אבן העוזר על הש"ס עב

דמיא. לכן האשה היא הפודה ואין צריך חומש: והשתא מתורץ נמי קושית ר"ת על גירסת רש"י. וזה דאי לא הוי אמר איש ולא אשה. הוי סד"א כיון דהיא ג"כ אין לה רשות לפדות במעות של נ"מ בלתי רשותו דבעל. שפיר קרינן בה דשליחותיה דבעל קעבדא. והוי הוא הפודה. לכן בעינן קרא לזה דכתיב איש ולא אשה. פי' דקרא ממעט אף דהאשה פודה במעות נ"מ שלה והפירות של המעות הוא דבעל. ואין יכולה לפדות בהן בלתי רשות בעלה וסד"א דהבעל הוא הפודה מעשרו והיא שליחותיה דבעל קעבדא. קמל"ן קרא כיון דהבעל אין לו רשות לפדות במעות נ"מ בלתי רשותה. לא שייך למימר שליחותיה דבעל קעבדה והאשה היא הפודה: וליכא לאקשויי איך ילפינן זה מקרא. הא מן התורה אין לבעל פירות בנ"מ וכאחר דמי בנכסיה: רא קשה מידי דכה"ג מצינו פרק השולח דף מ"ז ע"ב דבעי למילף שם דקנין הפירות כקנין הגוף דמי מדכתיב ולביתך מלמד שבעל מביא בכורים בנכסי אשתו. והקשו התוס' והא פירות נ"מ לא הוי אלא מדרבנן של בעל. ותירצו דקרא איירי בסתם נשים דנותנות לבעל הפירות דנ"מ במתנה ע"ש. הרי מבורר דקרא איירי בסתם נשים דפירות נכסיה של בעלה הם והכי נמי: וכן יש לי לדייק מלשון רש"י לעיל דף כ"ג (ע"א) בד"ה שאינה שלו דכתיב ונתן בידה ואיהו לא אקניא לבטל לגופה עכ"ל ולכאורה תמוה אלא כדפי'. ונ"ל דגם התוס' שהקשו על פי' רש"י היינו ר"ת. דלגירסת ר"ת א"א לפרש כפי' רש"י. דר"ת גריס זוזי דידה ומעשר דידה. ע"ז הקשו דא"כ למה הביא קרא דאיש ולא אשה. דהא מעשר של בעל הוא ונתמעט ממעשרו ונא של חבירו. אבל לגירסת רש"י וודאי לק"מ. לכן לא הקשו התוס' על רש"י רק אחר גירסת ר"ת. ועמ"ש עפ"ז בסמוך בא"ד בפי' התוס'. כל זה נלע"ד ברור

שם בא"ד ומיהו בחנם הזכיר ר"ת כו' עכ"ל. ול"נ דהוצרך ר"ת בע"כ לפרש כן דקשיא לי' אלא מעתה הא דמועט ממעשרו ולא של חבירו. נימא לגמרי קא ממעט. דאם פודה במעותיו מעשר של חבירו אינו פדוי כלל. דומיא דאיש דלגמרי קממעט. אלא ע"כ המיעוט מיעוט כל דהו דקרא מיירי בחומש. אך קטן מועט לגמרי. דאם נמעטו מחומש הוי צ"ל דגזירת הכתוב הוא בלי טעם. והשתא יש לו טעם דלאו בר פדי' הוא כמ"ש התוס' בגיטין דף ס"ה ע"א בד"ה ופדו בהן כו' לכן הוצרך ר"ת לדחוק. אבל לפמ"ש לפירש"י הוא הנכון

שם בא"ד לכן נ"ל כו' דהא פרשינן לעיל כו' עכ"ל. מהרש"א תמה ע"ז ע"ש. ולי נראה לפרש דבריהם ודאי מצינו כמה דרכים דהמעות שלה לגמרי. כגון נכסים שאינן ידועין לבעל. או שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסייך כמ"ש בסי' נ' ובסי' צ"ב בא"ע. אלא דהתוס' לא ה"מ לאוקמי בהכי. דא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרך המקשה להזכיר דין זה בקושיתו דאיש ולא אשה. הא אפי' אי האשה שוה לאיש בזה. א"א לאוקמי פלוגתייהו בהכי. דאפי' בזוזי ומעשר דידיה פריך שליחותיה קעבדה. מכ"ש דא"א לאוקמי בזוזי ומעשר דידה דלכ"ע צריך חומש. ע"כ הוכרחו התוס' לפרש דאם אשה שוה לאיש ה"מ לאוקמי פלוגתייהו דר"מ ורבנן בזוזי ומעשר דידה. כגון שנתנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן. ור"מ לשטתו דבעל קני לפירא. א"כ המעשר של בעל הוי ואין לבעל רשות לפדות במעות שלה מעשר שלו. דבעד המעות צריכה לקנות קרקע ולא שייך לומר שליחותא דבעל קעבדה כדפי' ע"כ אין צריך חומש. ורבנן לשטתייהו דאין לבעל פירות והוי שלה לגמרי המעשר והמעות. לכן צריך חומש. אך די"ל הא דפליגי לעיל בע"מ שאין לבעלה רשות בהן. היינו אי קנה הבעל הגוף דומיא דפליגי בעבד. אבל פירות לכ"ע יש לבעל פירות בנ"מ. וא"כ לא שייך פלוגתייהו. ע"ז כתבו דהא פרשינן לעיל דבפירות פליגי. והיינו מ"ש בד"ה ור"א אומר כו'. אך ר"י אומר דאין ראי' כו'. דהא דאין קנין לאשה בלא בעלה היינו שהבעל אוכל פירות אבל לכ"ע הגוף שלה וילקח בהן קרקעות. וזה נ"ל ברור: מסכת גיטין

דף ס"ג ע"ב תוס' בד"ה אפי' כו' לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה כו': ולפירש"י דבשמעתין דאז גם לעידי אמירה אין צריך. צ"ל דמשכחת לה אם הגט נקרע אז בעינן עידי אמירה ולא עידי קבלה כאשר נפרש לפנינו בס"ד

שם רש"י בד"ה אפי' הן כו' ראו כשקבלו עכ"ל. מדלא כתב רש"י שנעשו עדים בקבלה כמ"ש אח"ז ואחד שלישי שנעשה עד כו': ע"כ נלע"ד דבזה רצה רש"י לתרץ קושית התוס' מאי אפי' הן כו' דקאמר לכן מפרש רש"י דה"ק לא מיבעיא אי הראשונים לא ראו כשקבל השליש את הגט מן הבעל דאז הימני' הבעל להשליש. משום דזימנין מייתי עידי קבלה או יהלכו למדינת הים. ואז הימניה להשליש על הקבלה כמ"ש התוס' בד"ה שליש נאמן לכן לא צריכי עידי אמירה לעידי קבלה ולא הוי חצי דבר. אלא אפי' הראשונים ג"כ ראו את הקבלה אך ייחד עדים אחרים להקבלה. דאז י"ל דלא הימני' להשליש. דממ"נ. אם יהי' כאן עדי אמירה הא הן עצמן שראו ג"כ הקבלה ולא שייך נאמנות לגבי שליש. ואי לא יהי' לפנינו עידי אמירה. אז לא יהי' נאמן השליש על האמירה. דהא מנהגן הי' לקרוע הגט מיד בעת הקבלה. ואז השליש אין נאמן על האמירה. וע"כ סד"א בזה אי אמרי עדי אמירה בב"ד רק על האמירה לבד והלכו להם. ועידי קבלה העידו על הקבלה הוי חצי דבר קמל"ן. וכן אם עד שלישי נעשה עד באמירה ובקבלה סד"א דהוו חצי דבר קמל"ן

דף ס"ד שם בד"ה ואמאי בעי כו' עכ"ל. התוס' הבינו דברי רש"י דס"ל טעמא דר' חסדא הוא משום מגו. וכן מבואר במרדכי דהתוס' הבינו כן מדברי רש"י וע"כ כתב דאין נראה לר"י פירושו. והתוס' דחו ג"כ פירש"י. לכן נדחקו התוס' בד"ה תינח כו' דמעידי אמירה לא הוי קשה לי' מעולם ע"ש

ולע"ד נראה דברי רש"י ברורים ונכונים בהסוגיא. דודאי בדרב חסדא ס"ל לרש"י. דא"א לפרש טעמו דנאמן הבעל משום מגו דאי בעי מסר לה. דהרי אפי' אי מסר לה הגט. מ"מ היה בעלה נאמן לומר לפקדון מסרתיו ביד שליש. כמ"ש התוס' בד"ה בעל נאמן כו' דלרב הונא אפי' הגט ביד האשה נאמן הבעל, לערער ולומר דלפקדון מסר להשליח. וא"כ לא שייך מגו. דשמא האשה לא תרצה לשקר נגד בעלה ולומר שהבעל מסר לה הגט. אלא תאמר האמת שקבלתו מן השליח. אלא וודאי טעמא דרב חסדא הוא משום דהא הימני' פירש"י כשמסרו לידי עכ"ל פי' אף אם ישקר אפ"ה אמרינן דאדעתא דהכי נתן לו מתחלה כשירצה השליש שתהא מתגרשת בו וכמ"ש התוס'. אך זה הטעם לא שייך אלא במה שהוא ביד הבעל לעשות. והיינו דנתן לו מתחלה אם יאמר השליש לגירושין תהא באמת מתגרשת בו לרצונו של בעל. אבל עידי אמירה הוי בעי לפי טעם הזה. דהא זה אין ביד הבעל להאמינו על אמירת האשה אם ישקר השליש. אך מטעם אחר אין צריך עידי אמירה לרב חסדא. מאחר דהימני' הבעל ונאמן לומר נעשיתי שליח להולכה. יש לו מגו דאי בעי הוי מסר לה הגט. והיה נאמן נגד הבעל משום דעל זה הימני' מתחלה ולא הי' צריך לעידי אמירה. לכן השתא נמי שאמר שאמרה לו התקבל נאמן. ע"כ פריך שפיר לרב חסדא דלא הי' צריך לא עידי אמירה ולא עידי קבלה. בשלמא לרב הונא לק"מ. כיון דבעי עידי קבלה תו לית ליה מגו דאי בעי מוסרה לידה. והיה אומר שהיה שליח להולכה. כיון דעידי קבלה לפנינו ויודעים שלא מסרו לו הבעל להולכה. לכן בעי ג"כ עידי אמירה. אבל לרב חסדא פריך כיון דלא בעי עידי קבלה משום דהא הימני'. ע"כ לעידי אמירה נמי אין צריך מטעם מגו כדפי'. ומשני מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהימני' ע"כ ליכא מגו. וע"ז פריך תינח אמרה בזה ליכא מגו אלא קיבל למה לי. דהא מ"מ שייך לטעמיה דהא הימני'. דע"כ מיד הבעל הגיע לידו כיון דמנהגן הי' לקרוע הגט משום שמד שהי' בזמנן. לכן חזקה דלא הי' הבעל משליך הגט לאשפה. שמא ימצאו ויראו שמו עליו ויוודע למלכות: ולפ"ז מתורץ מה שהקשו התוס' בד"ה שליש אומר כו'. דאם הבעל אמר להולכה. גם רב הונא מודה דשליש נאמן מגו דאי בעי הוי מסר לה הגט דאז הבעל לא הי' מערער. כל זה ברור. נתברר מזה לדינא לדעת רש"י אם הגט שלם ביד השליש ואומר לגירושין אין צריך לא עידי אמירה ולא עידי קבלה. וזה הוא דעת הרמב"ם שכתב שאין צריך