אבן העוזר על הש"ס י

בק"ש איירי שלא יהא יושב בטל, וס"ד דבזה אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן כמ"ש התוספות, משום הכי פריך שפיר וזה ברור ודוק

דף ל"ו ע"ב תוספות ד"ה קליפי אגוזים כו', בורא פרי העץ עכ"ל יש לתמוה על התוספות וכתבתי בחידושי לא"ח סי' ר"ב עיי"ש

דף ל"ז גמרא ואורז לא מברכינן במ"מ והתניא כו' כמעשה קדירה, קשה בלא הא דרב ושמואל, נמי ע"כ צ"ל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה, דאי ס"ד כמעשה קדירה לגמרי קאמר, קשה ברייתא מנו, אי ר"ג מברך לבסוף על מעשה קדירה ג' ברכות, ואי רבנן, הא אמרו על אורז ודוחן לבסוף ולא כלום, א"כ בלא הא דרב ושמואל נמי ע"כ צ"ל כמעשה קדירה ולא כמעשה קדירה, וראיתי שכתבו תדר"י והרא"ש, דלמסקנא דגמרא דאיתותב רב ושמואל, אתיא ברייתא דכמעשה קדירה כפשוטו, ואברכה ראשונה קאמר עיי"ש, וזה דוחק דהא ברייתא תחלה וסוף קאמר

ע"כ נלעד"ל דבשלמא בלא רב ושמואל וכן להמסקנא, י"ל דהברייתא ה"ק, מברך על פת אורז ודוחן תחלה וסוף כמעשה קדירה של אורז ודוחן עצמן, דמברך עליהן תחלה במ"מ ולבסוף בורא נפשות רבות, אבל לרב ושמואל אותיב שפיר, דע"כ לרב ושמואל א"א לפרש דכמעשה קדירה של אורז ודוחן עצמן קאמר, דהא לרב ושמואל אין שוה ברכת פת אורז ודוחן למעשה קדירה שלהם, דהא על פת אורז ודוחן מברך שהכל ואין מברך עליה בפה"א, כיון דאין דרך הנאתן בכך, כמ"ש תדר"י עיי"ש, אבל מעשה קדירה דאורז ודוחן ברכתן בפה"א, ואפילו אם נתמעכו, דכיון דדרך הנאתן בכך כמבואר בהרא"ש ותדר"י, פשיטא דברכתן בפה"א, כמ"ש של"ה ואחרונים גבי קטניות שנתמעכו, ובסי' ר"ב בדין תמרים שנתמעכו כמו עיסה, ובסי' ר"ח הארכתי בזה לברר ע"ש, זה נ"ל ברור

דף ל"ט ע"ב דתוספות ד"ה מברך על הפתיתים כו', עד ברות הפוכות עכ"ל, לכאורה זה לא מיקרי סברות הפוכות, דהא תנאי דפליגי, בתרומה בבצל נמי פליגי בהכי, דלמר שלם עדיף מחשוב, ולמר חשוב עדיף משלם, הרי דזה לא מקרי סברות הפוכות, אלא דקושיית התוספות הוא, דלר' הונא לפי' רש"י אין לשלימה שום מעלה ועילוי כלל נגד הפרוסה אפילו היכא דשניהם שוים בגודל, ומעלה דגדולה חשיב גם לרב הונא דגדול חשוב מקטן, ולר' יוחנן מעלה דשלימה היא חשובה אפילו ממעלה דגדולה, דשלימה עדיפא מגדולה, וזה ודאי סברות הפוכות וזה פשוט וברור

באותו דבור כלומר אם ירצה עכ"ל, רמיה לכאורה, מי דחקו לר"ת לזה, ואמאי לא מפרש דרב הונא קאמר דמברך על הפתיתין דוקא, דמעלת גדולה עדיף משלימה כי היכי דפליגי תנאי לקמן הי עדיף, ועיי"ש בחידושי או"ח סי' קמ"ט מה שיישבתי ישוב נכון ע"ז בס"ד

דף נ"ב ע"ב בתוספות ד"ה אין נט"י כו', דהא קאמר ב"ש כו' עכ"ל, הנה גירסת התוספות הוא דחוק, דלשון דבר אחר. בכל מקום בש"ס, וכן לעיל, משמע דאין צריך תו לטעם הראשון, וכאן צ"ל דדבר אחר הוא מפרש לנו טעם הראשון, ע"כ נלע"ד ליישב גירסא הראשונה, דה"ק ב"ה לב"ש לדידן דס"ל דמשתמשין בשולחן טמא, לא קשיא מ"ש אוכלין וכו' ומ"ש ידים כו', דהא ודאי י"ל, כל למעט טומאה מאי דאפשר עדיף, ולכן אם יניחנו על השולחן יטמאו ידים, וגם האוכלין, לכן מוטב להניחו על הכסת שלא יטמאו אלא ידים ולא יטמאו האוכלין ועל זה אמרו ב"ה לב"ש, אפי' אי מודינא לכו דשלחן טמא אין משתמשין בו, אך לענין כלים שנטמאו אחוריו במשקין, אנו במקומינו עומדים, ובשיטתינו דלעיל, דסבירא לן לעיל דכלים שנטמאו אחוריו במשקין משתמשין בו, א"כ יש לחוש אם יניח להמפה על השולחן, שמא יגעו כלים שאחוריו נטמאו במשקין, בהמפה, ויטמאו המשקין שבמפה מהכלים שעל השולחן, ויחזור המפה ויטמא האוכלין והידים, אך דע"ז י"ל דעדיף טפי להניח המפה על השלחן, דאז אפשר שלא יגעו הכלים בהמפה ולא יטמאו אז האוכלין והידים כלל, אבל אם יניחנו על הכסת אז יטמא ודאי המפה מהכסת, ויטמאו הידים בודאי, ואין ספק מוציא מידי ודאי, ע"ז אמרו ב"ה אפ"ה הא עדיפא מוטב כו', פי דספק טומאת האוכלין חמירא מודאי טומאת הידים, דטומאת האוכלין מדאורייתא ולכן עדיף לטמא הידים בודאי משיטמא האוכלין בספק (זה נ"ל ברור): מסכת שבת

דף ב' ע"א בתוספות ד"ה פשט בעל הבית כו' תימא לר"י כו', עד למילתא אחריתי עכ"ל, בכאן נתקשו התוספות ד' קושיות, הא' למה לי תרי קראי בהוצאה, ב' בפ' במה טומנין מבואר דהוצאה והכנסה הי' במשכן וא"כ קראי ל"ל, ג' בפרק הזורק אמר סברא הוא מה לי עיוני כו' הא גם הכנסה הי' במשכן, ד' למה אמר בפרק במה טומנין דגם הכנסה הי' במשכן, הא כיון דהוצאה היה במשכן ידעינן הכנסה מסברת מה לי עיולי כו', ונ"ל נתרץ כ"ז, משום דבאבות מלאכות מ' כו', מבואר דעל הוצאה והכנסה והושטה מרה"י לרה"י שכנגדה,, דרך רשות הרבים, או מעביר מרה"י לרה"י אף שלא כנגדה (עיין תוספות עירובין דף ל"ג ע"א) על כולן אינו חייב אלא אחת, ובאמת כיון דכל חד מנייהו הוי במשכן ה"ל לחייב על כל אחד ואחד, כדאמר לקמן דף ע"ג ע"ב בזורה ובורר ומרקד, דאף דדמי להדדי, כיון דכל חד מנייהו הוי במשכן חייב על כל אחד ואחד, אם כן כל שכן הושטה והעברה דל"ד כל כ להוצאה לרשות הרבים, עכצ"ל, דלהכי אתי קרא דויכלא העם מהביא, דלגופה לא איצטריך דהא הוצאה הי' במשכן, אלא ע"כ לאשמעינן דליכא שום אב במלאכת עקירת החפץ ממקומו, כ"א הוצאה לבד דגלי ביה קרא, וכלם תולדות הוצאה נינהו לחייב על כלם א', ואי לאו קרח דאל יוציא, סלקא דעתא אמינא דקרא דויכלא אתי לאשמעינן דלא תימא סברא חיצונה הוא, דעני ועשיר הם שוין, דבמשכן היה דומיה דעני שהרי בקרקע היו עומדין והושטו הקרשים לעגלה במ"ש התוספות, וע"כ אתא קרא דויכלא דאיירי בבעלי הבתים שהביאו נדבתן לר"ה, לומר דבע"ה אינו חייב בהושטה אלא בהליכה עם חפץ מרה"י לר"ה כמו שהיה שם ועיין תוספות שבועות), מש"ה איצטרך קרא דאל יוציא איש ממקומו לרבות הושטה דבע"ה לר"ה לחיובי וע"כ קראי אתי דעל כלם אינו חייב אלא אחד כדפירשתי, ואי לאו סברת מה לי עיולי כו', ס"ד אמינא מכדי קראי אתי לסתור הסברא החיצונה, א"כ מנלן לחייב א' על כלם דהא הסברא הוא לחייב על כל אחד ואחד, ואימא אתי למעוטי הכנסה דבע"ה, אבל השתא דאמרינן סברת מה לי עיולי כו', א"כ אם נמעט הכנסה דבע"ה נסתור בזה שני סברות א' שנצטרך לחלק בין הוצאה דבע"ה להכנסה, ב' שנצטרך לחלק בין הכנסה דבע"ה ובין הכנסה דעני, מש"ה מסתבר טפי לסתור רק סברא אחת לחייב א' על כלם, ומש"ה אתי שפיר דהוצרכה הברייתא לומר דגם הכנסה היה במשכן, דאל"כ סד"א דקראי אתי למעוטי הכנסה בין דעני ובין דבע"ה, ולא נסתר רק סברא א' דמה לי עיולי כו', והשתא דהכנסה נמי הי' במשכן נצטריך נמי לחלק בין הכנסה דעני ובין הכנסה דבע"ה, ונצטריך לסתור שני סברות, וזה לא אמרינן כדפירשתי, וליכא לאקשוי אכתי מנלן דקראי אתי לפטור כל מלאכת ההוצאה בקרבן א', אימא דאתי דלא תימא דהליכה דבע"ה עם החפץ מהר"י לר"ה. וכן הושטת יד דבעל הבית לר"ה, הויין תולדות דהושטת יד העני דהוי במשכן, וע"כ אין חייב בשלשתן אלא אחת, מש"ה אשמעינן קרא דהליכה דבע"ה ילפינן מקרא דויכלא והושטה