אבן העוזר על הש"ס עד

רש"ל ביש"ש ומהרש"א ז"ל ה"ל לשנויי גם לרב פפא לפוטרו בר"ה. ותירצו דקים ליה להש"ס דלרב פפא פשיטא ליה. ובחנם נדחקו דלק"מ. דבשלמא לרבא שפיר משני לפוטרו בר"ה. ואי משום דלקרן דומה לשני דברים. א' לתשלומי חצי נזק. וב' לגבות מגופו. י"ל כיון דלרגל נמי דומה לשני דברים א' לפוטרו בר"ה. וב' דממונא הוא כמו רגל. לאפוקי קרן דקי"לן דף ט"ו ע"ב פלגא נזקא קנסא. וכיון דדומה נמי לרגל כמו לקרן ניחא טפי למיקרי תולדה דרגל דהיזקא אתי מן הרגל. אבל לרב פפא דהוא סבר לקמן שם פלגא נזקא דקרן נמי ממונא הוא. א"כ דומה לרגל בדבר א' ולקרן בשני דברים וה"ל למקרי תולדה דקרן. זה נ"ל פשוט וברור

דף י' תוס' בד"ה שהשור חייב כו' תיפוק לי' מוהמת יהיה לו מי שהמת שלו כו' עכ"ל: לפעד"נ לתרץ דלא קשה מידי ע"פ הא דאמר לקמן דף נ"ג ע"ב ואיפוך אנא. אימא והמת יהיה לו דשור אתי למעט פסולי המוקדשין. והמת יהיה לו דבור אתי לבעלים מטפלין בנבילה. ומשני מסתברא לפטורא גבי בור שמצינו בו פטור דכלים ע"ש. ולפ"ז אי לא הוי כתיב שור ולא אדם אלא הוי כתיב חמור. סד"א חמור ולא אדם. דזה הוא מסתבר למעט מיניה בעלי חיים דכוותיה כמ"ש רש"י דף נ"ד שם בד"ה שבירתן כו'. ואז ליכא להקשות למה לי חמור ולא אדם תיפוק ליה מוהמת יהי' לו, דאי לא הוי כתיב גם חמור. הוי סד"א איפוך אנא והמת יהי' לו דבור לא אתי למעט איסורי הנאה. כגון פסולי המוקדשים ומת. אלא לבעלים מטפלין בנבילה אתי כדפריך ואיפוך אנא. דאז ליכא לשנויי מסתבר פטור גבי בור שמצינו בו פטור דכלים. דהשתא לית לן לימוד על זה הן לפטור כלים והן לפטור אדם. וזה ג"ל ברור והצעתי תירוץ זה לפני אדמ"ו הגאון מהורר מרדכי ז"ל אב"ד בק"ק בריסק. בהיותי בישיבתו שנת תמ"ה לפ"ק וקלסו

דף ל"ז בד"ה שור ולא נגח וד"ה נעשה מועד כו' וד"ה נעשה מועד לסירוגין וד"ה שור ע"ש. ולפעד"נ לתרץ כל הקושיות שהקשו התוס' בד' דיבורים אלו דהברייתא מיירי בהי' מתחלה מועד גמור לנגוח רצופין. והיה מתחלה מועד לכל המינים כגון שנגח מתחלה ג' מינין סוס וגמל וחמור דנעשה מועד לכל המינין: והשתא א"ש הא דנקט ולא נגח בתרא. כי עתה ע"י שלא נגח ג' שוורים אלו. יצא לענין שוורים מחזקת מועד גמור שהי' מתחלה ונעשה מעתה לשוורים מועד לסירוגין. אבל לשאר מינין נשאר מועד גמור לרצופין כמו שהיה. ואף שראה עתה שלשה שוורים ולא נגחן לא הוי חזרה לכל המינין. וכ"כ בספר קיקיון דיונה. דלרב זביד מועד ע"י מינו וחזר מאינו מינו לא הוי חזרה למינו ע"ש. אבל אם ראה עתה ג' מינין חלוקים ולא נגחן בסירוגין נעשה מועד לסירוגין לכל המינין: והשתא מתורץ נמי מה שהקשה הרי"ף הובא בתוס'. דוודאי י"ל דלרב זביד קמיבעיא לי'. ונ"מ לענין חזרה. כגון שראה אח"כ ג' שוורים ולא נגחן. ע"כ אם תחילה נעשה מועד ע"י ג' שוורים. כשחזר בו מהשוורים פשיטא דחזר מכל המינין. דהא מתחלה לא נעשה מועד רק ע"י ג' שוורים. ע"כ חזרתו משוורים הוי חזרה לכלן. אבל אי נעשה מועד ע"י ג' מינין חלוקים. אף שחזר ע"י ג' שוורים שלא נגחן לא הוי חזרה רק לשוורים ונשאר מועד לשאר מינין. ואין לומר דס"ל להרי"ף דהוי חזרה לכלן גם בזה. דמ"מ לק"מ. די"ל דנ"מ לרב זביד בראה ג' חמורים ולא נגח. דאי היה מועד גם ע"י חמור אז הוי חזרה לכולן גם לשוורים ודו"ק. וזה ברור

דף ק"ז ע"ב גמ' לאו משום דקנה בשבועה ראשונה. ומשני הואיל ויצא ידי בעלים כו': הרמב"ם פיך מהל' גניבה (הל"ב) פסק בשילח יד קודם שבועה פטור מכפל דקנהו כבר קודם השבועה. ובנשבע תחלה בטענת אבד פסק (שם הל"ג) דפטור הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה. והראב"ד השיג עליו: והה"מ הליץ בעדו דפסק כרב ששת דפטור מגזירת הכתוב דכתיב אם לא שלח ידו. וזה אינו דרב ששת למד מקרא הנ"ל. ואלו הרמב"ם פסק דפטור משום דקנה בשליחות יד כדקס"ד דהש"ס. וע"כ דברי הרמב"ם תמוהין מאוד: ונראה לי ברור לפרש הסוגיא להרמב"ם ז"ל דלא מפרש כרש"י דקנה בשבועתו, להתחייב באונסין. דא"כ קשה מאי איריא נשבע אפילו כפר בפקדון נמי חייב באונסין וכמ"ש רש"י בעצמו. אלא דהרמב"ם מפרש טעמא דר' יוחנן משום דכתיב ולקח בעליו ולא ישלם. והיינו דלאחר שלקח השבועה קנאו להפקדון ונעשה שלו לגמרי. וגדולה מזו ס"ל לרב לעיל דף ק"ו (ע"א) דבשבועה קנאו לגמרי ואין צריך אפי' לשלם לו הדמים מדכתיב ולקח בעליו וגו'. אך דלרב פריך לעיל הש"ס מטוען טענת גנב ונשבע דחייב בכפל: וכן הודה משלם קרן וחומש. אבל רבי יוחנן ס"ל דבשבועה קונה גוף הפקדון כמו דקנהו בשינוי. אבל מ"מ צריך לשלם דמים לבעלים. היה ס"ד דמקשה כדר' יוחנן. וכבר ידע הש"ס מה דאמר ר' יוחנן לעיל דף ק"ו ע"ב דהטוען טענת גנב וטבח ומכר חייב לשלם ד' וה' ויליף לה מקרא ע"ש. ולפ"ז ה"פ כאן דהש"ס רוצה ללמוד מזה דע"כ בשילח יד קודם שבועה חייב בכפל. מדאמר ר' יוחנן דבשבועה קונה להיות כשלו. א"כ מזה מוכרחין אנו לומר דע"כ שילח יד קודם שבועה חייב בכפל. דאל"כ קשה איך משכחת להא דאמר ר' יוחנן לעיל ויליף מקרא דטוען טענת גנב וטבח ומכר חייב בד' וה'. וע"כ מיירי שתחלה טבחו ואח"כ נשבע. והרי כשטבחו אין לך שליחות יד גדול מזה ואפ"ה כשנשבע אח"כ חייב. בשלמא אי לאו הא דא"ר יוחנן דקנאו בשבועה ראשונה. הוי י"ל לעולם בשילח יד ונשבע פטור. ודקשיא לך למה חייב בטביחה ד' וה' גבי טענת גנב. י"ל משכחת לה בנשבע תחלה ואח"כ טבח ומכר. אבל השתא דאמר ר' יוחנן דבשבועה קונה לגמרי להיות כשלו. ע"כ בנשבע ואח"כ טבח פטור דשלו הוא טובח. ע"כ לא משכחת לה לחייב אלא בטובח ואח"כ נשבע. ש"מ דשילח יד קודם שבועה חייב. ומשני לעולם דפטור בשילח וד והתם מטעם הואיל ויצא ידי בעלים כו'. וע"כ פסק הרמב"ם כתירוץ זה דטעמא משום דיוצא ידי כו'. ושילח יד ונשבע פטור. ולכן דקדק הרמב"ם וכתב רפ"ד בטוען טענת גנב וטבח אחר שנשבע משלם ד' וה'. זה נלפע"ד ברור כשמש בש"ע וברמב"ם: מסכת בבא מציעא

דף מ"ד תוס' בד"ה הנחשת קונה כו' השתא נחשת דסגי טובא כו' עכ"ל: צ"ל דכוונת התוס' להקשות על רש"י. דלפירושו לשתוק ממעות רעות וליתי בק"ו. אי מרישא דהנחשת כו'. אי מסיפא דכל המטלטלין כו' משום די"ל הא דפירש"י מעות שנפסלו. ר"ל שנפסלו במדינה אחת ומ"מ יוצאין בכל העולם. ע"כ אפי' במקום שיוצאין הוין פרי נגד מעות היפות היוצאין בכל העולם. כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין הוי פרי. וא"כ לאו ק"ו הוא מהא דכל המטלטלין כו' דשם איירי במדינה זו שנפסלו. ע"ז הקשו נילף ק"ו מנחשת דסגי טובא מכסף. אפ"ה הוי פרי כיון דאיכא דוכתא דלא סגיין. מכ"ש מעות רעות אפי' במקום שיוצאין אין יוצאין טפי מיפות. ואתי שפיר דנקטי התוס' בהק"ו דנחשת סגי' טובא כו'. ולכאורה בלא"ה איכא ק"ו. ולפמ"ש א"ש. אך על קושיא זו י"ל דרש"י איירי במעות שפסלוהו מלכות ואז יוצאין בכל העולם בצינעא. והשתא ליכא ק"ו מנחשת דאיכא דוכתא דלא סגי כלל. על פי' זה קשה הא ק"ו הוא מסיפא דכל המטלטלין. ומכח שני קושיות האלו נדחה פי' רש"י מכל וכל: מיהו לפי' רש"י י"ל דלעולם מיירי שפסלוהו מדינה אחת. ואפ"ה ליכא ק"ו מנחשת. דשאני נחשת דכסף חשיב מיניה וגם איכא דוכתי דלא סגיין. ואף דנחשת סגי טפי מכספא. מ"מ כיון דכסף נמי חריף אף דנחשת סגי טפי לא חשיבא מעלה. כמו כסף לגבי זהב. דזהב אינו חריף וכסף חריף. אך התוס' לא ניחא להו בזה ויש להם הוכחה גדולה בסוגיא. דע"כ חשיבות הכסף מנחשת לא חשיב מעלה כלל למיהוי מש"ה טבעא לגבי נחשת. ודוקא חשיבות זהב חשיב מעלה נגד כסף. אבל חשיבות כסף לגבי נחשת לאו מעלה היא. משום דקשה להו להתוס' לקמן בדאמר רב אשי