אבן הראשה קא

בערלה נמצא שגורם של היתר אפשר לו לחזור להיות איסור אבל ילדה זו שסבכה שהוא גורם של איסור אי אפשר לה לחזור ולהיות היתר, והיינו דאמרינן בפרק משוח מלחמה התם אי אמליך עלה לאו בת מיהדר היא הכא בת מיהדר היא עכ"ל. והשתא י"ל לפי מ"ש הראב"ד (סוף פ"א מהלכות אה"ט) לתמוה על הרמב"ם שפסק להא דרב חסדא דהא כולה מילתא דר"ח במנחות אזלא אליבא דר' יהודא דאמר מין במינו לא בטיל והיכא דלא אפשר ליה למיהוי כוותיה בטיל וסבר ר"ח דבתר מבטל אזלינן אבל לרבנן לא שנא הכי ול"ש הכי בטלה ברוב למגע. וכתב הכ"מ לתרץ בשם הר"י קורקס ז"ל דהא דקאמר הש"ס דאליבא דר"י קאמר היינו משום דהוה ס"ל דבטל לגמרי בין למגע בין למשא והוי זה ככל ביטול איסורין אבל כיון דאסיקנא דדוקא במגע לא מטמא אבל במשא מטמא דטומאה כמאן דאיתא דמי ואין ביטול זה כשאר ביטול איסור דחשיב הדבר האסור כמאן דליתא וחזינן דלענין טומאה לא אמרינן דבטל לגמרי וממילא י"ל דלענין טומאה מודו רבנן דלא בטיל היכי דאפשר להיות כמותו ע"ש. והשתא מיושב מה שהשמיט הרמב"ם ההיא דר' ירמיה משום דדוקא גבי טומאה הוא דמודו רבנן דלא בטיל כשאפשר להיות כמותו אבל לגבי ערלה יתבטל אליבא דרבנן לגמרי כמו בשאר איסורין והסוגיא דסוטה דקאמר דלא בטלה ומשום דאי מימלך עלה בת מיהדר היא ע"כ אתיא אליבא דר' יהודא דמב"מ לא בטיל וקאי על הא דא"ר חסדא ל"ק כאן בהרכבת איסור כאן בהרכבת היתר ורב חסדא לטעמיה במנחות דפליג על ר' חנינא וקאי אליבא דר"י ולזה לא בטלה כיון שאפשר להיות כמותו אבל לפום דסבר הרמב"ם כרבנן דמב"מ בטיל בטל ופטורה מן הערלה אף היכא דבת מיהדר היא וא"ש

ועדיין צריך ליישב מיש הרמב"ם (פ"ז מהמ"ל הלכה ו') וז"ל אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע ה' אילני מאכל ואחד המבריך ואחד המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה כו'. דהאי הרכבה היכי דמי אי ילדה בילדה תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה ואי ילדה בזקנה הא בטלה ילדה בזקינה ואין בה דין ערלה ואינו חוזר על הרכבה זו דלדידיה ליכא לאוקמי בילדה בילדה וכגון דנטע לקמייתא לסייג ולקורות כיון שהרמב"ם לא ס"ל הא דר' ירמיה וכמ"ש וכבר תמה כן הגאון ש"א שם על הרמב"ם והניח בתמיהה יע"ש

ולענ"ד יתכן ליישב זה בהקדם מ"ש הכ"מ על הרמב"ם שכתב בלשונו וכן כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו ולא כתב שבית של ב' שותפין אין חוזרין עליו דדוקא בכרם קאמר הש"ס שאין חוזרין עליהם משום דכל חד וחד לא קרינא ביה כרמו המיוחד לו שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה אבל בית של שני שותפין לא שייך ביה האי טעמא דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש בו ושפיר קרינן ביה ביתו ותמה ע"ז הלח"מ שם מהא דקאמר בירושל' אפי' שומרת יבם לחמשה אחים ודכוותה אפי' בית אחד לחמשה אחין תמן אין כל אחד ואחד ראוי לישב בו ברם הכא כל אחד ואחד ראוי לייבם הרי דבית של ב' שותפין נמי אין חוזרין עליו ועיין בש"ק על הירושלמי שם. ויתכן לענ"ד ליישב דעת הרמב"ם דס"ל דדבר זה אי קרינן ביתו במה שהוא שותף בבית תליא בפלוגתא דראב"י ורבנן נדרים (דף מ"ה) דלרבנן דסברי דהשותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר דאין ברירה ולא אמרינן הוברר כשמשתמש בגוף החצר קנוי לו באותו שעה לתשמישו וכדקאמר שם בירושלמי רבנן אומרים כל טפח וטפח של שותפין הוא ה"נ לא קרינן ביה ביתו ואינו חוזר מעוה"מ משא"כ לראב"י דאמר זה נכנס לתוך שלו וזה נכנס לתוך שלו ומשום דסבר יש ברירה והאי לדנפשיה קא עייל שמתחלה ע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו בשעת תשמישו וכשמשתמש בה הוברר הדבר למפרע שמתחלה היתה קנויה לו לשעה זו ממילא י"ל דה"נ קרינן ביה ביתו וחוזר מעוה"מ ואתי הירושלמי כרבנן והרמב"ם לטעמיה שפסק (פ"ז מנדרים) שכל אחד ואחד נכנס לביתו והוא אומר בתוך שלו אני נכנס וכראב"י, וי"ל ג"כ דאתי הירושלמי ככ"ע ומשום דשאני בית אחד לחמשה אחין שירשו דסתמא עומד לחלוקה וכשיש בה כדי חלוקה גם ראב"י מודה דאסור ומשום דכיון שהיא עומדת לחלוקה אי אפשר לומר שמתחלה קנאוה כולה כל אחד לתשמישו וע"ש בר"ן ובפרט באחין שירשו דלא שייך לומר שמתחלה ע"מ כן קנאוה ומש"ה לא קרינן ביה ביתו דכל טפח וטפח של שותפין הוא משא"כ בית של שני שותפין שאין בה דין חלוקה שע"מ כן קנאוה שתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד ואחד לתשמישו. וכן י"ל כסברת הכ"מ דכיון דמסתמא יש לכל אחד מקום מיוחד להשתמש קרינן ביה ביתו והיינו דוקא בבית של שותפין שע"מ כן קנאוה שיוכל כל אחד להשתמש בהן ושתהא גופה קנויה לגמרי לכל אחד לתשמישו משא"כ באחין שירשו וסתמא עומדת לחלוקה שקודם החלוקה אין לאחד מהן מקום מיוחד בהבית וכל טפח וטפח הוא של כל האחין

ועמ"ש התוס' בסוכה (דף כ"ז) ד"ה כל האזרח וז"ל דכיון דכתב לך למעוטי דשותפין משמע כדמוכח בחולין (דף קל"ו) כו' ומדמרבינן סוכה אחת לכל ישראל ש"מ דלא דרשי לך למעוטי שאילה ומוקמי ליה למעוטי גזולה ומיהו קשה הא גבי ציצית מרבינן דשותפין מדכתיב בגדיהם וממעטינן שאולה מדכתיב כסותך וא"כ הכא נמי נדרוש הכי ועמ"ש בזה בתשובת הריב"ש (סימן שמ"ז). ולכאורה י"ל לענ"ד דשאני גבי ציצית דטלית של שותפין נחשב כאילו הוא שלו לגמרי ומשום שהבגד והטלית עומדין לכך שילבשם כל אחד ואחד מן השותפין בפ"ע ולא שילבשו שניהם כאחד והא דאיתא בסנהדרין (דף כ') שהיו ששה תלמידים מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה ומשמע שהתכסו בב"א ולפי שהיו עניים מאד הוי מילתא דלא שכיחא טובא והיה טלית ארוך ורחב הרבה משא"כ טלית דעלמא] וא"כ ע"ד כן נשתתפו שבשעה שילבשם אחד מהשותפין יהא שלו לגמרי באותו שעה ולא דמי לשאולה כיון דבשעה שהוא לובש הוא נחשב כמו שהוא שלו ממש [וכעין מ"ש באו"ח (סימן תרנ"ח סימן ז') דשותפים שקנו לולב או אתרוג בשותפות אם קנו לצורך מצוה יוצאים בו מסתמא דאדעתא דהכי קנאוהו וכמ"ש הה"מ בשם הרשב"א וז"ל אבל לקחוהו לצאת בו בכל גוונא יוצאין בו דאמרינן יש ברירה שהרי בשעה שלקחוה היו יודעים שאינו ראוי ליחלק ועל דעת כן לקחוהו שבשעה שיטלנו כל א' מהן לצאת בו שיהא כולו שלו דומיא דשותפים שנדרו הנאה שנכנסים לחצר של שניהם שאין בה דין חלוקה שע"ד כן נשתתפו שבשעה שכל אחד מהן נכנס יהיה מקום דריסתו שלו] ומש"ה כיון דאיכא ריבויא יש להרבות טפי של שותפין משא"כ גבי סוכה אחת לכל ישראל שעומדת לישב בה כמה אנשים ביחד וליכא למימר שע"ד כן נשתתפו שבשעה שישב זה יהא שלו לבד לגמרי וגם בשעה שיושב בה הוא של שותפות ומש"ה אס"ד דממעטינן שאולה היינו ממעטין גם של שותפות (והא דהאחין שקנו אתרוג כו' היינו לפי שלקחוהו לאוכלו וגם דהתם ליכא ריבויא וצריך שיוכל לאכלו ובלא"ה לא מקרי לכם וגם בלולב דלא שייך אכילה בעי שיהא ראוי לכם בכל דרכי הנאתן]

ועפ"ז יתכן ליישב מ"ש הרמב"ם אחד המבריך וא' המרכיב הברכה והרכבה שהיא חייבת בערלה דהא קאמר הש"ס ולוקמה בכרם של שני שותפין (שהנטיעה של ראובן ובא שמעון והרכיב בה להיות פירות הרכבה שלו) דהאי הדר אדידיה והאי הדר אדידיה א"ר פפא זאת אומרת כרם