אבן העוזר על הש"ס פ

בשבת ויבא לידי איסור דאוריית' דישראל מצווה על שביתת בהמתו בשבת. וזה הוא כוונת רש"י שכתב שהתנה עמו בפירוש מחמת איזה טעם שיש לו על זה שאם לא ישחוט הגוי בהמה יתבטל מקחו לכן הוי ספק שיבא לידי איסור תורה לכן לא תלינן בזה להקל והוי דומיא דקמה ואילן דלעיל דהן של תורה. והשתא מתורץ מה שתמה הרא"ש על הרי"ף שהביא בעיא זו דבהמה ע"מ לשחוט זו אליבא דר' יהודה וסתם מתני' כר"מ וע"כ הוכיח הרא"ש דדעת הרי"ף לפסוק כר' יהודה דלא כסתם משנה ונדחק ע"ש. אבל לעד"נ וודאי גם הרי"ף ס"ל דהלכה כסתם משנתינו דלא כר' יהודא והא דהביא בעיא זו משום דסד"א כיון דאפילו בסתמא קיל"ן לעיל דתלינן דאימור לשחיטה זבנה כ"ש אם הותנה עמו ע"מ לשחוט דשרי. לכן הביא רי"ף בעיא זו דע"כ צ"ל דע"מ לשחוט גרע טפי וכדפירש' וע"כ קיל"ן להלכה דאומר ע"מ לשחוט אסור וכר"מ דבמידי דאורייתא לא מהני תנאי. נמצא י"ל דהלכה כסתם מתני'. זה נ"ל ברור ואמת בש"ס וברש"י ורי"ף: מסכת הוריות

דף ו' רש"י ד"ה ר' יהודה אומר כולן ימותו כו' הקשה המהרש"א לא ידענא כו' ולק"מ דראייתו של אביי אינו אלא מפר יה"כ אבל שעיר יה"כ לכ"ע מכפר על ישראל על טומאת מקדש וקדשיו כדאי' בשבועות דף י"ג בפ"ק. ור"י פליג נמי בשעיר דשל ציבור היא ואמר כולן ימותו וכ"מ ברש"י ד"ה א"ל רב יוסף כו' לכן פירש"י דהכי ס"ל בתמורה דף ט"ו במשנתינו שם וזה פשוט

דף י"ג רש"י ד"ה מתני ליה רבי כו' פ"ק א"ק א"ל ר"מ אלו היתה תמורה לא היה קרב כדילפינן שם פ"ק אך בכור גו' כו' כצ"ל ופשוט הוא ומיושב תמיהת מהרש"א ז"ל בזה: מסכת זבים

פ"ד משנה ו' חומר בזב מבמת שהזב עושה משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים וע"ג לטמא אוכלין ומשקין מה שאין המת מטמא וכתב ר"ש וז"ל אע"פ שטומאה בוקעת ועולה ויורדת מכל מקום אין משכב שתחתיו מטמא אדם לטמא בגדים אבל על גביו קשה דמת נמי מטמא לטמא אוכלין ומשקין דהא טומאה בוקעת ועולה. ויש לפרש כגון עלי' מופסקת ע"ש שנדחק בזה ואחריו נמשך רע"ב. ותימא גדולה על הגאון רבינו שמשון ורע"ב שנדחקו בקושיא זו באמת אין כאן שום קושיא דמשנה ערוכה היא פי"א ופט"ו דאהלות דטבלות של עץ או קפילי בגדים זו ע"ג זו אם העליונה גבוה מהארץ טפח אעפ"י שאחרים תחתיהם ואין החלל פנוי אפ"ה מביא את הטומאה דהוי חלל טפח וא"כ וודאי דהעליון חוצץ נמי בפני טומאה כמו כל אוהל שתחתיו חלל טפח שחוצץ בפני הטומאה ואנן קיל"ן ס"פ י"ו מכלים ובפ' כ"ד שם דמיפץ שאין עשוי לשכיבה אין מקבל שום טומאה. וע"כ משכחת לה כאן בפשוטי כגון שהמת מונח ע"ג מפץ שאין עשוי לשכיבה ותחת המפץ מונח משכבות ומושבת בגובה טפח ויותר מן הארץ ע"כ בזה היה טמא כל המשכבות לטמא אדם לטמא בגדים אבל במת כלם טהורים מכלום כיון דהמפץ גובה טפח מהארץ חשיב אהל לחצוץ בפני הטומאה. וכן אם כמה חפצים מונחים על המת ועל המפצים מונחים משכבות ומושבת אם בזב היה כן כל המשכבות טמאים לטמא אוכלין ומשקין ובמת טהורים לגמרי דמפץ הגבוה מהארץ טפח מפסיק וחוצץ בפני הטומאה כדין אהל שחללו טפח. זה נ"ל ברור

תו תמוה על הרע"ב שם שכתב ג"כ שבמת משכב שתחתיו אין מטמא אדם לטמא בגדים ובזה מותר בזב. הא קיל"ן רפ"א דאהלות דכלים שנוגעים במת נעשים אבי אבות הטומאה לטמא אדם ואותו אדם מטמא כלים. בשלמא על הר"ש שכתב זאת לק"מ דהר"ש לשטתו דכתב בריש מס' אהלות דמתני' שם מיירי דוקא בכלי מתכות דחרב הרי הוא כחלל אבל שאר כלים נעשים ראשון לטומאה אבל הרע"ב שכתב שם כדעת רמב"ם דלאו דוקא חרב הוא דכתיב דה"ה כל כלים אלא לאפוקי מכלי חרס. וכאן ע"כ לא מיירי מכלי חרס דכלי חרס אין נעשים משכב ומושב כדאי' בשבת ר"פ ר"ע א"כ קשה על הרע"ב וצ"ע: תם ונשלם שלב"ע (לשון אא"ז הרב מוה' אהרן ז"ל בסוף הספר שהביאו לדפוס פעם הראשון) אתן שבח והודי' ה' גמר בעדי וזיכני לברך על המוגמר ראו נא והביטו הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו כספרים חדשים מקרוב באו בערתי חצני והוצאתי ת"ל מכח אל הפועל פעולתו אמת קנה חכמה מה טוב מחרוץ טוב טוב יאמר הקונה. וזכות אבי אמי הגאון החסיד ז"ל יעמוד לי ולזרעי ולזרע זרעי אמן: ותושלם המלאכה ביום ב' ער"ח אדר שני שנת תרל"ח לפ"ק פה ווארשא