אבן העוזר על הש"ס עט

בחידושי הרשב"א דמותרת נמי לכהן. דלא כמהרש"א שהבין מדברי התוס' אלו דלכהן אסור וזה אינו וכן מבואר בתוס' ד"ה חזיא לכהנא כו' וכ"מ ברמב"ם וטור וכל הפוסקים וזה פשוט: ד"ה אזיל הואיל דרב יוסף כו' וש"ת מ"ט דמתני' כו' עכ"ל. תו נדחקו התוס' ורשב"ם והר"ן לקמן בההוא עובדא ויאמר חזיא לכהנא דלאו דוקא הוא. לעד"נ ברור הן בקושיא שהקשו כאן וכן לקמן לתרץ הכל ע"פ הא דפסקו הטור ורי"ו בשם רבו וכן מדוקדק מלשון הרשב"ם ד"ה הכא אתי לאשמעי' דדוקא בהוחזק חזקה בעלמא בלא עדים ע"ז שיש לו אחין נאמן לומר זה בני. אבל אם יש עדים שיש לו אחין אין נאמן לומר זה בני ע"ש. והטעם ע"כ פשוט הוא דבשלמא באין כאן עדים אלא דהוחזק חזקה בעלמא שיש לו אחין לכן נאמן לומר זה בני דיש כאן שני ספיקות ספק שמא אומר אמת שזה בנו דאז אשתו פטורה מיבום ואת"ל שזה לאו בנו הוא ספק שמא אין לו אחין והחזק' לאו אמת היא לכן נאמן אבל ביש עדים שיש לו אחין שאז אין כאן רק ספק אחד של תורה שמא אין לו בנים לכן בזה אין נאמן להקל ולומר זה בני לפוטרה ולהתירה לשוק. וע"כ מה שהקשו תוס' כאן בא"ד י"ל דשאני גרשתי את אשתי דאין נאמן כיון דאנו יודעים שהיא אשת איש עד היום ואין כאן רק ספק אחד שמא גירשה הוי ממש כמו יש עדים שיש לו אחין שאין הבעל נאמן להתירה אבל מתני' מיירי דחזקה בעלמא שיש לו אחין לכן נאמן. וכן לקמן א"ש נמי לפ"ז בההוא דאמר חזיא לכהנא ע"כ לא היה כוונתו לומר גרשתי אלא כוונתו שיש לו בנים ומיירי ביש עדים שיש לו אחין. לכן י"ל דמתני' דנאמן לומר זה בני היינו בהוחזק בחזקה בעלמא שיש לו אחיו אבל שם מיירי ביש עדים שיש לו אחין. ע"כ אמר למאי ניחוש לה הא בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן הרי אף דאין כאן רק ספק אחד שמא גירשה או לא ואפ"ה נאמן. ה"ה ביש עדים שיש לו אחין נמי נאמן. זה נלע"ד ברור ואמת בס"ד והשתא דין הרשב"א והטור ורי"ו בשם רבו יש לו ראיה ברורה ומקור מהש"ס

דף ק"מ ע"ב רשב"ם ד"ה ה"ג אם זכר מנה כו' יש מפרשים כו' ולאו מילתא הוא כדאמר בגמ' עכ"ל הרשב"ם דוחה דברי מפרשים אלו וראיתי דהרמב"ם מפרש כן וכ"פ ש"ע סי' רנ"ג סכ"ז. ונלע"ד לתרץ מה שהקשה הרשב"ם התם ה"פ דע"כ כוונתו לאפוקי תאומים דאל"כ למה לו לפרש זכר או נקבה הל"ל סתם אם תלד יטול מנה כדפריך שם באמת אחר זה אלא למעוטי מאי כו' ע"ש. ודוקא אי אמר בהדיא גם תאומים צ"ל למעוטי נפל אתי אבל בשלא הזכיר בהדיא מסתבר לומר דעל נפל לא אסיק אדעתיה דלא שכיח אלא למעט תאומים אתי דכן משמע מהש"ס לקמן שם. אבל במשנתינו מהיכי תיתי למעט תאומים והא דצריך לפרש אם זכר אם נקבה משום דצריך לחלק בין זכר דיטול מנה ובין נקיבה דתטול ר'. זה נ"ל פשוט אבל מ"ש בס' ת"ח הוא דחוק ע"ש וגם קשה עליו דא"כ מאי פריך דף קמ"ב ע"ב ולימא לי' במבשרני. ולפמ"ש יצא מכאן דין חדש באומר אם זכר יטול מנה אם נקיבה מנה. וילדה תאומים לא יטלו כלום: מסכת שבועות

דף י"ט ע"ב בתוס' ורמינהו שבועה כו' ול"ג ברייתא כו' עכ"ל ול"נ דאין צורך למחוק הספרים וכן מבואר ברש"י דכתב בדרב אשי תני בברייתא כו' ואדרבא אני אברר דברייתא היא ולא מתני'. דקשה עוד. דסוגיא דהכא סותר לסוגיא דנדרים כמ"ש הר"ן ורא"ש. כאן משני מתני' באין מסרבין בו ואפ"ה שאוכל דאכילנא קאמר והתם משני אידי ואידי במסרבין מתני' דאמר אכילנא כו' מבואר בלא גילה דעתו מתחלה לא ידעינן אי אכילנא קאמר אי לא אכילנא. ותו יש לדקדק התם קאמר אמתני' דהכא מדאמר שלא אוכל כו' מכלל שאוכל שאכילנא קאמר והכא אמר למימרא דאוכל שאכילנא משמע. מבואר דאין צריך הוכחה לזה:

ע"כ נלע"ד ע"פ דאיתא בנדרים שם בהסוגיא. דרב אשי לא ס"ל כאביי משום דשלא אוכל נמי שני לשונות במשמע ע"ש. פי' דקשי' ליה לרב אשי דהא גם שלא אוכל ר"ל דה"ק שבועה אם לא אוכל אלא שאוכל וא"כ למה אמר במתני' שלא אוכל דלא אכילנא קאמר ע"ש. ועפ"ז יש לתרץ הכל. דהתם דפריך אמתני' דמיירי שם באומר השבועה שאוכל וא"כ י"ל לחלק בין השבועה שאוכל דאז י"ל השבועה אם אוכל קאמר. אבל מתני' דהכא אמר שבועה שאוכל דאכילנ' קאמר. לכן פריך מדקאמר שלא אוכל מכלל שאוכל דאכילנא קאמר ר"ל. אי ס"ד באומר השבועה שאוכל שלא אכילנא קאמר למה אמר בסיפא שלא אוכל הל"ל השבועה שאוכל והכי הל"ל שבועו' שתים שבועה שאוכל השבועה שאוכל דהוי רבותא טפי אלא ע"כ אפי' השבועה שאוכל דאכילנא משמע ומשני שם אביי לעולם דיש חילוק בין שבועה שאוכל דלעולם משמע אכילנא. ובין השבועה דמשמע שתי לשונות. ומשני דהתם מיירי במסרבין ואמר לא אכילנא לכן לא אכילנא משמע. אבל מתני' דהכא במסרבין בו ואמר אכילנא לכן לא מצי למימר בסיפא השבוע' שאוכל כיון דמיירי במסרבין בו גם השבועה שאוכל שאכילנא משמע. לכן אשמעינן מתני' דלא תימא גם שבועה שאוכל נמי ב' לשונות במשמע קמ"ל מתני' דשבועה שאוכל אפי' אמר תחלה לא אכילנא אפ"ה דאכילנא משמע. ושבוע' שלא אוכל אפי' אמר תחלה אכילנא אפ"ה דלא אכילנ' הוא. ושם ס"ל להש"ס באם אין מסרבין בו כלל יש לספק אי אכילנא הוא אי לא אכילנא ותרתי מתני' איירי במסרבין. ולכן אתי שפיר דהש"ס דהכא פריך מברייתא משום דממתני' לא רצה למפרך די"ל כמו שתירץ הש"ס שם דמוקי תרווייהו מתני' במסרבין בו והתם באמר תחלה לא אכילנא והכא איירי באומר אכילנא. לכן משמע שפיר דאפי' השבועה שאוכל דאכילנא קאמר אבל שבועה לא משמע שתי לשונות אלא שלא אוכל אפי' אמר תחלה דאכילנא אפ"ה שבועה שלא אוכל דלא אכילנא קאמר וכדפי'. ע"כ פריך מברייתא דתני' ביה שבועה ואפ"ה לא אכילנא הוא לכן לא הוצרך לדייק כי התם מדקאמר שלא אוכל כו'. ולכן לא מצי הש"ס לשנוי כי התם לאוקמי תרוייהו במסרבין כאן דאמר אכילנא וכאן דאמר לא אכילנא דא"כ קשה איך אפשר לאוקמי מתני' דהכא דאמר תחלה אכילנא דקשה אפי' שבוע' שלא אוכל נמי דאכילנא קאמר ואמאי תנן שלא אוכל דלא אכילנא הוא. דהא כמו שיש בשבועה שאוכל תרי לישני ה"נ בשלא אוכל כדפי'. ובשלמא בסוגי' דנדרים דמשני כן התם יש לחלק בין שבועה להשבועה כדפי' אבל כאן לכן פריך מברייתא. ע"כ הוצרך כאן לשנויי התם מיירי במסרבין אבל מתני' מיירי באין מסרבין בו ע"כ אתי שפיר דבאין מסרבין שאוכל דאכילנא משמע ושלא אוכל דלא אכילנא הוא אבל בגילה דעתו אז בין שאוכל ובין שלא אוכל אזלינן אחר גילוי דעתו שהתחיל. אי אמר תחלה אכילנא אכילנא משמע ואי בתחילה כו'. זה נ"ל ברור:

מסכת עבודה זרה

דף כ' ע"ב רש"י ד"ה ע"מ לשחוט שהתנה עמו בפי' עכ"ל. דברי רש"י הם תמוהים מאוד לכאורה ולמה לא כתב כן אמתני' בע"מ לקוץ או בברייתא דקמה. ונלע"ד ברור דרש"י מתרץ בזה תמיהת התוספות. דהתוס' תמהו בד"ה בהמה ע"מ לשחוט כו' ונ"ל לתרץ תמיהתם והא ע"כ רב הונא דאמר לעיל כל מידי דאיכא למיתלי תלינן ע"כ באיסור דרבנן מיירי והיינו מכירה בהמה לגוי גזירה דרבנן משום שאלה כדאי' דף ט"ו דספק דרבנן להקל. ותדע דאל"כ תקשה על רב הונא ממתני' ומברייתא דקמה ע"מ לקצור דמבואר הא סתמא לכ"ע אסור והרי יש לתלות דגוי יקצור לאלתר אלא ע"כ כדפי' דכאן הוא לאו דלא תחנם דמדאורייתא הוא ע"כ לא תלינן להקל. ולפ"ז לק"מ דשאני התם כיון דמכר לו סתם בהמה להגוי ליכא איסור דאורייתא דאף אם הגוי יעשה בו מלאכה בשבת הבהמה היא של גוי ושרי מן התורה אבל כאן מיירי דהתנה עמו על תנאי זה מכר לו שאם לא ישחוט הגוי את הבהמה יתבטל המקח לכן אם באמת לא ישחוט הגוי בהמה יתבטל המקח ויהיה בהמה של ישראל ביד הגוי בשבת והגוי יעשה מלאכה בבהמה