אבן הראשה קט

ובלא"ה יש לדחות לענ"ד]. גם דהכא קיימינן לר' יוחנן בירושלמי דאמר זכה בעצמו ואיהו סובר בנדרים (דף מ"ד) דכל המפקיר בפני ג' הוי הפקר בפני שנים לא הוי הפקר ובתוס' בשם ר"ת דר' יוחנן ס"ל כר' יוסי דעד דאתי לרשות זוכה ומכ"ש יאוש דבעי אתי לרשות זוכה וגם לפום דקיי"ל כר' יוחנן גבי ר"ל דפליג עליה בירוש' וקיי"ל כרבנן וכריב"ל דהוי הפקר מיד אכתי הכא גבי יאוש דעבד ושהוא בטעות גמור ודאי די"ל שצריך שיבא לרשות זוכה וכמ"ש

והשתא י"ל דדוקא עבד היוצא ליהרג והוזמו עדיו זכה בעצמו משום דאתי לרשות זוכה דכשנתיאש האדון זכה העבד בעצמו ונתכוין לזכות בעצמו לפי שהוא בעצמו יודע שהעדים הם שקרנים וסבר דאתו עדים ומזמי להו וכהא דאמר בכריתות (דף כ"ד) על מימרא דר' יוחנן דשוה"נ שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו דמסתברא טעמא דר' יוחנן כגון דאמרי ליה נרבע שורו אבל אמר רבע שורו הוא בעצמו מידע ידע דלא רבע ולא מפקר ליה וטרח ומייתי עדים וממילא הוא מתכוין לזכות בעצמו כדי שיפקע שעבודו ויצא לחירות ובעל העבד טועה וחושב שאמת העידו ונתיאש הימנו וכיון שנתכוין העבד לזכות בעצמו כבר בא לרשות זוכה משא"כ הכא שלא נתכוין טבי לזכות בעצמו דהגם שידע גם הוא דברי ר"ג שכבר הוא משוחרר ובודאי היה חפץ להתקדש ולהתחייב במצות (שע"י הפקעת השעבוד יוכל לשחררו) שעבד כשר היה וע' בסוכה (דף כ') מ"מ לא נתכוין לזכות בעצמו לפי שבודאי לא ידע הדין יותר מר"ג וחשב גם הוא שכבר יצא לחירות מן הדין וא"צ לזכיה והוי כעודר כו' וכסבור שלו הוא דלא קנה ואחר שנודע לר"ג שלא יצא לחירות מן הדין שוב לא הועיל הזכיה והוי יאוש בטעות שלא בא לרשות זוכה וכלה היאוש קודם שבא ליד הזוכה ותו לא מצי זכי בעצמו ולפ"ז צ"ל שגם בעצמו לא זכה כ"ז שלא נתכוין לזכות בעצמו הגם דבעלמא רשותו וידו קונה לו בלא כוונה. וי"ל דהיינו משום שעדיין צריך ג"ש מרבו ואינו יכול לזכות בעצמו אלא להפקיע שעבוד הרב וכיון שיש עדיין רשות רבו עליו צריך שיכוין לזכות בעצמו

סימן מב

להרה"ג מ' יהודא זימל ליבעצקי מקארעליץ כעת בפאריז. הגיעני יקרת דבריו והנני בזה להשיבו הנלע"ד כמבוקשו. דבר מה שנסתפק רו"מ בענין חיוב פדיון אשתו כשהבעל טוען שנשבית בפשיעתה והיא מכחישתו אם דומה לאיני יודע אם פרעתיך והביא מדברי ההפלאה בשו"ע (סי' פ"ח) שהקשה דכיון דהיא טוענת ברי שלא נבעלה ברצון נהי דלענין איסורא מחמרינן לענין ממון הא קיי"ל באיני יודע אם פרעתיך דחייב. לדעתי דברי ההפלאה אינו ענין לנ"ד דהתם בנשבית וספק אם נבעלה ברצון שפיר הקשה דהוי כא"י א"פ כיון דבודאי חל החיוב מרגע ראשונה שנשבית קודם שנבעלה דהא ודאי ברגע ראשונה לא נבעלה (ובפרט בבן נצר שדרכו לשלוח ע"י עבדיו וחיישי' שנבעלה ברצון לפי שהיא סבורה שישאנה ויבעלה אחר שיביאוה לביתו ואז אפשר שתיבעל ברצון) משא"כ הכא דאם נשבית בפשיעתה לא חל עליו מעולם חיוב הפדיי' י"ל דהוי כא"י אם נתחייבתי לך. ומ"מ מסברא י"ל דכיון דלא נזכר חילוק מפורש בגמ' ודעת הב"מ הובא בפ"ת שחייב לפדותה אפי' נשבית מכח גרמא שלה ומסברא הוא דאמרי' שפטור כדי שלא תפשע ותגרום לבעלה היזק בכל עת וכמ"ש בשם המעיל צדקה. אינו אלא כשודאי שפשעה ואם נפטור אותו מרפואתה כשא"י שמא נחלתה בפשיעתה יפטור א"ע הבעל בכל עת בטענה שמא אכלה דברים המזיקים לבריאותה ושזה גרם לה החולי (ובדברי ההפלאה הנ"ל אין להוכיח מדפריך מהא דאם תשתבאי אפרקינך ואותבינך לי לאינתו דלא מתרץ שחייב לפדותה משום דהוי א"י א"פ. די"ל דפריך ממ"ש ואותבינך כו')

ומ"ש רו"מ מדברי הש"מ בב"מ (דף י"ב) בשם הרמ"ך להסתפק במגורשת ואינה מגורשת אם יש לבעל פירות וחייב בפרקונה וע' אב"מ (סי' קל"ט). ודמסוגיא דגיטין (ע"ז) מוכח שיש לו פירות. דאלת"ה מאי פריך לרבא מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא בעי רבא ביבמות (דף קי"ח) המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו והוי ספיקא אם זכות הוא לה. ולפמ"ש הרא"ש דרבא ס"ל ג"כ דעבחז"ל כבר קנתה מקום הגט משעת חתימה וכיון דהוי ספיקא אי זכות הוא לה הויא ספק מגורשת ושפיר קאמר דתיזל ותיחוד ותפתח דל"ש לומר מה שקנתה אשה קנה בעלה אי אין לבעל פירות כשמגורשת מספק. וכבר הביאו דלמ"ש הרדב"ז דכשאינו מגרשה על תנאי לא הוי זכות אף במקום יבם י"ל דהכא גירשה השכ"מ בלי תנאי עכ"ד. גם זה אינו ענין לנ"ד דהתם י"ל דאוקמה אחזקה שהיתה אשתו והכא הספק אם הוא בכלל חיוב הפדיי'. ומהא דגיטין לא מוכח מידי ל מיבעי להריטב"א דלענין ממונא עבחז"ל ולא לענין איסורא ושבודאי אינה מגורשת מצד זיכוי העדים והוי כל הספק שמא זיכה לה הבעל פירות מש"ה בחזקתו עומדת הפירות ואינו נפקע מספק דשאני ספק גירושין די"ל דלא תקינו לבעל פירות כדי"ל שכבר נתגרשה משא"כ הכא שבודאי אינה מגורשת עדיין (וגם שאני ספק דמציאות מהכא דהוי ספיקא דדינא דשמא קיי"ל דחוב הוא לה). וגם להתוס' בב"מ (דף כ') דה"ה לענין איסורא ויש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת, אכתי כיון דהוי תקנה בעלמא היכא דהוי ספק בעלמא לא אמרי' שאין לבעל פירות משא"כ ספק גירושין דעלמא (וע' ריטב"א גבי עבד דלענין היתר בבת ישראל י"ל דל"א עבחז"ל. והגם דבעבד מצינו טפי דיצא לחירות וצריך ג"ש גם באשה יש לחלק ולומר כמ"ש. ושמעתי מקשין מהא דהמפקיר עבדו ומת אין לו תקנה דאיסורא לא מורית לברי' וה"נ כבר נפקע שעבוד הגוף ויש ליישב ועמ"ש במק"א אי עבחז"ל דוקא בהלואה מתקנ"ח ולא במכר ומכ"ש בגט ושחרור ולר"מ דע"ח כרתי עבחז"ל בכל מקום) והאב"מ כתב דל"מ גט שחרור היכא דל"מ אלא לסלק השעבוד דל"א גיטו וידו באין כאחד אלא כשנעשה בזה בן חורין ולא כדהוי בתורת מתנה בעלמא. וי"ל דכיון דכשיבא הגט לידו יהא משוחרר לגמרי גם קודם ביאת הגט לידו זוכה לסלק השעבוד וכן גבי זכיית פירות לאשה גם שהזיכוי הוי ע"י אחרים והמקנה בקדושין (דף ט') הקשה דאיך י"ל בשחרורי עבדים דעבחז"ל דהא בעי שליחות הבעל בחתימת העדים כמ"ש הרא"ש בגיטין (דף כ"ב) וה"ה בשטר שחרור וקיי"ל בגיטין (דף כ"ד ס"ד) דאין שליח הולכה נעשה שליח קבלה משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והיאך יזכו בחתימתן להעבד דהא זכי' הוי מדין שליחות. ולענ"ד י"ל דכיון דפרש"י הטעם שאינה ראוי' לחזור אצל שולחה ולומר עשיתי שליחותך שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה היינו דוקא היכא דחוב הוא לה ול"מ אלא משום דשליח כמותו והוא נעשה בעל המעשה משא"כ כדמהני מתורת זכי' דאף שהוא מטעם שליחות דבזה ודאי ניחא ליה מ"מ א"צ לומר שהוא כמותו ולא נעשה בעצמו בעל הדבר אלא דמהני משום דזכין לאדם שלא בפניו ושפיר מצי שליח לזכות לאחר

והנה בלא"ה מיושב ההיא דגיטין דשפיר פריך מה שקנתה אשה כו' דהא בעינן מטא לידה ולא מהני כי מטא לידה אחר מיתה. דאלת"ה יקשה אמאי לא מוכיח ביבמות