אבן הראשה קיג

לחוש שנתקדשה לזה ונתגרשה ואח"כ נשאה זה ושלא נכתבו בזמן אחד אכתי מה שצריכה גט מכאו"א אינו אלא מספק שמא זה הוא האחרון ואין לחוש לזה כשאין השטר מקויים דאיכא ס"ס

ואין להקשות ע"ז דהכא הוי ס"ס דסתרי אהדדי דאי נימא שלא תצטרך גט מזה מטעם ס"ס כמו"כ לא תצטרך גט מהשני מטעם ס"ס וכיון דע"כ היא צריכה גט מאחד מהן הי מינייהו מפקת לומר דמזה צריכה גט ומזה א"צ גט ודמי למ"ש התוס' בנדה (דף כ"ז) ד"ה חומר ודף (כ"ט) ד"ה תשב שאם תראה ביום ל"ד ותחזור ותראה ביום מ"א איכא למימר נמי אימור לא ילדה כו' וא"א למיזל בתרווייהו לקולא דסתרי אהדדי ומבואר מדבריהם דגם כשאינו סותר אלא לספק אחד חשיב ב' קולי דסתרי אהדדי [ודלא כמהר"ם שיף בב"ק (דף י"א) ד"ה קא מטהרת דכדאיכא ספק אחד שאינו סותר ס"ס הראשון לא הוי ב' קולי דסתרי אהדדי], וא"כ הגם שיש ספק שאינו סותר להס"ס הראשון דשמא השטרות מזוייפים חשיב ב' קולי דסתרי אהדדי ועמ"ש התוס' בביצה (דף י"ד) וכמה דוכתי דגם בספיקא דרבנן הוי כה"ג לחומרא ועמ"ש הט"ז יו"ד (סימן שט"ז ס"ק ה') יעש"ה

[ועמ"ש הגר"ע זצ"ל להוכיח שאסור להטיל מום בזה"ז אף בספק בכור ושאסור באכילה בדיעבד הגם דהוי ספיקא דרבנן מהמבואר בשו"ע (סימן שי"ד סעיף י') ישראל לא נחשדו על הבכורות אפי' שלהם לפיכך ישראל שיש לו ספק בכור שנאכל במומו לבעלים נאמן לומר שנפל בו מום מעצמו ומבואר מזה דאם הטיל בו מום אסור באכילה. ולענ"ד צ"ע בזה דלכאורה יש לדקדק מדפרש"י בכורות (דף ל"ה) כל הא דאר"ח אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בי ישראל צריך שנים מן השוק להעיד עליו דהיינו כגון רחל שלא בכרה וילדה שני זכרים דאמרי' אחד לו ואחד לכהן ואם שלו הוי ספק שמא יצא ראשון כו' ומדהוצרך לפרש דוקא בכה"ג דהוי מילתא דלא שכיחא שילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהן כאחת ולא ניחא ליה לפרש דמיירי בכל ס' בכור שאינו ידוע אם בכרה וילדה (ובלשון הש"ס שנולד בי ישראל ובפרש"י גרס דשל ישראל הוא וגם ללשון הש"ס יש לבאר הא דנקט לישנא הכי) עכצ"ל דכיון דמיירי בזה"ז לא הוה צריך להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה כיון דהוי ספיקא דרבנן ודוקא רחלה שלא בכרה וילדה ב' זכרים דאסור להטיל מום בשניהם שאם נתיר להטיל מום מספק הי מינייהו מפקת דהספק שוה בשניהן ואם יטיל מום בשניהן ודאי עביד איסורא מש"ה צריך להעיד עליו וגם הוי כאיקבע איסורא וא"כ גם בשו"ע י"ל לכאורה דקאמר שנאמן לומר שנפל בו מום מעצמו אף היכא דאין להקל מטעם ספיקא וכגון דאיקבע איסורא ודא"א להקל בזה ולהחמיר בזה וא"א להקל בשניהם דודאי עביד איסורא]

דז"א די"ל דשאני הנך שיוכל להיות תרי קולי דסתרי אהדדי בגוף אחד וכמ"ש המהרי"ט בההיא דבכורות (דף מ"ב) דאשת טומטום חולצת ולא מתייבמת הגם דאיכא ס"ס משום דהוי ס"ס דסתרי אהדדי דכמו"כ תינשא לשוק מטעם ס"ס ויוכל להיות ב' קולות דסתרי אהדדי בגוף א' אם תינשא לשוק ותתגרש ואח"כ תנשא ליבם משא"כ הכא שלא יוכל להיות ב' קולי דסתרי אהדדי שבלא גט לא תוכל להנשא דאין כאן ס"ם אלא ספק גמור ואם יגרשנה אחד שוב תהא מותרת להנשא מטעם ס"ס. ועמ"ש הטו"א ר"ה (דף כ"ט) ד"ה טומטום אינו מוציא לא את מינו דהיכא דסתרן אהדדי אפי' בשנים לא אזלי' להקל כדתנן בנדה (דף נ"ט) שאם השאילה חלוקה לישראלית טהורה שתיהן טמאים ולא אזלי' להקל שמא כל חדא וחדא טהורה היא משום דהוי ב' קילי דספרי אהדדי. ולענ"ד אכתי שאני התם דא"א לטהר שניהן דחדא ודאי טמאה היא וא"א לטהר אחת ולטמא אחת דמאי חזית דמקלקלה לה להך טפי מהך ועמ"ש התוס' (דף ס') ד"ה באנו דמה"ט מטמינן ב' טהורין שהלכו בב' שבילין ובאו לשאול בב"א כי היכי דלא ליהוי כי חוכא כו' מ"מ הוי חוכא דאמאי תלינן טפי בטמא מבטהור כו' משא"כ הכא דלא מיחזי כי חוכא ולא סתרי אהדדי כדנימא דאחר שתתגרש מאחד מהן מאיזה שיהיה שוב תהא מותרת להנשא מטעם ס"ס

והנה עפמ"ש מיושב גם לפמ"ש הב"ש (סימן מ"ב ס"ק ז') דכשאומר ע"א שנתקדשה בפני ב' לא תנשא לכתחלה דמ"מ שפיר פריך מינה למ"ד מקדש בע"א א"ח לקידושיו דאא"ל דצריכה ב' גיטין כדי שתנשא לכתחלה שהעיד ע"א שנתקדשה בפני ב' (ואכתי לא מסיק אדעתיה סברת הכחשה) דיקשה תסגי בגט א' לכתחלה כיון דליכא ב' עדים ואין לומר דמש"ה תיקנו שיגרשו אותה שניהם כדי שלא יאמר כאו"א שיגרשה השני ותתעגן ולא תותר להנשא דז"א שאם היו מגרשין אותה שלא ברצונם בע"כ א"צ לתת לה כתובה ויותר י"ל שלא תצטרך אף גט אחד כיון שיש הכחשה בין השטרות ומודה הש"כ דא"ח לקדושין בשטר שלא נתקיים ויש הכחשות וריעותות המראין שהוא מזוייף דאין לאוקי כשאין הכחשה בין השטרות שאין כתוב בהם זמן ידוע דאפשר שנתקדשה לשניהם בזא"ז שגירש זה ונשא זה דמדפריך ותסברא ע"א בהכחשה מי מהימן וע' פרש"י מבואר דמוכרח לומר שיש הכחשה ביניהם מדלא מוקי שאינם מעידין על זמן הקדושין. ודכיון שצריכין דו"ח היכא דהיא מכחשת ובדבר שנראה רמאות א"ח כה"ג לקדושין

ולכאורה קשה הא דפריך אי דאית ליה סהדי להאי כו' מי מצי אמרה אלו ב' עבדי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה בספק דמאי קושיא דהא גם אם נתקדשה לזה אפשר שהחבילה שלה, והריטב"א פירש דאי איכא סהדי שזו אשתו וזו חבילתו מי מצי אמרה חבילה שלי וקשה דמנ"ל לומר שמעידין ג"כ שהחבילה שלו דהא י"ל דאיכא סהדי לכל חד שקידשה ולא על החבילה דהא בלא"ה לא מיירי דאית ליה סהדי על כל דבריו וכמ"ש הריטב"א שאין לו עדים על מה שאומר שחבירו הוא עבדו דא"כ היו שניהם צריכין גט שחרור זה מזה מן הספק. וגם למ"ד נתיאשתי מפלוני עבדי א"צ גט שחרור יצטרך ג"ש דזה שיודע שהוא עבדו אינו מתיאש ממנו ואף שהוא במדה"י ואין לו ראיה ויש עדים שאומרים להיפוך שהוא עבד מ"מ לא מיאש. וכהא דאמר בכריתות (דף כ"ד) דלא מיאש דסבור דלמא אתו עדים ומזמי להו וה"נ חושב שיוכל להתברר הדבר ועכצ"ל דלא מיירי שיש ליה עדים על כל דבריו

ויתכן לענ"ד ליישב זה לפ"מ שהקשה התומים לשיטת הסוברים דכשזה טוענו דוקא וזה מודה שוה לא הוי הודאה ממין הטענה אמאי גובה כתובתה מן החבילה דהא הוי כטענו בחטין והודה בשעורין שהיא תובעת החבילה ולא דמי כתובה וכבר העיר בזה הש"מ בב"מ (דף ט') ויתכן ליישב זה לפמ"ש הקצה"ח (סימן פ"ח ס"ק ט') בשם המלחמות דמש"ה פטורה משעורין משום דמאי חזית דאזלת בתר הודאת הנתבע לחיוב זיל בתר הודאת התובע לפטור וע"ש מדברי התוס' בגיטין (דף מ') והשתא י"ל דהכא דאיכא סהדי שזו אשתו וזו חבילתו והגם שהעדים מכחישין זא"ז מחזקינן שאחת מהכיתות מעידין אמת [וכמ"ש הראשונים דמש"ה פריך מי מצי אמרה כו' דהגם שמכחישין זא"ז לא מחזקינן כולם לשקרנים]. וא"כ ממ"נ אם החבילה של ראובן יש להאמין להעדים שאומרים זו אשתו וחבילתו של ראובן וכיון שיש עדים המעידין שזו אשתו וחייב בכתובתה אזלינן בתר הודאתו לחיוב כיון שהעדים אומרים כן ואם החבילה של שמעון האמת כעדי שמעון שזו אשתו וחבילתה וחייב