אבן הראשה קיב

לא קנה נכסים כששייר קרקע כ"ש וצ"ע. ולשיטת ה"ר אביגדור שכשטוען כנגדו שהוא מזוייף צריך קיום מה"ת בלא"ה יתיישב מ"ש כמאן כר"ש דאמר פ"ד דלר"מ יקשה אמאי קאמר רבא שקנה עצמו בכל גונא אף כשהאדון טוען שהוא מזוייף שאינו נאמן על הנכסים מה"ת. אמנם לכאורה י"ל דכיון שבלא ערעור הוי כמו שנחקרה עדותן מה"ת גם כשבעל העבד מערער שצריך לקיימו לא איפלג דיבורא בעצם השטר שהשטר קיים גם לענין הנכסים אלא שצריך עדי קיום על הנכסים (שלא נתבטל קנין הנכסים בעצם אלא שאין העבד נאמן ע"ז וצריך קיום ולענין עצמו הוא נאמן ולפי מה שאנו מאמינים אותו קנה גם הנכסים ולא בטל השטר בעצם אלא דלא מהימן לענין נכסים) משא"כ בשייר קרקע כ"ש שנתבטל בעצם קנין הקרקע המוכלל בשטר וכיון שבטל מקצתו בטל כולו וכן כתב לב' ב"א והעדים קרובים לזה ורחוקים לזה דאיפלג דיבורא בעצם ודוקא אילו היינו אומרין שצריך קיום מה"ת ולא הוי כמו שנחקרה עדותן בב"ד גם בלא ערעור וא"כ לא נגמר מעשה השטר על הנכסים כ"ז שלא נתקיים שבלא קיום אין בשטר כלום איפלג דיבורא בעצם כהא דכתב נכסיו לב' בני אדם כו' וא"כ י"ל כחילוק הש"מ גם לשיטת ה"ר אביגדור. אמנם יקשה הא דפריך בגיטין כמאן כר"ש כו' וכמבואר דבודאי לא דמי ובפרט דהכא לא נתבטל בעצם הקנין נכסים אלא שאינו נאמן לענין נכסים ולא דמי כלל לשייר קרקע כ"ש וצ"ע (וקצת י"ל דהוי בפלוגתא דתנאי בכל הש"ס וע' ב"ק ע"ב וסוכה כ"ג ומש"ש אי בתר מה"ת אזלינן ולמ"ש בירושלמי פ"ק דפסחים דר"מ מחשיב כשל תורה כיון שצריך קיום מדבריהם הוי כמו שאין בשטר ממש, ודוחק)

ועמ"ש הרשב"א שבועות (ל"ג) וז"ל דהכא מסתברא דבשטר שאינו מקויים וכשתבעו ואמר פרעתי וקיי"ל מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואיתנהו לסהדי ואילו אתו ומסהדו הוי ההוא אורכתא שרירא כו'. ולכאורה כיון דמה"ת א"י לומר פרעתי במיגו דמזוייף ליכא לכפירת העדים אלא מדרבנן והתוס' כתבו דכדמהני עדותן לחייב מדרבנן הוי ג"כ כפירת ממון כדאמרי' ה"מ בעד מיתה כו' ולהסוברים דע"א נאמן לנחלה מה"ת י"ל שפיר דבתר מה"ת אזלינן ומש"ה נחשב עד כדחזי מה"ת ורבנן הוא דפסלוהו וגבי כופר במלוה שיש עלי' שטר ביארתי דר"פ לטעמו לא קאמר טעמא דשטר הוי ש"ק (כר"ה ברי' דר"י) דלטעמיה דאזיל גבי משחק בקוביא בתר מה"ת וא"כ ע"כ מיירי במחל השעבוד דאלת"ה גם ממון שיש עליו עדים הוי ש"ק הגם דחכמים הפקיעו השעבוד וחשיב כמחל השעבוד אכתי הוי ש"ק מה"ת וכיון דמיירי במחל השעבוד גם שטר לא הוי ש"ק. (ולכאורה י"ל דמה שא"נ לומר פרוע דשטרא בידי מאי בעי היינו משום שירא ממנו שיתבע אותו פעם אחר ומש"ה כשיש מיגו דנאנסו ליכא להך חזקה וכדפרשב"ם ב"ב (דף ע') וכיון דרבנן אמרו שיכול לטעון מזוייף יהא נאמן לומר פרוע מה"ת דליכא חזקה דשטרא בידי מאי בעי שאינו ירא ממנו שיודע הוא שיוכל לטעון מזוייף וב"ב (דף קכ"ח) ביארתי בדברי הבעה"ת שלדבריו שפרע בפני עדים ליכא חזקה דשטרא בידי מ"ב שלא היה ירא ממנו ומש"ה טוען פרוע ולא הוי מיגו במקום חזקה אך ז"א דהא יש לחוש שמא ימצא עדי קיום ובודאי מהר בשטרו) וא"כ עדיפא הו"ל להרשב"א לאוקי כשתבעו ואמר מזוייף הוא ואילו אתו ומסהדי הוה ההוא אורכתא שרירא ללישנא בתרא וכמ"ש הרשב"א מקודם שכותבין במלוה בשטר אפי' כפריה והוא דנתקיים בחותמיו כדרך שהוא יכול להקנותו ואע"פ שא"י להקדישו דמ"מ לא מיחזי כשיקרא ודאף כשטוען מזוייף הוא כיון שהעדים מקיימין כת"י לא מחזי כשקרא וכותבין אורכתא והוי כפירת ממון מה"ת שצריך לקיימו מה"ת כשטוען מזוייף הוא והרשב"א גופיה סובר כן כמש"ל וצ"ע

ולפמ"ש הרמב"ם דעדות בשטר אינו אלא מדרבנן וע' ט"ז (סי' כ"ח) שכתב דשאני גט ושטר מכר דגלי קרא דמהני לא יקשה קושיית התוס' שיוכל כל אדם לזייף ולחתום עדים מה"ת בשטר הלואה כיון דל"מ חתימת עדים אלא מדרבנן והם אמרו שצריך לקיימו ומ"ש דמדאורייתא א"צ קיום היינו במקום דמהני שטר מה"ת בגט ומכר ואכתי קשה שיחתום עדים בשטר מכר (ואי דוקא בגיטין מהני עדות בכתב מה"ת יש לפרש קיום שטרות דרבנן בגט דהוי מה"ת ומש"ה הימנוה רבנן בדרבנן הגם דהכא כל השטר ל"מ אלא מדרבנן מ"מ הימנוה רבנן כיון דבמקום דמהני מה"ת א"צ קיום אלא מדרבנן). וע' (סי' ק"ח סעיף ט"ז) וש"כ (ס"ק ל"ב) שהקשה בבד"ה דהא מקיימין השטר שלא בפני בע"ד ולהרמב"ם צריכין לזכור ענין השטר ובטל חשש זיוף השובר וי"ל דכיון דטעמא דמקבלין הוי לפי שאין באין להעיד על מנה שבשטר אלא על כתב יד עדים. והכא שהעדים שחתמו בעצמן מקיימין אותו צריכין שיזכרו ענין השטר והעדות בעצמן תו על מנה שבשטר הן מעידין ויש ג"כ ריעותא שלא הוציאו בחיי אביו דמוכח שהשובר מזוייף וכאילו טוען הבע"ד מזוייף (וגם טענינן ליתמי) וצריך בפני בע"ד דקרינן בו והועד בבעליו וגם לדעת הסוברין דלא גרעו מעדים דעלמא וא"צ לזכור ענין השטר י"ל דכיון שיש ריעותא והוכחה שהוא מזוייף גם בלא ערעור וטענה לא הוי כמו העדות בב"ד וממילא בלא הקיום הוי השובר כמאן דליתא והוי כמעידין על מנה שבשטר שבלא עדותן לא היה בשובר ממש והשתא מפקיעין חיוב מנה שבשטר. וע' ש"כ (סימן מ"א ס"ק ב') שתמה עמ"ש הרמ"א שאפי' נמחק לגמרי כיון שהעדים יודעין מה היה כתוב בו מעידין אף שלא בפני בע"ד וביה"ת כתב די"ל דשטר אינו מוציא ממון כעין מ"ש התוס' חולין (צ"ו) ומש"ה מקיימין אך מהרשב"א מוכח דדוקא כשאין מעידין אלא על חתימת יד עדים מעידין שלא בפני בע"ד וגם טעם דק"ש מדרבנן בעלמא לא שייך הכא. (וע' ש"מ ב"ב (ז') בשם שיטה ישנה שאם עדים לפנינו ומעידים על חתימתם אחזוקי סהדי בשקרי לא מחזקינן)

ולכאורה יש להקשות לפמ"ש הש"כ (סימן מ"ו) הנ"ל מהא דאמר בקדושין (דף ס"ה) היכי דמי אי דאית ליה סהדי להאי וסהדי להאי מי מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ופרש"י אי דאית ליה סהדי להאי שאמר בפנינו קדשה ואית ליה סהדי נמי להאי מי מצי אמרה כו' דתהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק ולפמ"ש הש"כ יקשה דהא מצי לאוקי הברייתא שיש לכאו"א שטר חתום בעדים שקידש אשה זו ואין חתימת העדים מקויימין וגם אינו מצוי לקיימן שהוא ממקום רחוק שבאו ממדה"י ולזה צריכה ב' גיטין הגם שהאשה מכחשת ואומרת אלו שני עבדי משום דמדאורייתא לא בעי קיום ויש לחום לקדושין. ומ"מ מצי אמרה אלו שני עבדי וחבילה שלי דתיהוי מותר הכתובה שלה ושלהן בספק משום דבממון מוקמינן אחזקתא וכ"ז שלא נתקיים אינו כלום וכיון שבם האשה מוחזקת בחבילה אינם יכולין להוציא ממנה בשטר שאינו מקויים וגם אם נאמר דכיון שהיא אשתו ממילא החבילה שלו ולא שלה וגם אם יכתוב בהשטר שהחבילה שלו מ"מ לא מהני לענין ממון:

ויש ליישב דמש"ה לא מוקי הש"ס הכי דכיון דכל מה שחוששין לקדושין הכא שלא נתקיים השטר אינו אלא מספק הדר יקשה למה צריכה ב' גיטין לא תצטרך אלא גט אחד ואח"כ תהא מותרת לינשא מטעם ס"ס דשמא השטר מזוייף כדבריה ואף אם נחוש להשטר שמא השטר הראשון הוא אמת ונתקדשה להראשון וכבר נתגרשה, ממנו ואף אם אין הכרח לומר ששני השטרות מכחישין זא"ז דיש