אבן העוזר על הש"ס עז

ריוח אם ימכרו שוה חמשים בששים. ואף אם יפחתו למכור מעט בפחות מס'. אע"פ כן לר"ט הוי אונאה דכל היום וכדפירשתי. ואי משום שתות עצמו כגון בשוה ס' וימכרו בע'. זה לא חשיב להו ריוח דיכולין לפחות מעט כדפי'. ואי משום יתר משתות בין לעולם ולכל היום ליכא נ"מ כל כך. אבל הפשטן של הבעיא שני הוא סבר דאי ביטול מקח כדי שיראה א"ש הא דשמחו. וע"כ ידע דשמחו בשתות עצמו. ועכצ"ל דכוונתו הוא משום דלפעמים ימכרו תגרי לוד ויסברו שהאונאה פחות משתות ובאמת יהיה האונאה שתות בצמצום דלר"ט מחילה. או יהיה חששא מה שיהי'. דעל כל פנים צ"ל דמשום הכי שמחו מעיקרא משום שתות עצמו. לכן לפי סברתו זאת פריך שפיר אי ביטול מקח לעולם חוזר אמאי חזרו. הא בדר"ט יש להם תרתי לטיבותא. א' אי ימכרו שוה ששים בשבעים. דלר"ט הוי מחילה ולרבנן אונאה. הב' אי ימכרו ויאנו יתר משתות. דלר"ט כל היום ולרבנן לעולם חוזר ומשני ביטול מקח לא שכיח גם בין כל היום ולעולם ליכא נ"מ כל כך. ושתות עצמו הוא צמצום דלא שכיח דיטעו אפי' בפרוטה א'. ע"כ ימכרו בפחות מפרוטה ולכ"ע מחילה הוי. אבל בדרבנן ניחא להו אם המקח שוה נ' ימכרו בס'. אז לרבנן הוי מחילה אחר שיראה ולר"ט כל היום. כל זה נלע"ד ברור ואמת וה' יראני נפלאות מתורתו

דף ס"א בד"ה לעבור עליו בשני לאוין כו' ניתק דגזל ניתק לעשה כו' עכ"ל: הנה מהרש"א הניח דברי התוס' בצ"ע דהא כתיב והשיב את הגזילה או את העושק אשר עשק: ונ"ל דלא קשה מידי. ע"פ מה דאיתא בתמורה דף ד' (ע"ב) דגבי תמורה דכתיב בי' שני לאוין אף דניתק לעשה הוא לוקין עליו. דלא אתי חד עשה ועקר שני לאוין ע"ש. הרי מבורר דבשני לאוין אף דחד לאו נעקר ואין לוקין עליו. מ"מ נשאר לאו השני דלוקין עליו וכבר כתבו התוס' כאן בד"ה אמרי ה"נ כו'. דהא דילפינן גזל מרבית ואונאה במה הצד. על זה אין לוקין על הגזל דאין מזהירין מן הדין. לפ"ז א"ש. בשלמא אי אתי לכובש שכר שכיר איצטריך בו לאוי יתירא לומר דאף דניתק לעשה ונעקר חד לאו. מ"מ נשאר בו עוד לאוי. דהא כתיב בי' ג' לאוין. חד לאו דגזל. וחד לאו בקדושים תהיה. וחד בכי תצא לא תעשוק ג"כ. נמצא לוקין על הנשאר. אבל בגזל גופי' לא ה"מ לאוקמי דליכא שום לאו ללקות עליה. דהא דילפינן גזל מרבית ואונאה ע"ז אין לוקין דאין מזהירין מן הדין. ועל לאו דכתיב בו אין לוקין דניתק לעשה הוא. לכן ל"מ לאוקמי בגזל ולעבור בב' לאוין: שוב ראיתי בתוס' חולין דף פ' ע"ב (בד"ה הנה כו') דהר"ר שמואל מוורדין מיישב שם פירש"י מקושיית התוס' שם. ע"פ גמרא דתמורה הנ"ל דבשני לאוין אף דניתק לעשה לוקין עליו. ודחה שם התוס' סברת ר"ש הנ"ל דב' לאוין סמוכין בעינן. והביאו ראיה ממסכת מכות. ודחי התוס' ראיה זו בזבחים דף קי"ד ע"ב בד"ה אלמא כו'. תו הביאו ראיה מפ' המקבל זה גזל וזה עשק אלא שחלקן הכתוב לעבור עליו בב' לאוין. ואפ"ה חשיב גזל לאו הניתק לעשה: באמת ראי' זו דהתוס' הוא תמוה מאוד דכאן מבואר דב' לאוין מיתוקמי בכובש שכר שכיר. ובעושק באמת לוקין עליו ודאמר גזל ניתק לעשה דאי לאו דגזל ניתק לעשה הי' מוקמינן ב' לאוין בגזל וצ"ע. ויהי' איך שיהיה. עכ"פ דברי התוס' כאן מיוסדים על פי' רש"י ופי' הרר"ש מוורדין שבתוס' חולין שם ודבריהם ברורים

דף ע"ו ע"ב רש"י בד"ה אלא התם כו', הלכך אפי' נמלך כו' עכ"ל. לפע"ד פירושו הוא דחוק דאיך תלוי דין זה באומר הילך כמו שאמרה, הל"ל רבותא אפי' אמר בהדיא הבא לי גיטי הריני עושה אותך שליח להולכה אינה מגורשת. ותו מאי בכך דעקר שליח שליחותי' כיון דהדר נמלך השליח ומרוצה לעשות שליחותי' להוליך לה פשיטא דנעשה שלוחו כיון דהבעל לא הדר בי' וגם י"ל דאיגלי' מילתא למפרע דלא עקר לשליחותי' ושינה לשון בלא מיכוון: ע"כ נלע"ד לפרש ע"פ מה שהכריחו התוס' ד"ה דאי ס"ד כו' לפרש דדעת הש"ס למיפשט דע"כ לאו דעתי' אעילויא דאי ס"ד דדעתי' אעילויא א"כ כשהגיע גט לידה תתגרש דזה הוא העילוי' אי אמרה הבא לי גיטי דאז אין מתגרשת אם לא יעשה הבעל שליח להולכה. וע"כ סמיך אדבורא דידה כדי שתתגרש כשיגיע לידה הגט. וע"ז משני רב אשי לעולם דעתיה אעילויא היכא דאיכא עילויא בדבורא דהמשלח. ושאני בדרב נחמן דלפי דעת הבעל ליכא עילויא כלל אי אמרה אשה הבא לי גיטי. דהא בע"כ אף אם יעשה הבעל שליח להולכה ויסמוך על דבורא דידה נמי אינה מגורשת. כיון שהיא אמרה הבא לי גיטי והשליח לא רצה להיות שליח להולכה ועקר שליחותיה לגמרי. ע"כ לאו עילויא הוא אם יסמוך על דבריה לכן אמרינן אדבורא דשליח קסמיך. וזה מילתא דלא שכיח דיהא השליח נמלך אח"כ ויביא לה הגט כיון דעקר שליח שליחותיה. לכן לא סלקא אדעתי' דבעל דהשליח יהא נמלך אח"כ. לכן לאו עילויא היא דבורא דידה. אבל באיכא עילויא י"ל אדבורא דידה סמיך. וראיה ברורה לפי' זה מר"פ התקבל דף ס"ג (ע"א) דאחר שנוי' דרב אשי דמשני שם כי הכא פריך ממתני' באמר בעל לשליח התקבל גט זה לאשתי כו' כיון שנתן עיניו לגרשה כו'. ומשני הכא משום דבעל טעה כו'. ונדחק שם רש"י ע"ש. אבל לפי מ"ש אתי שפיר: מסכת בבא בתרא

דף כ"ט תוס' ד"ה דלא תחזקו אהדדי פירש"י שלא היה להם עידי שותפות וקשה לר"י וכו' ונראה לר"י כו' עכ"ל, לתירוצם לא אתי שפיר הא דאמר רבא כי היכי דלדידכו לא הוי חזקה לעלמא נמי כו' משמע לעלמא ולדידהו חד טעמא הוא ולהתוס' לדידהו בדכירת השותפות תליא מילתא אבל לעלמא בשני חזק' תליא מילתא אבר לע"ד נראה דשפיר תירץ הר"ש דמיירי דלא היה להם עידי שותפות דע"כ מיירי דזבין ההיא אמתא מישראל דאי מגוי הא קי"ל סימן קמ"ט הבא מכח גוי אין לו חזקה. גם דע"כ מיירי דיש עדים שהשתמש בה המוכר חד יומא דאל"כ לא הוי מהני להו חזקה כמ"ש בח"מ סי' קמ"ו וכ"כ הרא"ש כאן, תו נתבאר בח"מ סי' רכ"ב והוא מש"ס דקידושין דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי. וה"מ כשמקחו בידו דאז נאמן המוכר במגו דאי בעי אמר לא מכרתיו כלל שלי הוא: ולפ"ז אתי שפיר כאן דמשום הכי לא השתמש בה א' ג' שנים דהשתא לא מצי למימר שהוא לבדו קנאו משום דהמוכר נאמן עליהם שמכר לשניהם ונאמן במגו דאי בעי אמר לא מכרתי להם כלל שהרי יש לו עדים שהשתמש באמתא חד יומא והם לא החזיקו שני חזקה והיה מוכר נאמן להוציא מידם האמתא. וה"ל ממש דין מוכר שמקחו בידו דנאמן במגו לומר לזה מכרתי. אבל אי החזיק א' מהם שני חזקה אז הי' אומר אני לבדי קניתי האמתא והב' לא היה שותף עמי מעולם דאז לא היה נאמן המוכר לומר לשניכם מכרתי בשותפות דהוי כאין מקחו בידו דאין מוכר נאמן דהא לות ליה מגו ע"כ אשתמש בה מר שנה כו'. וא"ת לפי סברתן דאתי לקמי' דרבא היה סוברים דחזקתן שהשתמשו בדילוג הוי חזקה מעליא לעלמא א"כ תו אין מוכר נאמן לומר מכרתי לכם ולית ליה מגו א"כ מה הועילו בתקנתן ושפיר הקשו תוס' י"ל דלק"מ דהן טעו בזה כיון דשניהם מודים זה לזה שהן שותפים הרי הן ביחד כחד גברא וחזקה שהחזיקו בצירוף שניהם הרי חזקה לתרווייהו לעלמא. אבל אם הא' טעון שחבירו לא היה שותף עמו במכירה הרי הוא החזיק ג' שנים ואז נאמן מוכר במגו דלא מכרתי לכם כלל וזה נלע"ד ברור

דף כ"ט ע"א תוס' ד"ה נוגעין בעדותן הן כו' וי"ל דהאי לאו מגו הוא כו' עכ"ל. הנה כל הפוסקים הביאו דין זה להלכה כיון שכן מבואר בש"ע הביאו טור וש"ע סי' ק"מ ס"ט אם באו שוכרים הדרים בבית זה והביאו מעות למי יתנהו והעידים אז אין נוגעין בעדות וסומכין על עדותן שדרו בו ג' שנים יום ולילה ע"ש. וקשה לי דלעד"נ דדין זה אף שאיתא מבואר להדי' בש"ס אעפ"כ לדידן זה הדין ליתא דקשה לי על דין זה מאן יימר דהן לא שלמו עדיין שכירות שלהם להמחזיק בבית זה אלא דוודאי מסתמא