אבן העוזר על הש"ס ז

שעורא, אבל מ"ד משיכיר חבירו, ס"ל כרבנן דמתניתן משיכיר בין תכלת ללבן, כך מבואר בירושלמי, ור"א ורבנן פליגי בקרא דוראיתם אותם כמבואר בירושלמי הביאו הרא"ש בפרקין עיי"ש מ"ש ריש פרק ודו"ק

דף ט' תוספות ד"ה לעולם כו', קושיא זו הקשו נמי רשב"א ותר"י ורא"ש ז"ל, ואני תמה על הגאונים דלא ידענא מאי קושיא, דלקרות ק"ש קודם ע החמה לאו רבותא היא כלל, דלשטתייהו ליכא שום תנא דס"ל דלא יהא רשאי לקרות ק"ש קודם הנץ החמה, והותיקין קורין ק"ש קודם הנץ, החמה, אבל לקרות ק"ש אחר הנץ החמה זה הוא חידוש גדול, ולאפוקי מר"א דס"ל לקמן במשנתינו דאחר הנץ החמה אין קורין ק"ש וצל"ע

ד"ה ובלבד שלא יאמר השכיבנו כו' עכ"ל. ברוקח פירש ג"כ כפירוש רש"י, ונלענ"ד ברור דס"ל לרש"י ורוקח דאי קודם נץ החמה, מאי אריא השכיבנו דלא יאמר הרי כל ברכות ק"ש לא יאמר דהא מעריב ערבים ודאי א"א לומר אז, דכבר יום גמור הוא, ואן לומר דהא מזכירין מדת לילה ביום, תינח בפתיחה אבל איך יחתום במעריב ערבים אז, הא קיימא לן סי' נ"ט ואם חתם ביום במעריב ערבים לא יצא, ותו לקמן דף י"ב מבואר דאנשי משמר לא היו אומרים יוצר אור משום דלא מטי זמניה, ואפי' מ"ד דהיו אומרים, משום דס"ל דמטו זמניה כבר, כמ"ש רש"י ורשב"א שם, הרי אף דמזכירין מדת יום בלילה, אפ"ה לא היו אומרים כד לא מטו זמני' וע"כ משום החתימה כדפי'. וכיון דהמעריב ערבים א"א לומר קודם נץ החמה, ע"כ גם שאר ברכות א"א לומר, דהא ברכות מעכבות זו את זו כדקיימא לן בדף י"ב ונתבאר סי' ס'). ע"כ פירש רש"י ורוקח דאדרשב"י קמא קאי, והא דלא סידר הש"ס הא דר' זירא ארשב"י קמא, י"ל עפ"י מ"ש רש"י בטעם דלא יאמר השכיבנו, לפי שסוף זמן שכיבה הוא, לפ"ז סד"א למאי דפסק כרשב"י בתרא דקורא ק"ש של לילה קודם נץ החמה ויוצא י"ח, הרי דקודם נץ החמה סוף זמן שכיבה הוא, וע"כ סד"א דיכול לומר השכיבנו קודם עלות השחר קמ"ל ר' זירא דלא יאמר השכיבנו קודם שיעלה ע"ה, כיון דלרובא דעלמא הוי סוף זמן שכיבה לא שייך לומר השכיבנו, וזה ברור, וכן ראוי להורות דקודם נץ החמה לא יאמר כלל ברכות ק"ש דערבית, וקודם שיעלה ע"ה לא יאמר השכיבנו כדעת רש"י ורוקח ז"ל וק"ל

כתב הרא"ש אהא דרשב"י קמא, אם היה אנוס בק"ש דלילה, וגם היה מחזיק בדרך ואין יכול לקרות ק"ש בזמנו, לא מסתברא שיקרא גם ק"ש של יום אז ע"ש. והטור השמיט דין זה סי' נ"ח ותמה הב"י עליו, ופסקנו בש"ע. ונ"ל דהטור ראה דהרא"ש לא ברירא ליה דין זה, שההיא ברשב"י בתרא הקשה שם ולא תירץ כן ע"ש. והטור ראה דהתוספות לא ס"ל הכי, וכן הראב"ד והרשב"א בחידושיו וכן תהר"י, שהרי כולם הקשו דהל"ל פעמים שאדם קורא שני ק"ש קודם נץ החמה, ותירצו בע"א, הרי מבורר דס"ל לתוספות ותהר"י ורשב"א והראב"ד דיכול לקרות שני ק"ש זה אחר זה. ע"כ סבר הטור דלהן שומעין להחמיר בשל תורה דהא א"א לו לקרות אח"כ, זהו מה שנ"ל בדעת הטור, אך לעד"ן בדעת הרא"ש דברשב"י קמא כתב וז"ל, וגם היה מחזיק בדרך ואין יכול לקרות בזמנו שלא מסתברא כו', הרי דמיירי שאין יכול לקרות ק"ש בזמנו וע"כ צריך לקרות קודם שיכיר כו', ואז לא הוי זמן הגמור של ק"ש דיום, לכן כיון דכבר עשאו ג"כ לילה בק"ש דלילה, אינו נכון לקרות אז ג"כ של יום כיון דבלא"ה עדיין לאו זמן גמור לק"ש של יום, אבל ברשב"י בתרא דאיירי קודם נץ החמה והיינו אחר שיכיר כו'. דאז זמנו גמור לק"ש של יום ולא שייך לומר דעשאו ליל ה, לכן מסתבר להרא"ש אף שקרא אז של לילה יכול לקרות אז ג"כ של יום דמצוה מן המובחר לקרות ק"ש דיום אז כוותיקין

ועפ"י סברא זו אתי שפיר דהרא"ש לא פליג על התוספות והגאונים הנ"ל, דהתוספות אמרי להדיא לאחר שיעלה ע"ה היינו אחר שיכיר, וזמנו גמור דק"ש דיום הוא, וכן הראב"ד ותהר"י איירי בקודם הנץ דזמנו גמור דק"ש הוא. וזה ברור לדינא דיכול לקרות ק"ש של יום אחר שיכיר בין תכלת לכרתי אף שכבר קרא אז גם של לילה כאשר מבואר בתוספות ותר"י ורשב"א וראב"ד וגם הרא"ש מודה לזה כדפירשתי, וכ"ש אם קרא של לילה קודם שיכיר, ודלא כב"י וש"ע דלא חילקו בזה ודו"ק

דף ט ע"ב תוס' ד"ה לק"ש כוותיקין כו', עד מיהו קשה דביומא כו' עכ"ל. ונראה לתרץ דברייתא דיומא אתיא כר' יהודה דלא דריש בשכבך זמן שכיבה אלא ביום ולילה תליא מילתא, כמ"ש התוספת לעיל דף ב' ע"ב, ואנן קיימא לן ספ"ק דמגילה, דבר שמצותן ביום מצותן לכתחלה בהנץ החמה, מש"ה אליביה זמן ק"ש בהנץ החמה. אך דהרא"ש ורשב"א דחו דברי ר"ת בריש פרקין עיי"ש. ומ"מ י"ל דברייתא דיומא אתיא כמ"ד דלילה לאו זמן תפילין הוא, ולדידיה אסור להניח תפילין בלילה כדאיתא ספ"ג דמנחות עיי"ש. וע"כ אליביה אסור להניח תפילין עד הנץ החמה, דהא לכתחלה הוי לילה לכל הדברים שמצותן ביום כדאיתא סוף פרק קמא דמגילה, ומשום הכי זמן ק"ש מהנץ החמה, דהא אסור לקרות ק"ש בלא תפילין כדאיתא לקמן פרק היה קורא, אבל לדידן דלילה זמן תפילין רק דאסור מדרבנן שמא ישן בהם ויפיח והיינו בזמן שכיבה, לכן זמן תפילין משיכיר, כמו שכתבו תלמידי רבינו יונה בפרקין עיין שם

דף י"א ע"ב תוספות ד"ה שכבר נפטר כו' עד ואין צריך כמ"ש כבר עכ"ל. הנה הבית יוסף סימן מ"ז הבין דברי תוספות אלו, דכל הפילפול הולך אם רשאין להפסיק בין ברכת התורה להלימוד, והשגת התוספות אצרפתים שלא היו צריכין ללמוד אחר ברכתן. וע"כ הביא בש"ע דעת התוספות דאין צריך ללמוד מיד אחר הברכה והוכיח הב"י שכן דעת שאר פוסקים ע"ש

ולע"ד דין זה תמוה, וקשה טובא עפ"י הב"י, חדא מה שהב"י בעצמו הקשה על הירושלמי שאמר והוא ששנה על אתר הא לעולם קורין ק"ש מיד אחר אהבה רבה, וע"ז תירץ הב"י שני תירוצים תירוץ הא' דאפשר דקרא אהבה רבה אחר ק"ש כמו שקראו אנשי משמר, ועוי"ל תורה לחוד וק"ש כתפלה חשיב עכ"ל, והאי תירוץ ראשון אי אפשר לאמרו בהתוספות, דא"כ מאי זה ששאלו לר"י מה שאנו אין לומדים עד אמצע היום כו', ומאי קושיא הא אנו קוראים ק"ש לעולם מיד אחר אהבה רבה ומש"ה פוטרין כל היום, ועכצ"ל כתירוץ השני של הב"י, וע"ז קשה דהא קיימא לן במנחות דף צ"ט, קרא ק"ש שחרית וערבית קיים והגית בו יומם ולילה (וכ"פ הסמ"ג ורמ"א ביו"ד סי' רמ"ו ע"ש) הרי דבק"ש יוצא ידי לימוד תורה. וע"ז אין חוליק דק"ש לא גרע משאר מקרא ע"ש, (ואל יטעוך לשון רש"י דף י"ד דפי', אלמא תורה דהוא עשיה דמצוה קודם לק"ש כו', דה"ק אפילו תורה הקדים לק"ש אף דק"ש יש בו תרתי אפ"ה רשאי להקדימו וכ"ש דקשה לרב ע"ש) ובהיות כן קשיא עוד, מנ"ל להתוספת לחלק דין ברכה זו מכל הברכות דאסור להפסיק בין הברכה אל הדבר שמברכין עליו [דלמא לעולם אסור להפסיק בין בה"ת לבין הלימוד] והא דמשמע בש"ס דא"צ לשנות מיד, היינו משום דק"ש היינו תורה, ואפי' אם נאמר דק"ש כמו תפלה, מ"מ קשה על המרדכי דפסק כירושלמי, אך שחילק בין אהבה רבה ובין ברכות התורה כמו שחילקו התוספות ג"כ, והמרדכי נמי השיג על הצרפתים דאין צריך כמו שכתבתי עיי"ש. וקשה מנ"ל לחלק ברכה זו משאר הברכות אימא ודאי דצריך ללמוד מיד, והא דאמר בירושלמי גבי אהבה רבה, אימא דנקטי לרבותא דאפי' בזה דקרא מיד ק"ש אפ"ה צר לשנות על אתר, ואשמעינן דק"ש חשיבא כמו תפלה

תו קשה למה הקשו תוספות מ"ש מסוכה דמברך על כל סעודה וסעודה. אמאי לא הקשו מ"ש מסוכה ומכל הברכות דאסור להפסיק בין הברכה והכא שרי. תו מנא להו לתוספות, אימא גם הצרפתים פסקו דלא כירושלמי וס"ל דהירושלמי דמהו לסוכה דמברך על כל סעודה וסעודה כמ"ש התוספות, אלא דהצרפתים מדמינן ברכה זו לכל הברכות דאסור להפסיק בין הברכה להדבר אשר מברכין עליו, ואין צריכין בזה להירושלמי. תו מה תקנו הצרפתים בזה, טפי הוי עדיף להו לברך כשירצו ללמוד ביום. תו למה קראו מקרא ומשנה וגמרא בחדא הוי סגי להו

ע"כ נ"ל דוודאי אין חילוק בין ברכה זו לכל הברכות דאסור להפסיק אחר הברכה. (כאשר מבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות תפילה), אלא דהתוספות ופוסקים כאן מיירי בהפסיק באמצע למודו, דלירושלמי בעי לברך והש"ס שלנו חולק ע"ז, וע"ז הקשו מ"ש מסוכה כו'.