אבן הראשה קי

שם (דף קי"ח) דהמזכה גט לאשתו במקום יבם לא הוי זכות לה ממשנה דגיטין (דף כ"ח) דמיירי במקום יבם ע"ש. ומ"מ בטל הגט אם כבר מת בשעה שבא הגט לידה ואינו נותן לה אלא לפי שהוא בחזקת שהוא קיים וא"כ אף אי זכות הוא לה יש לבעל פירות כיון דלא מטא לידה מחיים אי נימא שקנה בעלה ואינו חצירה ודוקא כדמטא לידה מחיים זכתה למפרע משעת חתימה דעבחז"ל. ומ"ש בקצה"ח (סי' קפ"ח) דמהני גם כדמטא לידה אחר מיתה דהא אפי' מכרו לאחר נמי עבחז"ל למפרע כל דמט"ל בסוף כבר השיב עליו בנה"מ שם וגם שאני מכרו לאחר דשפיר הוי מטא לידי' אח"כ כשהוא ברשותו כיון שזכה למפרע ונתבטל המכירה שמכר לאחר בינתים ולא פקע רשותו בשעה דמטא ליד המקבל. משא"כ כשמת דודאי ל"מ מה דמטא גיטה לידה אח"כ (בפרט בגט דבעי נתינה ואף טגמעג"ק ל"מ). וכן מוכח מהא דפריך בגיטין (דף ט') ותו ליכא והאיכא האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ כו' כי קתני מילתא דליתי' בשטרות מילתא דאיתי' בשטרות לא קתני דשלח רבין כו' שכ"מ שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאח"מ ואס"ד דמהני מטא לידי' אחר מיתה הא לא מוכח מהא דשלח רבין אלא שאין כותבין ונותנין אבל אם כתבו וחתמו קודם י"ל דעבחז"ל ומהני מה דמטא שטרא לידי' אח"מ משא"כ באומר תנו גט זה שאף שכבר נכתב הגט מחיים לא יתנו לאח"מ אע"כ דפשיטא דל"מ מה דמט"ל אח"מ

והנה לפמ"ש שם בקצוה"ח דשליחות לא בטיל אף אחר מות המשלח אלא משום דפקע רשותי' יע"ש נסתר לכאו' מה שהוכיחו התוס' בקדושין (דף ע"ח) ד"ה ל"צ דגוסס מגרש את אשתו מהא דמוכח בגיטין (דף כ"ח) דאי ידעינן בודאי שעדיין הוא גוסס נותנו בחזקת שהוא קיים והוי גט, דהא י"ל דמיירי שבשעת כתיבת הגט לא הי' גוסס ואח"כ הניחו גוסס שאינו נותן לה הגט משום דחיישי' שמא מת דתו א"י ליתן הגט משום דמיתת הבעל מתיר ולא אגידא בו כלל משא"כ אילו היינו יודעין שהוא בחיים אף שהוא גוסס יכול השליח ליתן לה כיון שבשעת כתיבה ושליחות לא הי' גוסס וכמ"ש הפר"ח (הובא בקצה"ח) שהעלה כדעת הרמב"ם וכתב דאפי' גוסס דאינו בר גירושין אם עשאו שליח קודם ואח"כ נעשה גוסס מהני שליחותי'. ומוכח מדברי התוס' דלא סברי כן. אמנם י"ל דקשיא להו לפרש"י דנתינה דגוסס אינו כלום דה"נ לא יתן לו הגם שכתב ונתן הגט לשליח מקודם דהוי כמו אם הי' בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דגם לדעת הרמב"ם דאם נתנו השליח הוי גט מה"ת פסול מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין וה"נ יפסול מדרבנן שלא יאמרו גוסס בר גירושין

ובקצה"ח סי' ר"נ הקשה לשיטת רש"י מהא דאמרי' בב"ב (דף קל"ז) ומי אמר אביי הכי והא אתמר מתנת שכ"מ מאימתי קונה אביי אמר עם גמר מיתה הדר בי' אביי מההיא כו' לא ס"ד דתנן כו' זה גיטך לאח"מ לא אמר כלום. ופרשב"ם וש"מ דלאחר מיתה קא מגרש לה דאי עם גמר מיתה הוי גט אמאי קתני לא אמר כלום. ולפרש"י דגוסס אין במתנתו וגטו כלום אפי' עם גמר מיתה נמי לא הוי גט דה"ל גוסס ואין לומר משום דהתם כבר נתן הגט בידה בעודו בריא דהא בנכסים כשנפלו כשהוא גוסס נמי כבר נתן בעודו בריא. ולפמ"ש יש ליישב דכיון שכבר נתן הגט בידה בעודו בריא מהני וחל הגירושין אח"כ כשהוא גוסס שהוא עודנו בחיים ואגידא בו דשייך לגט אלא שאין אז במעשיו כלום וכשנתן הגט מקודם מהני משא"כ התם כנכסים שנפלו לה כשהוא גוסס דנהי דסבר אדם מקל דשלב"ל מודו דלא קני כשבאו הנכסים בשעה שא"י להקנות ודוקא אם הקנה לו מקודם נכסים שישנם כבר בידו ומתנה שיחול הקנין בהיותו גוסס מהני לפי שכבר נתן מקודם בשעה שהי' בר קנין משא"כ כשלא הי' לו עדיין אז הנכסים ובשעה שנפלו לו הנכסים הוא גוסס ואינו בר הקנאה מודו כ"ע דל"מ. וא"כ שפיר פריך דאי עם גמר מיתה א"כ הוי גט ואמאי קתני לא אמר כלום דמשמע שפסול מה"ת דהא מה"ת הגט כשר (וגם התוס' שהקשו מגיטין לא הקשו אלא שיפסול מדרבנן כמ"ש)

והנה יש ליישב קושיית התוס' על פרש"י מההיא דגיטין לפמ"ש הש"מ בב"מ (דף קי"ד) וע"ש בתוס' דאליהו החיה בנה של האלמנה דלא מת ממש ולמ"ד כהן אסור בגוסס צ"ל כיון שהי' סופו לחיות כחי דמי יע"ש. והנה אף דהתם הילפותא מדכתיב להחלו וסופו להיות חלל וכמ"ש בנזיר (דף מ"ג) ובפרש"י ע"ש כמו"כ י"ל דמש"ה אין מעשיו כלום משום דעומד למות וכמת דמי (וע' סוטה (דף כ"ה) בענין כל העומד ומש"ש) וניחא ההיא דגיטין שהוצרך לומר טעמא שרוב גוססין למיתה דאילו היה רוב לחיים והיינו תולין שעדיין גוסס הוא הוי גט דממילא בר גיטא הוא כיון דרובא לחיים וחי הוא ודוקא משום דרוב גוססין למיתה נחשב חלל לענין טומאה ואמרי' ממילא דהיה שאין במעשיו כלום. אך ע' סנהדרין (דף ע"ת) דגוסס ביד"ש נחשב כחי לחייב את ההורגו ובתוס' שם

והנה ע"פ מחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל י"ל דלטעמייהו בב"מ (דף ט"ו) א"ב דמית לוקח מ"ד ניחא לי' דלא ליקריי' גזלנא הא מית לי' כו' ופרש"י דמית אחר שלקחה והקשו התוס' דמיד שקנה הגזלן זכה הלוקח ואטו משום דמית בתר הכי פקע כחו אלא י"ל דמית קודם שלקחה הגזלן מנגזל ולקמן דקאמר א"ב דמית גזלן צ"ל שהי' חולה או גוסס בשעה שלקחה מנגזל דהתוס' לטעמייהו דמהני מעשיו ומתנתו. ורש"י לטעמו דסבר שאין במעשה הגוסס שלקח השדה וכיון לזכות להלוקח כלום ואם הי' חולה בעלמא דרוב חולין לחיים הא חושב לקום מחליו וניחא ליה דלא לקריוה גזלן. ועכצ"ל דגם כשמת אחר שלקחה לא נתכוין להעמיד ממכרו אלא בימי חייו שלא יחרפוהו ומש"ה גם בהא דמית לוקח מפרש דבתר הכי פקע כוחו, ולהתוס' לטעמייהו דגוסס דבריו קיימין מפרשו בענין אחר

סימן מג

מה שהשבתי להרה"ג הנ"ל

הגיעני יקרת קונטרסו ואשר אותה נפשו להשיבו בארוכה ע"ד מ"ש הרמ"א באה"ע לסי' מ"ב סעיף ד') שאם מצאו כתוב בשטר פלוני קידש פלונית ועדים חתומים בו כ"ז שאין השטר מקויים אין לחוש לקדושין אם אחד מהם אומר מזוייף הוא, והוא מדברי ההג"מ בקדושין והש"כ בחו"מ (סי' מ"ו ס"ק ט') השיב ע"ז וכתב דיש להוכיח דגם כשהלוה טוען שהשטר מזוייף א"צ קיום מה"ת ודלא כשיטת ה"ר אביגדור ומסיק וז"ל אבל בשטר שמוציא הבעל חתום בעדים שקידש את פלונית והוזכר שם שנכתב ברשות האשה אף שאין יכונין לקיימו והאשה טוענת מזוייף הוי קדושין דמדאו' לא בעי קיום ונהי דמדרבנן בעי קיום היינו דכל כמה דלא מקיימים לי' לאו שטרא מעליא הוא והלכך בממון וכה"ג מוקמינן לי' אחזקתא מ"מ ודאי ספיקא הוא אף לאחר תקנתא דרבנן הוה ספיקא דאורייתא והב"ש (סי' קמ"א ס"ק ע' וס"ק מ"ו) (וסי' קמ"ב ס"ק ה') חולק ע"ז והנה התוס' בב"ק (דף קי"ב) ד"ה מקיימין כתבו בשם ר"י דבכל ענין מקיימין דקיום שטרות דרבנן וכמי שנחקרה