אבן העוזר על הש"ס ח

ומ"ש התוס', והצרפתים נהגו לומר כו', פי' כשקמו ללמוד בלילה נהגו לומר מיד מקרא משנה וגמרא ע"פ הירושלמי, משום דהוי קשה להצרפתים אמאי לא אמר נמי שמואל הכי בגמרא שלנו, ע"כ הוי מפרשים ע"פ מ"ש בתדר"י דהטעם שתקנו ג' ברכות על התורה, ברכה א' נגד מקרא ב' נגד משנה ג' נגד גמרא עיי"ש, וצ"ל דגם באהבה רבה נרמזו מקרא ומשנה וגמ', ועפי"ז נ"ל טעמו של ר' יוחנן בשמעתין דס"ל לברך ב' ברכות על התורה, דר' יוחנן לשטתו דס"ל לגמרא אין צריך לברך, לכן לדידיה סגי בב' ברכות נגד משנה ומקרא, ולפ"ז נתבאר פלוגתא דשמואל עם הירושלמי, דודאי גם הירושלמי ס"ל אם ירצה לקרות מקרא אין צריך לקרות על אתר, כיון שכבר קרא ק"ש דהוא מקרא, והוי כמו שיכול להפסיק באמצע סעודתו, אך דמיירי הירושלמי ברוצה לשנות משנה לכן אמר והוא ששנה על אתר, כיון דלמשנה צריך ברכה לעצמו הוי הפסק בין הברכה לתחלת משנתו, וטעם זה שייך לשיטת הירושלמי דהוא ר' יוחנן דס"ל דצריך שני ברכות א' על המקרא וא' על המשנה אבל שמואל דש"ס דילן לשטתו, דס"ל דאין צריך כ"א ברכה אחת להתורה ולדידיה מקרא ומשנה כמו מקרא ומקרא הוא לכן אין צריך לשנות על אתר, ובזה הלכה כירושלמי דהא אנן נמי מברכינן ג' ברכות על התורה ודלא כשמואל ומשום הכי א"ש דהתוספות שינו לשון ירושלמי דאמר והוא ששנה על אתר ותוספות כתבו דבעי שילמוד על אתר משום דהירושלמי דהוא ר' יוחנן לשטתו, דס"ל לגמרא אין צריך לברך לכן א"צ אלא לשנות משנה מיד, אבל אנן דס"ל גם לגמרא צריך לברך לכן צריכין ללמוד משנה וגמרא מיד, דאז תו אין צריך לברך בכל היום, ומש"ה נהגו צרפתים ללמוד מקרא ומשנה וגמרא מיד, אבל התוספות סתרי פי' זה בצחות לשונם הואיל וגמרא שלנו לא אמרו, פי' נהי דמתרצין הצרפתים הא דשמואל לא אמרו אבל הא קשיא לדידהו דהא מסקנת הגמרא הלכך נאמרינהו לכולהו א"כ אמאי לא אמרו הגמרא, נמצא דתוספות חלקו על הצרפתים בהא דס"ל דצריכין ללמוד מקרא ומשנה וגמרא מיד אחר הברכה והתוספות ס"ל דבחדא מנייהו סגי

והשתא אתי שפיר הא דהתוספות ציינו בתחלת דבור זה בגמרא זה לשונם שכבר נפטר באהבה רבה עד הלכך נאמרינהו לכולהו, ולכאורה אין לזה שום שייכות כלל לדבריהם כאן, אבל למ"ש עיקר סתירת פי' צרפתים הוא ממסקנת הש"ס דהלכך נאמרינהו לכולהו ואפ"ה לא אמרו הגמרא שלנו

ונלענ"ד ליתן טעם למחלוקת הש"ס דילן עם ירושלמי לפי' התוספת דהש"ס דילן לשטתו דמסקינן כרבא דגם לגמרא צריך לברך, וכיון דעל כל מה שירצה ללמוד בעי לברך וכל שעה אדם מחויב ללמוד לכן לא הסיח דעתו מן הברכה, אבל הירושלמי דאיהו ר' יוחנן לשטתו דלגמרא אין צריך ברכה, מש"ה אם הפסיק הוי היסח הדעת דהא אפשר שילמוד גמרא דאין צריך ברכה לכן דומה לסוכה דמברך על כל סעודה וסעודה, זה נ"ל ברור, וכן מוכח ברא"ש שכתב וכן המברך על התורה ולמד והפסיק באמצע כו', הרי דמיירי לענין הפסק באמצע למודו, ומ"ש הרא"ש דוקא באהבה רבה, פי' מש"ה אף שקרא ק"ש דהוא מקרא מ"מ בעי שילמוד על אתר, אבל בברכת התורה כשלמד בפעם ראשון מיד סני, ומ"ש ואם אין חילוק פי' אם נאמר דגם אהבה רבה לא גרע משאר ברכת התורה ואפ"ה בעי שילמוד על אתר וא"כ עכצ"ל לעולם כל שהפסיק צריך לחזור ולברך, א"כ קשה ה"ל לאשמעינן בעלמא כו'. וכתב עוד ואת"ל דאין חילוק מ"מ הדבר מסתבר בלי ראיה באדם שרגיל כו' אבל הירושלמי עכצ"ל דמיירי באדם שאין רגיל, דאז דמי לסוכה דמברך על כל סעודה וסעודה, נמצא הטור פסק דלא כאת"ל אלא כמו שחילק בתחלה והיינו ברגיל אבל באינו רגיל לא עלה ע"ד הרא"ש להסתפק בו דצריך לחזור ולברך, כל זה נ"ל ברור, ודלא כב"י שנדחק בפירוש התוספות והרא"ש והטור

דף י"ג ע"ב תוספות שואל מפני היראה כו' דמשמע פרק אין עומדין עכ"ל, הת"ה הניח דברי התוספות אלו בצ"ע דלא מצא מזה שום רמז בפרק אין עומדין, וכדי ליישב דברי התוספות נ"ל עפ"י מה דקיימא לן דף ל' דמסמיך גאולה לתפלה עדיף מתפלה מעומד, תו פשוט הדין בפוסקים וכן מוכח לקמן דף כ"א דאסור לדלג בתפילה ולומר ראש הברכה וסופה ולדלג אמצע הברכה כדי למהר סיום תפלתו כדי לענות קדיש או קדושה עם הציבור וזה ודאי אסור ועפי"ז הביאו התוספות ראיה מפרק אין עומדין דף ל"ב דמבואר שם המתפלל וראה קרון בא כנגדו אם סמוך הוא לגמור תפלתו שאם ידלג ויקצר אמצע הברכה מכל ברכות ויאמר רק ראשה וסופה ויוכל לגמור תפלתו יקצר תפלתו, ואם אעפ"כ לא יגמור תפלתו יפסיק, וסברי התוספת דיפסיק היינו שעוקר ממקום עמידתו בתפלתו נמצא מתבטל מתפלתו מעומד. הרי כדי לגמור תפילה מעומד שלא יצטרך לעקור ממקום עמידתו בתפילה התירו חכמים לדלג ולקצר תפלתו, ואלו בשביל עניית קדיש לא התירו לדלג ולקצר תפילתו, הרי דתפלה מעומד עדיף מעניית קדיש, א"כ כ"ש מסמיך גאולה לתפלה דעדיף מתפלה מעומד מכ"ש דעדיף מעניית קדיש, לכן מוכח דאין לענות קדיש בין גאולה לתפלה כיון דמסמיך גאולה לתפלה עדיף מעניית קדיש אבל באמת אין זה ראיה דהא תהר"י והרא"ש והטור סי' ק"ד פירשו דהליכה ממקומו לא הוי הפסק לענין תפלה ע"ש. בחידושי סי' ס"ו אברר דכל הפוסקים חלוקים על ר"ת וק"ל

דף י"ד ע"ב בתוספות ד"ה ומנח תפילין כו' וכן מצינו שר"י בר"י כו', קשה לי לדעת ר"ת דלעיל דף י"ג דבין גאולה לתפילה חמיר מבאמצע הפרק, ומש"ה אין לענות קדש או קדושה בין גאולה לתפלה ע"ש, א"כ מנ"ל לתוספות ור"י דרב הניח תפילין בין גאולה לתפלה, אימא באמצע פרק הניח תפילין קודם שירה חדשה דקיל מבין גאולה לתפלה, ותו תמי' לי לפי דמשני הש"ס רב כריב"ק ס"ל וכן מסקנת הירושלמי דרב כריב"ק ס"ל לפי זה קשה למה לא הניח רב תפילין אחר שגמר פרשת שמע קודם לוהיה אם שמוע דהוא בין הפרקים, דאחר מלכות שמים יוכל להניח תפילין ובין הפרקים קיל מבין גאולה לתפלה, ועיין בחידושי מזה וק"ל

דף ט"ו ע"ב תוספות ד"ה אבל בשאר מצות כו' תירוצם דחוק דה"ל לש"ס להביא דברי רב יוסף לעיל, והכי הל"ל והשתא דאמר רב יוסף כו' אתייא ברייתא נמי כר"י וכה"ג טובא בש"ס, ותו אמאי סידר הש"ס דברי רב יוסף אחר שפסק הלכה כר"א ב"ע, דהשתא אין נ"מ בדברי ר' יוסף אליבא דהלכתא אלא הל"ל דברי ר"י אמתני', ע"כ נ"ל קודם דאפסקא הלכתא הוי מסתבר להש"ס לאוקמי פלוגתייהו בשאר מצות דכתיב הסכת ושמע ישראל ור' יוסף נמי סבר בשאר מצות דתרתי ש"מ מהסכת ושמע ישראל דבכל לשון ולהשמיע לאזניו, ותרווייהו צריכי בק"ש משום דכתיב והיו כדאמר לעיל וכתיב על לבבך וסד"א אחר כוונת הלב הם הדברים, ור"י ס"ל דמבעי' ליה לכל לשון ע"כ אם לא השמיע לאזניו יצא וכן אחר שהביא הש"ס ברייתא דראב"ע דשמעינן מיניה דכ"ע ס"ל השמע לאזניך רק למר לכתחלה ולמר דיעבד, י"ל נמי דפליגי נמי בהכי בשאר מצות משום דלא הוי מסתבר להש"ס לומר דהסכת ושמע בד"ת כתיב אלא במצות וכדקס"ד דהש"ס כאן, אבל אחר שנפסקה הלכה כראב"ע, מזה הכריח רב יוסף דע"כ בשאר מצות לא פליגי, דהא מצינו שני פלוגתות בדיני ק"ש לעיל ריש פרקין פליגי ר"מ ור"י ר"מ סבר דק"ש אין צריכה כוונה רק פסוק ראשון, וכתבו תהר"י דפסוק ראשון יליף מהסכת ושמע ישראל, ור' יהודה ס"ל כל הפרשה צריכה כוונה דכתיב על לבבך, וכאן נמי פליגי ר"מ ור"י ר"מ סבר על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים דלא בעי השמיע לאזניו, ור"י ס"ל שמע השמע לאזניך, הרי דר"מ דס"ל אין צריך כוונה ס"ל על לבבך דאחר כוונת הלב הדברים דא"צ להשמיע לאזניו, ור' יהודה דסבר השמע לאזניך, סבר על לבבך דבעינן כוונה בכל הפרשה, ולפי"ז קשה דלעיל פסקינן כר"מ דק"ש א"צ כוונה רק פסוק ראשון, וכאן פסקינן כראב"ע דהשמע לאזנך, א"כ קרא דעל לבבך מאי עבדי לי', אלא וודאי צ"ל דבהא קמיפלגי ר"י וראב"ע ר' יוסי סבר על לבבך מבעיא לי' דכל הפרשה צריך כוונה ושמע השמע לאזניך מש"ה לא יצא, וראב"ע ס"ל על לבבך מבעיא נמי להכי דאחר כוונת הלב הם הדברים ותרתי ש"מ, וא"כ קשי קראי אהדדי קרא דשמע עם קרא דעל לבבך, ע"כ שמע איירי לכתחלה דבעינן השמע לאזנך, ועל לבבך לומר אם קרא ולא השמיע לאזניו יצא דאחר כוונת הלב הם הדברים, וע"כ לדידן מבעיא על לבבך דבדיעבד יוצא, ולפ"ז ע"כ לכ"ע שמע לחוד הוי משמע אפילו בדיעבד לא יצא אם לא השמיע לאזניו,, והא דסבירא ליה לראב"ע דיצא משום דכתיב על לבבך וא"כ גבי שאר מצות דלא כתיב על