אבן הראשה קד

על רגע שלאחריו וכעין מ"ש בתוד"ה ותיזל דלא הוי כמו טלי גיטך מעג"ק כו' ושאני חצרה הבאה לאחר מכאן שבשעה שנתן הבעל הגט בהחצר לא היה חצרה ולא היה עומד שיקנה לה הגט והחצר. וממילא אי נימא דגבי מכר ומתנה מהני חצרו ומתנתו באין כאחד גם היכא דלא הוי בתורת יד אלא בתורת שליחות ומשום שלא פסק הקנין גם ברגע שלאחר קנין החצר ה"נ יקשה קושיית התוס' דתתגרש מדין ותורת שליחות גם כה"ג שבמתנתו הוא שנעשה חצרה ולא יקנה לה בתורת שליחות עד רגע שאחריו וכמ"ש

וקצת יש מקום לומר בטעם וסברת הדבר דלא קני כשחצרו ומתנתו באין כאחת ולא קני המטלטלין אחר קנין החצר ברגע שלאחריו די"ל לשיטת הסוברין (סימן ר"ג סעיף י') דהחליף מעות ומטלטלים ביחד הואיל וחליפין אינן קונין במעות נתבטל כל הקנין ה"נ כשמקנה לו קרקע ומטלטלין כאחת כיון שלא קנה מטלטלין בתחלת הקנין כשלא אמר קנה אגב קרקע לפי שעדיין אינו חצרו נתבטל גם קנין הקרקע דבקנין אחד הוא ותו לא שייך לומר שיקנה המטלטלין אחר קניית החצר והגם דכיון שאם יקנה הקרקע יקנה גם המטלטלין ברגע שלאחריו אפשר שיהא הקנין בשלימות ולא דמי למעות דא"א שיקנה בהן חליפין אכתי י"ל דכיון שבשעת חלות הקנין נתבטל מקצתו נתבטל כולו ועפ"ז יתיישב מה שהקשו על הש"כ מההיא דב"מ (דף י"א) שאמר ר"ג עישור שאני עתיד למוד נתון ליהושע ומקומו מושכר לו וע"ש שקנה בתורת חצר אף שהיה קנין החצר ומטלטלין כאחד. די"ל דשאני התם דלא שייך לומר שיתבטל גם קנין המקום והחצר דהא כבר ביאר הרשב"ם הטעם דקני את וחמור לא קנה כלום דכיון ששיתף לשניהם בקנין אחד לא היה דעתו להקנות זה בלא זה וזה שייך בקנין קרקע ומטלטלין כאחד מתורת חצר ולא הכא דהוו שני קנינים מופרדים מקומו מושכר לו בשכירות והמעשר נתון לו והמקום הוא שלו והמעשר אינו שלו ואין לו במעשרות אלא טובת הנאה בלבד וע' רשב"ם ב"ב (דף קכ"ט) ד"ה אבל באדם אחד ושתי שדות ומש"ה לא יתכן לומר שיתבטל גם שכירות המקום ומש"ה קונה המעשר אח"כ. והנה הגם שדעת הסמ"ע הוא דקיי"ל לדינא שלא נתבטל כל הקנין ומשום דמטבע ישנו בתורת קנין ושייכי בקנין דמשיכה וכה"ג וה"נ מטלטלין ישנן בתורת קנין מ"מ הנוד"ב נסתפק בזה לדינא וע' ש"מ ב"ב (דף קכ"ט) ד"ה אבל ב' שדות דאף לאותו שאמר בלשון מתנה הוי בפלוגתא דקני את וחמור אע"ג דהתם מה שנתן בתורת ירושה הוי בר קנין אילו נתן בתורת מתנה וע' ש"מ ב"ב (דף קמ"ח) ד"ה הא דתניא מקצת לראשון וכלן לשני כו' וקשיא לן כיון שאינו יכול לחזור בו בראשון משום דהויא לה מתנה במקצת בקנין כשנותן את כלן לשני ה"ל כמו קני את וחמור כו' וי"ל כיון שהנכסים הללו ראויין להיות נקנין לזה אם לא נתנן לראשון לא שייך בה את וחמור והארכתי בזה במק"א. ועכ"פ לא לא שייך זה בההיא דפסחים שהלוהו על חמצו כיון שנעשה הפקר וחצר הכנעני קונה לו (וכן במצא בגל דבודאי החצר שלו). אמנם יותר י"ל שלא נתבטל קנין הקרקע והחצר ומ"מ לא קני אח"כ המטלטלין כיון שלא קנה בתורת חצר בשעת ההקנאה וכמ"ש לעיל ודממילא גבי זכיה מהפקר לא שייך זה וא"כ מדלא קנה חצרו החמץ של הפקר מוכח שאין לו קנין חצר שלא מדעת

ומ"ש מעכת"ה די"ל שבעל החמץ אינו מתיאש כשיש מעות הכנעני המלוה ביד הישראל והגם שהחמץ שוה יותר עכ"פ אינו מתיאש כנגד מעות המלוה שאם לא יחזיר לו המלוה החמץ אחה"פ ישאר המעות בידו. לענ"ד ז"א דאכתי החמץ הוי הפקר ואינו ברשותו תוה"פ ומה בכך שיש בידו מעות המלוה וכן מבואר בב"ק (דף ס"ו) דפריך בהא דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הש"ל דכיון דמטא עידן איסורא ודאי מיאש ואס"ד יאוש קנה דמי מעליא בעי שלומי הרי דחשיב יאוש גם כשיתחייב הגזלן לשלם לו דליכא למימר דפריך דכיון שאומר לו הש"ל וא"צ לשלם לו תו ודאי מיאש דהא י"ל דמש"ה א"א לחייבו בתשלומין שאם יתחייב לשלם תו לא חשיב יאוש ולא קנה (והוא כעין מ"ש התוס' בפסחים (דף כ"ו) דיה עלה עליה זכר פסולה הגם דלא ניחא ליה לפסול הפרה בשביל דבר מועט דכיון דאם נאמר כשירה הוה ניחא ליה אין להכשירה וה"נ י"ל דא"א לחייבו בתשלומיין ולהוציא ממון מבעליו] דבודאי לא יתכן לומר דהכא אין בעל החמץ מתיאש כדי שישאר מעות המלוה בידו דהא אין היאוש מרצונו ומאיליו הוא מתיאש כדמטא עידן איסורא וגם בלא"ה יפטור לשלם לו. והנה כמו"כ ליכא למימר דמש"ה אינו מתיאש משום דאחה"פ מותר בהנאה דא"כ מאי פריך הש"ס שיאסר בהנאה דהא כיון שיאסר בהנאה אחה"פ שוב יתיאש לפי שלא יהיה שוה לו כלום גם אחר החזרה ואין לומר דפריך שפיר דהשתא שמותר בהנאה אינו מיאש (וכעין סברת התוס' הנ"ל והא דקאמר ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו בבל יראה ולא קאמר דמש"ה עובר בב"י משום דאילו לא היה עובר בב"י היה ברשותו שהיה יכול לשהות החמץ עד אחה"פ י"ל דכיון שמחוייב לקיים מ"ע דתשביתו ואינו יכול להשהותו אחה"פ בלא"ה אינו ברשותו] דהא אכתי בפסח אינו ברשותו ופקע רשות הלוה דהוי אפקעתא דמלכא [ומש"ה גם לדעת הנ"ב שמותר בהנאה להנגזל קאמר דכיון דמטא עידן איסורא מיאש] וא"כ זכה הכנעני המלוה בהחמץ בתורת חצר. וקצת י"ל דכיון שעשאו הכתוב לחמץ כאילו הוא ברשותו ועובר עליה בב"י ה"נ אין להתיר בהנאה משום דהוי אפקעתא דמלכא כל היכא דאי לאו שאינו ברשותו מצד האיסור היה עומד ברשות הישראל דלא זכה המלוה אלא מצד שנפקע רשות הישראל מצד האיסור ובההיא דב"ק מיאש כי מטא עידן איסורא גם בזמן ההיתר ברגע הסמוך לזמן האיסור. והכא דלא מיאש מיניה משום דאחה"פ מותר בהנאה ולא הוי הפקר אלא משום אפקעתא דמלכא הדר י"ל דכיון דעשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו חשיב כאילו הוא ברשותו ממש לכל דבר. אמנם עמ"ש הצל"ח שאם שכח למכור חמצו קודם שש ועבר ומכרו לא"י אחר חצות ומשכו הא"י לרשותו קנאו הא"י מן ההפקר ושוב אין הישראל עובר עליו משום ב"י דלא עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו אלא כ"ז שלא נכנס לרשות אחר לחלוטין ועמ"ש המק"ח (סימן תמ"ט ס"ק א') דכשהחנות של א"י אף שהפועלים של ישראל כי מטא עידן איסורא מיאש וזכה חצרו להא"י ונעשה חמצו של א"י ומותר ועמ"ש (סי' ת"מ ס"ק ה') יע"ש

ומ"ש מעכת"ה די"ל לפי המבואר בירושלמי כתובות פ' הכותב (הלכה ג') א"ר יוסי אפילו נתנן לתוך כליו לא זכה בהן דהוה סבר מימר דאינון דידיה ולית דידיה וכן הוא בירושלמי פ"ג דסנהדרין (הלכה ה') וכן עפמ"ש התוס' בב"ב (דף נ"ד) ד"ה אדעתא דציבי דהא דחצר קונה לו של"מ היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו ואם היה יודע היה רוצה לקנות אבל אם יודע ואין מתכוין לקנות לא קני דה"נ מש"ה לא זכה הכנעני המלוה בחמץ שידע שהוא בחצרו ולא נתכוין לקנות. לדעתי ז"א דשאני התם שיודע שיוכל לקנות ואחזיק אדעתא דארעא ואינו מתכוין לקנות השטר משא"כ הכא דהוי כמו שהכנעני איני יודע אם הוא בחצרו דכיון שסובר שהוא של הישראל ואין בכחו לזכות הוי כמו שאינו יודע אם הוא בחצרו שאינו יודע שיוכל לזכות בו ואם ידע הכנעני שנעשה הפקר ושיוכל לזכות בו היה מכוין לזכות בהחמץ כדי להרויח מה ששוה החמץ יותר וכן מוכרח מההיא דב"ק (דף מ"ט) דפריך תקני