אבן הראשה קב

של ב' שותפין אין חוזרין עליו מעה"מ כו' כל חד וחד לא קרינא ביה כרמו (פרש"י כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה) דבעי ר' ירמיה ליישב למ"ד דשותף לא קרינא ביה שלו ועיין בחולין (דף קל"ה) דר' אלעאי פוטר בהמת השותפים מראשית הגז דא"ק צאנך ולא של שותפות וקיי"ל כרבנן דחייב דמיוחד לך קרינא ביה וע"ש בפרש"י] ודגם כשיש לו מקום מיוחד לא קרינא ביה כרמו ולפום דפסק הרמב"ם כראב"י ודבית של ב' שותפין קרינא ביה ביתו שיש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ה"נ דוקא כשהכרם הוא של שני שותפין בשוה לא קרינא ביה כרמו שאין לך מקום ומקום מהגפן שאין לשנים חלק בה משא"כ כשהרכיב בה להיות פירות הרכבה שלו שכל ענף ההרכבה הוא של שמעון וגם הפירות שלו דקרינא ביה כרמו וכדקרינא ביה ביתו כשיש לו מקום מיוחד להשתמש בו. ואין לומר דכיון דבטלה ילדה בזקנה אדרבה עיקר הכרם הוא של ראובן שהנטיעה שלו והא דמוכיח מזה הש"ס דכרם של שותפין אין חוזרין עליו היינו משום דדמי לילדה בילדה כדנטע קמייתא לסייג ולקורות דה"נ הוי ילדה בילדה ויכולה להיות של שמעון כשיקח הנטיעה מראובן ודממילא להרמב"ם דלא ס"ל להא דר' ירמיה כמ"ש ה"נ אזלינן בתר עיקר הנטיעה שהיא של ראובן, דלאו מילתא הוא דהכא לא שייך כלל ענין ביטול וכהא דאמר בביצה (ודף ל"ח) ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה א"ל ר' אבא הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי יע"ש בפרש"י ותוס' וירושלמי ומ"ש בזה במק"א ולא שייך בדבר שיש לו בעלים מיוחדים שיתבטל ממנו שם בעליו והגם דהתם כל האיסור תחומין תלוי בשם בעלים על החפץ ה"נ לא שייך שיתבטל חלקו של שמעון בחלקו של ראובן. ומש"ה שפיר חוזר מעה"מ [וכשהן גפנים הרבה מגיע לחלקו כדי שיעור כרם]. ובענין אתרוג המורכב ביארתי ליישב באופנים אחרים דברי הרמב"ם

סימן לט

ב"ה יום א' כ"ז תמוז תרל"ח שעדליץ. להרב הגאון ר' ברוך צבי הירש הרב דק"ק פיעטרקאב

קבלתי יקרת מכתבו וקראתי דבריו הנחמדים כו'. ודבר מה שכתב מעכת"ה בההיא דפסחים (דף ל"א) דקאמר תנן עכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו אחר הפסח מותר בהנאה נהי נמי דהרהינו אצלו הא אמרת עכו"ם מישראל לא קני ולא קאמר דמש"ה מותר בהנאה משום דכי מטי עידן איסורא כבר נתייאשו הבעלים והוי הפקר וזכה העכו"ם בתורת חצר ולא עשאה הכתוב לחמץ כאילו הוא ברשותו אלא כשלא זכה אחר בהחמץ. די"ל דאי אפשר שיקנה בתורת חצר כמ"ש הט"ז חו"מ (סימן קפ"ט) מדברי הרשב"ם בב"ב (דף פ"ה) שרשות הנפקד שהחמץ מונח שם הוי רשות המפקיד. לענ"ד ז"א דדוקא בפקדון אמרינן כן כמבואר בלשון הרשב"ם דמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו למכור ולמדוד פירותיו בביתו כדרך כל הנפקדים משא"כ במלוה על המשכון שלא קיבלו מידו בתורת פקדון רק תורת משכון על החוב שבודאי לא הקנה העכו"ם רשותו להישראל. ומיושב מה שהעיר מעכ"ת מההיא דב"ק (דף מ"ט) וכמובן

ובלא"ה לא יתכן לתרץ כן דהא כבר הביא הקצה"ח שם בשם המהרי"ט דכיון שהמפקיד מקנה הפקדון נימא חצירו ומתנתו באין כאחד דהא לא הוי חצירו אלא כל זמן שהחפץ הוא של המפקיד. וי"ל בדעת הט"ז כמ"ש הש"כ (סימן ר"ב ס"ק ג') דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר חצרו ולא כשחצרו ומתנתו באין כאחת והריטב"א קדושין (דף כ"ז) ד"ה מנהני מילי אמר חזקי' דאמר קרא ויתן להם אביהם מתנות רבות עם ערי מצורות כתב וז"ל וליכא למימר דהתם מדין חצרם זכו בהם שהמה חצר המשתמרת דלישנא דעם ערים משמע שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת בלא קדימה כלל ולא משכחת לה אלא באגב ולא מדין חצר יע"ש. ולכאורה הוא סותר למה שכתב בד"ה איבעיא להו מי בעינן צבורין בה או לא וז"ל וכי תימא ותפשוט ליה ממתניתין דלא בעינן צבורין דאי צבורין למה לי מדין אגב ליקני מדין חצר הא ליתא דמאן לימא דמתניתין בקרקע המשתמרת כו' ומבואר שקונה כה"ג בתורת חצר וא"כ משכחת שזכו בקרקע ומטלטלין כאחת דחצרו ומתנתו באין כאחד. וכדי ליישב זה י"ל דס"ל שלא קנה כשבא קנין החצר והדבר הנקנה כאחת אלא דאמרינן דקנה המטלטלין ברגע שלאחריו אחר שקנה החצר ואז קונה המטלטלין שבו והיינו דקאמר דמצד קנין חצר לא הוי הזכייה כאחת שקנה מקודם החצר וברגע שלאחריו קונה המטלטלין שבו וגבי צבורין קשיא ליה למה לי מדין אגב לקני מדין חצר שיקנה ברגע שלאחריו אחר שיקנה החצר. והנה הגם דאמר בנדרים (דף מ"ח) לאימתי קני לכי הוי בר בריה צורבא מרבנן לכי הוה הדר סודרא למריה וע"ש בר"נ דה"ה בקנין משיכה וחזקה וכמ"ש בכתובות (דף פ"ב) וכ"כ התוס' ביבמות (דף צ"ג) ד"ה קנויה דמש"ה כשאמר קנה בחזקה לאחר ל' לא קנה הואיל ובשעה שיש לקנין לחול כבר פסקה החזקה והמשיכה והוחזר הסודר ליכא למימר דה"נ כיון שלא קנה מדין חצר בעת שהקנה לו המטלטלין לא יקנה גם אח"כ בעת שכבר החצר שלו שכבר פסק ההקנאה. דז"א די"ל דכמו דמשיכה קונה במעכשיו ולאחר ל' כשעומדת באגם שהוא מקום הראוי לקנין דהו"ל כמשיכה אריכתא ה"נ כשאומר לו שיקנה המטלטלין בתורת חצר לא פסק ההקנאה גם ברגע שלאחר קנין החצר [ועיין: בנה"מ (סימן קצ"ז ס"ק ד') מההיא דריש המפקיד דבעומדת בחצירו קנה בכל גונא]. ולדעת הש"כ צ"ל דכיון שלא קנה מדין ותורת חצר בשעת ההקנאה לא קנה גם אח"כ ועפי"ז מבואר דדוקא במכירה והקנאה הוא דשייך לומר הכי אבל מהפקר קונה אף אם לא היתה חצירו מקודם דגבי זכיה מהפקר לא שייך לומר שפסק מעשה הקנין ברגע שלאחריו כיון דחצרו קונה לו מאיליו וכן מבואר בש"כ (סימן ר' ס"ק ה') בשם הר"ן דלא אמרו קנין ד' אמות אלא כשעומד ונתנו לו בתוך ד' אמותיו הא אם קדם כלי לא לפי שמקומו של כלי קנוי הוא לבעל הכלי ודוקא במתנה ומכר אבל במציאה. אין חילוק וכמ"ש הר"ן הובא בש"מ ב"מ (דף י') וז"ל והא דפאה ומציאה שכבר קדמו לו פאה ומציאה התם משום דאין להם בעלים שיהא מקומו של כלי קנוי להם הילכך מוצא זוכה בד' אמות ובכלי כאחת ע"ש וע"כ צ"ל הא דלא אמרינן אף במתנה שמקנה לו הכלי ומקומו כאחד דכשנעשה הכלי שלו גם המקום שלו והוא עומד עתה בתוך ד"א דהיינו משום דחצרו ומתנתו באין כאחד לא אמרינן ובמציאה והפקר אין מקום הכלי קנוי לה. וא"כ הכא כשהלוה את ישראל על חמצו והרהינו אצלו כי מטי עידן איסורא ונתיאשו הבעלים יזכה העכו"ם בהחמץ בתורת חצר דאף אם נאמר שהקנה רשותו מקום החמץ להישראל בעל החמץ אכתי עתה שנעשה החמץ הפקר תו לא הוי חצרו של ישראל וממילא החצר של העכו"ם שהוא לא הקנה המקום אלא לבעל החמץ ולא להפקר ותו חצירו קונה לו אח"כ מאליו ולא הוי חצר שאינן משתמרת הגם שהעכו"ם סובר שעדיין החמץ הוא של הישראל כיון דבין כך וכך היא משתמרת וכשנעשה הפקר ממילא נעשה מקום החצר של עכו"ם כבתחלה. ומ"ש מעכ"ת דשפיר פריך הש"ס בפסחים משום דעכו"ם שהלוה את ישראל על חמצו מיירי בכל גווני וכהא דב"ק (דף מ"ט)