אבן העוזר על הש"ס ט

לבבך אפילו בדיעבד לא יצא, ואם כן הא דתנא ב"ה אם כיון לבו יצא כמאן, אלא ע"כ צ"ל הסכת ושמע בד"ת כתיב, וא"כ ע"כ בשאר מצות לכ"ע יצא, וזה ברור

דף י"ט ע"ב תוספות ד"ה לא יטמא כו' אי נמי יש לפר כו, פי' דהא יוסף הי' כהן וגם עושה פסח ואי ס"ד דמטמא לקרובים א"כ חמיר כ"ג לחוד מכהן הדיוט ועושה פסח, וא"כ תקשה דה"ל לאוקמי לאחיו בכהן הדיוט ונזיר ועושה פסח, ולאחותו בכ"ג ונזיר, וא"כ מנלן לאוקמי לנזיר וכ"ג ועושה פסח, ואין לומר בחמת לאחותו מיתוקמי בכהן הדיוט ונזיר ועושה פסח, א"כ לפי סדר הברייתא ה"ל לאקדומי תחילה עושה פסח, קודם כ"ג ונזיר וזהו כוונתן ג"כ בזבחים (דף ק' ע"א במ"ש שם בד"ה הרי כו') ועוד נראה לדקדק כו', דלא כברה"ז שהגיה שם ללא צורך

דף ך תוספות ד"ה שב ואל תעשה שאני כו', עד מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל עכ"ל, כן הוא להדיא במסכת נזיר דף נ"ח ע"ב מכהן ונזיר לא ילפינן בעלמא, פי' מה להצד השוה שבהם שכן לאוי קילו שזה אין שוה בכל וזה ישנו בשאלה. ולכאורה יש לתמוה על פי' התוספות, דהא ע"כ גם המקשה ידע דמכהן ונזיר לא ילפינן, דאל"כ אדפריך מולאחותו ה"ל למפרך מלאחיו דקדים, וא"כ מאי פריך לעיל מאבל שהיו מהלכין אחריו ומדלגין היינו ע"ג ארונות, הא שאני לאוי דכהונה דילפינן מלאחיו דדחינו אותו מפני כבוד הבריות, תו מאי פריך מהא דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ודחיק בל"ת דרבנן, ולמה לא אוקמה בלאו דכהן ונזיר, וצ"ל מדהשיב המתרץ דממונא קיל מאיסורא, וכן השיב לו שב ואל תעשה קיל מקום ועשה, על כרחך ס"ל להמקשה דממונא ואיסורא שניהם שוין בחומר האיסור, וכן שב ואל תעשה שוה בחומר לקום ועשה ולפי"ז י"ל דהמקשה יש לו הוכחה לעיל דע"כ לאו דכהונה חמיר משאר איסורין, וכדאמר בעלמא שאני לאוי דכהונה דחמירי שריבה בהם מצות יתירות, והוכחה דיליה ממתניתן דתנן היה כהן ואבידה בבית הקברות אסור לטמא עצמו כדי להשיב אבידה, הרי דאבידה הוא ל"ת ועשה נדחה מפני איסור טומאת כהן, הרי איסור כהונה חמור משאר לאוין, ע"כ פריך שפיר לעיל, אבל אחר דמשני ממונא קיל מאיסורא, שפיר י"ל דמשים הכי אסור לכהן לטמא עצמו משום אבידה דאבידה ממונא וקיל מאסורא, ולעולם איסור כהונה קיל משאר איסורין, וכ"ש להמסקנא י"ל דקיל אבידה הואיל ושב ואל תעשה הוא, ולכן פריך בב"מ (דף ל' ע"א) ופשיטא דלא יטמא דשב ואל תעשה קיל. ועל המתרץ לא קשה מידי דאיהו ידע האמת ואמאי לא משני לעיל שאני לאוי כהונה דקיל. י"ל כן דרך הש"ס לתרץ מה שיכול לתרץ עד לבסוף מתרץ האמת, ותדע דה"מ לשנוי על קושית דוהתעלמת כו', שאני התם דשב ואל תעשה הוא, וכן אהא דאבל שהיו מהלכין אחריו, ה"מ לשנוי כדרבא דאמר אהל חלל כו', אלא כדפירשתי

ועוד י"ל והוא עיקר, דלק"מ ע"פ מ"ש התוספות שם (עמוד ב' בד"ה אלא) שהקשו שם, ל"ל קרא לזקן ואינו לפי כבודו תיפוק ליה מולאחותו, ותירצו התוספות דוקא מת מצוה שיש בזיון גדול ודומיא דהכי ערום דהוא משוקץ, אבל שאר כבוד הבריות כמו זקן ואין לפי כבודו לא דחו איסור תורה עיי"ש, ולכן פריך שפיר דאי ס"ד בכל התורה אין חכמה, א"כ למה טמאו שם, דהא כבוד בעלמא ליכא למילף ממת מצוה, אלא ע"כ בכל התורה דחינן האיסור מפני כבוד בעלמא, וע"כ לא מוקי הש"ס הא דגדול כבוד הבריות בלאו דכהן ונזיר, דמשמע אפילו בכבוד בעלמא מיירי, ותו דהא לגירסת הגאונים הביאם בעל המאור ורשב"א ז"ל, שגורסין להדיא בש"ס ונילף מכהן, ומשני מה לכהן דלאו שאינו שוה בכל הוא, מעיקרא לק"מ דהמקשה לא ידע חילוק זה, ועל המתרץ לק"מ כדפירשתי

ועל פי' רש"י קשה לי טובא, חדא לדבריו ל"ל קרא יתירא לכ"ג ונזיר דאפ"ה מטמא למת מצוה, כיון דע"כ הלאו דכ"ג ונזיר לא קאי על מת מצוה כלל, מהי תיתי ליקח איסור לאו לעצמינו בכ"ג ונזיר כיון דלית לאו בתורה כלל במת מצוה, אלא ע"כ הלאו נדחה מפני מ"מ, ע"כ סד"א שני לאוין לא ניתנו לדחותן מפני מת מצוה, תו קשה לי איך אפשר לומר דלאו דכהונה לא נדחה מפני כבוד הבריות הא ק"ו הוא מעושה פסח דהא עושה פסח ע"כ חמיר הוא מלאו דכהונה ונזיר, חדא דהא איתא בנזיר דף מ"ח ע"ב דמשני שם דאיצטריך עושה פסח הואיל ויש בה כרת דחמיר מלאו דכ"ג ונזיר עיי"ש, תו דאל"כ מנלן דקרא דלאמו לנזיר וכהן אתי, וכן לאחיו לנזיר וכ"ג אתי, אימא לנזיר ועושה פסח, אלא ע"כ עושה פסח חמיר מכ"ג, ותו דבעושה פסח אמר בזבחים דף ק' (שם) והובא בתוספות דאין מטמא לקרובים ואלו כהן מטמא לקרובים, וע"כ משום דאית ביה כרת, ואפ"ה נדחה מפני כבוד הבריות, ק"ו טומאת כהן דקיל מכ"ש דנדחה מפני כבוד הבריות, תו תמיה גדולה על רש"י, מאי פריך בנזיר (שם) לרבי ישמעאל דאמר לכ"ג ונזיר לא איצטריך קרא דמה לי חד לאו ומה לי תרי לאוי, א"כ אחותו לעושה פסח ומילה למה לי ומשני דעושה פסח אית בי' כרת עיי"ש, ותירוץ זה דחוק לרש"י דלפי האמת עושה פסח קיל אפילו מלאו דכהן הדיוט, דהא עושה פסח נדחה מפני כבוד הבריות, והא לפי' רש"י מעיקרא לא קשה מידי, דאיך נילף עושה פסח מכ"ג ונזיר, דשאני התם דאין הלאו נדחה מעולם מפני כבוד הבריות, אלא דהתורה לא ציותה איסור טומאת כהן ונזיר במת מצוה, וכיון דליכא במת מצוה שום לאו, לכן שפיר אמרינן מה לי כל לאו לעצמו ומה לי תרי לאוי בהדדי, אבל בעושה פסח דדחינן עשה דפסח מפני כבוד הבריות זה לא ידעינן מכ"ג ונזיר, כמו דלא ילפינן בכל התור כולה מכ"ג ונזיר, וא"כ סד"א דעושה פסח דמי לשאר איסורין שבתורה דלא דחינן להו מפני כבוד הבריות, קמ"ל בעושה פסח דדחינן מפני כבוד הבריות, כיון דשב ואל תעשה הוא וצ"ע

, אבל התוספות א"ש, דבמס' נזיר מבואר דברי התוספות, דמכהן ונזיר לא ילפינן בעלמא דאינהו לאוי גריעי, אך מ"מ שב ואל תעשה קיל טפי מנייהו, דעכ"פ אין לוקין בשב ואל תעשה, מש"ה פריך שפיר נילף מכ"ג ונזיר, ומשני דאית ביה כרת

ואחר הודיעני זאת, יש לי תמיה גדולה על ת"ה סי' רפ"ה (ורמ"א ביו"ד סי' שע"ב), שהשיב בפשיטות על כהן ערום בשוכב במטתו ומת באוהל, שצריך לצאת ערום מביתו ואסיר לשהות להלביש כתונת, שכן פשוט בפרק מי שמתו בלבוש כלאים כו' ואשתמיט מיני' דת"ה דברי תוס' הנ"ל, דבכהן דחינן הלאו מפני כבוד הבריות דמת מצוה, וה"ה ערום דדמי ליה, ואין לומר דת"ה חשש לסברת רש"י הנ"ל, חדא דת"ה לא הביא לא דברי רש"י ולא דברי התוספות, ואשתמיט מיני' כל זה, ותו דבעל המאור והרשב"א בחידושיו דוחין דברי רש"י וכתבו דלא מחוורא והביאו שהגאונים גרסי להדיא בש"ס כהתוספת, וכיון שהגאונים והתוספות ובעל המאור וחידושי הרשב"א מקילין, להם שומעין

ותו נלענ"ד לפרש בכוונת רש"י ולתרץ מה שהקשו עליו, דקשה לי עוד על רש"י, מאי תיקן בזה, דהא מ"מ קשה נילף כבוד הבריות ממת מצוה כמו שלא נצטוה הכהן על מת מצוה כן לא נצטוה על שאר כבוד הבריות, וגם שאר מצות נילף דלא נצטוה במקום מת מצוה, וע"כ י"ל דה"ק דשאני טומאת כהן דלא נצטוה לכל ישראל אלא לכהן ונזיר, ע"כ במת מצוה ושאר כבוד הדומה למת מצוה לא נצטו' גם כהנים, דבזה הם כישראל דלא נצטו' כלל על הטומאה, אבל עושה פסח וכל התורה דלכל ישראל נאמר, ומפני כבוד הבריות נדחה אותם זה לא אמרינן ולפ"ז מודה רש"י לדינא דכהן ונזיר דחינן להו מפני כבוד הבריות, זה נלענ"ד ברור לדינא דיכול כהן להלביש כתונת ואח"כ לילך מאוהל המת דלא כת"ה ורמ"א ז"ל

דף כ"א תוספות ד"ה והרי תפלה כו', וא"ת אמאי שביק בבא דק"ש כו' עכ"ל, דברי התוספות דחוקים בזה, ולע"ד נראה לתרץ דמק"ש ל"מ למפרך, די"ל כמו שפירש הירושלמי דמתניתן לא מיירי כלל בק"ש, אלא הכל בברכות ק"ש מיירי וה"ק בעל קרי מהרהר בלבו הברכות ואין מברך אותם בדיבור, דומיא דמברך דר' יהודא דמיירי בדיבור, אבל ק"ש לא נזכר במתניתן ונלמד מברכת המזון דמברך בדיבור, והיינו משום דק"ש ובה"מ דאורייתא כמ"ש התוספות בעצמם בא"ד, דגם המקשה ידע מזה והירושלמי פירש למתניתן כן. לפי האמת (הביאו תדר"י ג"כ עיי"ש), וע"כ פריך הש"ס מתפלה דבזה סתר פי' הנזכר, דהרי תפילה דרבנן ואפילו בהרהור אין צריך מדלא תנן יקצר בדיבור, כמ"ש התוספות בד"ה הא אי כו', וא"כ ה"ה ברכות קריאת שמע נמי א"צ להרהר בלבו, והא דתנן בעל קרי מהרהר בלבו, ע"כ