן גט דמכשרינין אפי' אין בו זמן מהאי תקנתא הוא דל"צ דו"ח כיון דשכיחי טובא כהודאות והלואות ויש כח ביד חכמים לעשות משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ובהאי גט אפקעינהו רבנן לקדושי מיניה וכתב שם מקודם דהא דבעי דו"ח הוי כדי שיהא עשאי"ל ע"ש הרי דמה"ת הוי צריך דו"ח ועשאי"ל ומתקנת חכמים הוא להכשיר בלא זמן. אמנם לכאורה קשה דכיון דתקנ"ח הוא לכתוב זמן בגט (משום ב"א או משום פירי) וזה שינה מתקנתם ולא כתב זמן וא"כ יפסול הגט לגמרי ואם ניסת תצא ולמה יתקנו חכמים להפקיע קדושין בגט זה שלא נכתב כתקנתם וצ"ל דכיון שגם לכתחלה א"צ שיכתוב בזמנו כתבנוהו ומהני מתק"ח וא"כ תק"ח לכתחלה שא"צ דו"ח מש"ה לא מיפסל גם כשלא נכתב זמן כלל והגם דבכתיבת זמן בגט אף כשלא נכתב בזמנו כתבנוהו הוי יותר מתוקן לענין דו"ח מ"מ לא פלוג רבנן כיון דבלא"ה א"צ דו"ח ולפי"ז מ"ש הנמ"י וכן גט דמכשרינין אפי' אין בו זמן ע"כ כוונתו ג"כ לכשיש בו זמן ונא נכתב בזמנו כתבנוהו ולפי"ז קשה דא"כ בכל גט דעלמא יופקעו הקדושין ולא יהא לה דין גרושתו וע' ש"מ ריש כתיבות בשם הרמב"ן דהיכא דאפקעינהו רבנן לקדושין קדושין נעקרין לגמרי ולא מתסרא לכהן וקרובים אלא מדבריהם וא"כ כל גרושה האידנא לא תיאסר לכהן וקרובים אלא מדבריהם וגם תימה לומר דהוי תק"ח לכתחלה לגרש בגט שיפקיע קדושין למפרע ושיהא בעילותיו בעילת זנות למפרע. ואי כוונת הנמ"י הוי דוקא בגט שאין בו זמן וכשכתוב בו זמן אף שיכולין לומר אחרנהו וכתבנוהו הוי בדו"ח יקשה אמאי לא קאמר הש"ס דמש"ה תקנו זמן בגיטין כדי שיהא עשאי"ל ולא נצטרך להפקיע הקדושין למפרע וגם יקשה למה תקנו להפקיע קדושין בגט זה שלא נכתב כדין וכבר כתב הש"מ דמש"ה בטבע במשאל"ס לא אפקעינהו רבנן לקדושין משום עגונות משום דבכדי לא הפקיעו רבנן לקדושין. (והפ"י כתב מסברת עצמו ג"כ דהוי תקנה דרבנן ותמה עליו הנ"ב מהא דפריך (דף ל"ג) מי איכא מידי דמדאורייתא בטל לגיטא כו' ולא אסיק אדעתיה סברת כל המקדש אדעתא דרבנן מקדש כו' ולמה לא הוקשה לו מכל גיטין דעלמא שמפורש במשנה שהעדים חותמין על הגט מפני תיקון העולם ולענ"ד זה י"ל דלהס"ד היינו אומרין שצריך לכתוב בזמנו כתבנוהו ומתני' דבלא זמן הולד כשר היינו כשיש ע"מ ומשום דר"מ ס"ל ע"ח עיקר א"נ דבלא דו"ח דהוי ספק אין לפסול הולד)

וכדי ליישב כ"ז י"ל בדעת הנמ"י דנהי שצריך דו"ח מה"ת מ"מ כיון שגם בלא דו"ח אינו כמגרש בלא עדים אלא שפסול משום דאפשר שאינו אמת (והדו"ח מברר האמת) וחכמים שהכשירו להגט והפקיעו לקדושין לא הפקיעו הקדושין לחלוטין אלא דלפום החשש שמא לא נכתב כד"ת בציווי הבעל מ"מ תוכל להנשא שהפקיעו הקדושין ואם חתמו כד"ת בציווי הבעל הגט כשר וא"צ להפקעת קדושין ומש"ה לא הוי בעילותיו בע"ז למפרע לפי האמת שנכתב כד"ת ואסורה לכהן ולקרובים מה"ת כיון דליכא אלא חשש מיעוט בעלמא שמא אינו אמת ובלא הפקעה לקדושין היתה אסורה להינשא משום דסמוך מיעוטא לחזקת א"א ולענין להינשא לכהן ליכא חזקה להתירה דהא בחזקת א"א היתה ושתיאסר לכהן אחר גירושין ותו אזלינן בתר רובא שנחתם כד"ת ואסורה מה"ת לכהן ואדרבה הוחזקה למגורשת ולא לפנויה שהיתה בחזקת א"א ולא דמי להא דגיטין (דף ל"ג) גבי בטלו אינו מבוטל דהתם הוי