אבן העוזר על הש"ס עא

ולומר דמתני' מיירי דווקא בד"א על ד"א זה לאו דוחק הוא. די"ל מסתמא מיירי בכונה העשוי ביעור הכברה בצמצום ד"א על ד"א. וע"ז אמר הש"ס בשלמא דר' יאשי' לא קשה עלי'. הא דלא אמר כר"ח ורב הונא. משום דר"ח ורב הונא לא פליגי על ר' יאשי' בזה. דאיהו נא יהיב שיעורא באורכה. וכן אינהו נמי ס"ל אפי' אורכה טובא מד"א נמי פליגי ר"י ורבנן. אלא דיהבי שיעורא ברוחבה. וע"כ לא מיתוקמי לדידהו דמיירי דוקא מתני' בסוכה העשוי רק שיעור הכשר הראוי לה. דהא לדידהו אפי' אורכה טובא נמי מיירי. לכן דחוק הוא לדידהו לאוקמי מתני' דוקא באין רוחבה יתר מד"א. לכן ר' יאשי' פליג עלייהו זה נ"ל ברור בשטת רש"י ותוספות

דף ה' גמרא הניחא למ"ד מסגרתו למטה היתה אלא למ"ד כו' במס' יומא דף ע"ב (ע"ב) גבי עוביו דשולי ארון של זהב אמר שם הא רמ"ד אין בעביו אלא משהו והא כמ"ד יש בעביו טפח. ופירש"י לא ידענא היכא איפלגו בה עכ"ל. ול"נ לפרש דהיינו תנאי דהכא. וע"פ הסוגיא דאמר הניחא למ"ד מסגרתו למטה היתה דהי' כלי שפיר ילפינן כפורת דהוי טפח ממסגרת. ולא ילפינן מזר דהי' משהו. משום דילפינן כלי מכלי ולא ילפינן כלי מהכשר כלי. אלא למ"ד מסגרתו למעלה היתה והי' הכשר כלי מאי איכא למימר. ומסיק רב הונא פני פני גמר. ונודע דג"ש צריך לגמור מרבו. ולפ"ז האי תנא דכבר מסגרתו למעלה היתה והיה הכשר כלי. לכן מסתבר דשולי ארון דזהב היה טפח. (כמו האמצעי של עץ) וילפינן לה מכפורת דהיה טפח דדנין כלי מכלי ואין דנין כלי מזר דהי' הכשר כלי. ודקשיא לך למה לי ג"ש דפני פני נילף ממסגרת. דהא סבר מסגרת למעלה היתה והיה הכשר כלי. לכן סד"א אדנילוף ממסגרת נילף מזר משהו. אבל להאי תנא דסבר מסגרתו למטה היתה. א"כ מסגרת היה כלי ואי ס"ד דילפינן כלי מכלי ולא ילפינן כלי מהכשר כלי. א"כ קשה למה לי ג"ש דפני פני בכפורת נילף לכפורת ממסגרת. אלא ע"כ צ"ל משום דתפסת מועט תפסת סד"א למילף מזר משהו א"כ מוכח דמהכשר כלי ילפינן טפי מכלי עצמו כדי למעטו. והשתא נמי ילפינן עוביו שולי הארון מזר משהו זה ברור: מסכת קידושין

דף ג' ע"ב תוס' בד"ה וכי תימא נילף מבשת ופגם תימא כו': הנה נלע"ד לתרץ תמיהת התוס' ע"פ מ"ש התוס' בד"ה ואימא ה"מ קטנה כו'. וא"ת הא לקטנה לא צריך קרא וא"כ את בתי נתתי לאיש ע"כ מיתקמי בנערה ותירצו התוס' דקידושין לא שייכי במכר אעפ"י שיכול לייעדה. אבל לקדשה אין לאב שום זכות ע"ש. והשתא י"ל דאדלעיל קאי אהא דפריך ואימא הני מילי קטנה אבל נערה לא. ע"ז אמר וכ"ת נילף קידושין בקטנה מבשת ופגם דקטנה. ואף דבקידושין גופא לא ידעינן השתא דאביה מקדשה. מ"מ בשת ופגם דקטנה ידעינן דאבוה הוא. משום דביד אביה הוא למסור אותה ביד מנוול ומוכה שחין. כגון שתחלה ימכור אותה אל המוכה שחין ואח"כ ייעדנה ויכניסנה ע"י היעוד ותהיה אשתו. וכיון דביד אביה למסור אותה למוכה שחין. מינה ידעינן דבשת ופגם דאבוה הוא. א"כ שפיר נילף קידושי קטנה מבשת ופגם דקטנה. וא"כ ע"כ את בתי נתתי לאיש בנערה ומוקמינן לה. ע"ז אמר שאני בשת ופגם כו' וזה נ"ל ברור

דף ד' בד"ה יציאה דכוותי' כו'. התוס' דחו פי' ר"ח. ול"נ פשוט דה"פ בשלמא אי קרא אתי לאשמעינן דכסף קידושין דאבוה הוא. ע"כ קרא לא אתי אלא לנערה. דקטנה כבר ידעינן מאת בתי נתתי לאיש. ע"כ יציאה דכוותיה קא ממעט דכמו דיציאה מאדון לא משכחת לה אלא בנערה. אף כאן לא מיירי אלא בנערה כדפי', אבל אם ככף דידה הוי. וקרא אתי לאשמעינן דאשה מיקדשא בכסף. א"כ דין זה צריך לקטנה כמו בנערה ולא הוי יציאה דכוותה. דבאדון דוקא בנערה משתעי. ובקידושין ע"כ אשמעינן בין קטנה ובין נערה. וא"ש הא דפריך והא לא דמי האי כו' זה נ"ל

דף ט"ו בד"ה ואידך פי' ת"ק כו'. ומה שהבאתי דמדלית הלכתא כר"א כו' עכ"ל: קשה על התוס'. דבזה שהביאו ר"י ור"ת מפ' כל שעה. בזה לבד נדחה כל ראייתם דלעיל. דהא בפ' כל שעה מבואר דרבא מוקי להא דרב נחמן כר' נתן אבל לאביי י"ל טעמא דרב נחמן משום דלמפרע הוא גובה ולעולם דלא כר' נתן. והיינו דאביי לטעמיה דס"ל כאן דכ"ע יליף שכיר שכיר. וע"כ רבנן דלא כר' נתן. וע"כ לקמן נמו מוקי אביי משום רב ששת הא מני תוטאי הוא. משום דאביי לשטתו. אבל רבא דמוקי הא דרב נחמן פ' כל שעה כר' נתן ופליג רב נחמן על רב ששת ואביי. וס"ל לרב נחמן ורבא דלא כדאביי כאן אלא דפליגי דת"ק לא יליף שכיר שכיר ולעולם גם ת"ק ס"ל כרבי נתן ואתי לו ולא לב"ח. והשתא א"ש דסתם גמ' קאמר לעיל אלא למ"ד לא יליף שכיר כו' ומשני יליף מוכי תשיג גר כו' וכיון דהש"ס אח"כ לא מצא מאן דס"ל דלא יליף שכיר שכיר איך קאמר אלא למ"ד לא יליף כו' אלא ע"כ דרבא הוא דפליג על אביי וס"ל דטעמא דת"ק הוא משום דלא יליף שכיר שכיר זה ברור

דף כ"ד בד"ה אלא בזוזי דידה כו'. קשה לר"ת דלא ה"ל להזכיר אשה כלל כו' ולא נהירא כו' עכ"ל. נראה לפע"ד לתרץ גירסת רש"י ופירושו דלק"מ על רש"י: ותחלה נתרץ פירושו דפי' נכסי מלוג: ולכאורה גם מהמקשה עצמו מוכח דלא כרש"י. דהא אמר אלא לאו כה"ג דאקני לה אחר כו' ע"מ שתפדי בו את המעשר. וס"ל לרבנן דקנה הבעלי לפירות (של המנה) ומש"ה בעי חומש הרי דהוי נ"מ של בעל כשלו: ע"כ נלע"ד דהא מבואר בסוגיא אם פודה א' במעות של חבירו את מעשר של חבירו אמרינן שליחותיה דחברי' קא עביד וצריך חומש. ואם פודה מעשר, של חבירו במעות שלו אין צריך חומש. ועכצ"ל הטעם בשלמא אם המעות ג"כ של חבירו אז חבירו הוא הפודה. דיש לו רשות לפדות מעשר שלו במעותיו ע"כ שליחותי' דחברי' קעביד אבל אם פודה מעשר חבירו במעות שלו. כיון דאין רשות לחבירו לפדות מעשרו במעותיו של הפודה ההוא. לא שייך לומר שליחותיה דחבריה קעביד אלא הוא עצמו הוא הפודה כיון דבמעותיו הוא פודה. ע"כ א"ש בשלמא לקמן מיירי דהמעשר הוא של האשה והוא נכסי מלוג. ע"כ עומד לפדות כדי לקנות קרקע ולאכול הוא הפרות רות כדין נ"מ. לכן הבעל יש לו רשות לפדות בעצמו במעותיו את מעשר שלה. ולכן האשה שליחותא דבעל קעבדה. אבל כאן המעות שלה. ע"כ אין לבעל רשות לפדות בכסף שלה את מעשרו אלא ברשותה לכן לא שייך לומר שליחותו קעבדה. ומה לי אם היא פודה במעות שלה ממש שאין לבעלה רשות בהם. דלא קרינן בה ממעשרו ואין צריך חומש. ומה לי אם הכסף של נ"מ. דהא לא נזכר בקרא הכסף של מי יהי' רק כתיב ממעשרו. אלא הכל תלוי בזה. אם הכסף שלו וגם מעשר שלו. אף שחבירו פודאו שליחותיה דידיה קעביד. כיון דהוא יש לו רשות לפדותו. אבל אם המעות של חבירו ומעשר שלו וחבירו פודהו. כיון דאין לו רשות לפדות מעשר שלו במעות חבירו. לא שייך לומר שליחותיה דידיה קעביד. לכן חבירו הוא הפודה ואין צריך חומש. לכן במעות של נכסי מלוג דאשה שאין לבעל רשות לפדות בהן את מעשרו. מקרי האשה הפודה ואין צריך חומש: והשתא א"ש הא דהמקשה מוקי לה באומר לה ע"מ שתפדה בו את המעשר בלא חומש. דלרבנן דקנה הבעל לפירות (של המנה) ויש לו רשות לפדות מעשרו במעות הללו. כיון דע"מ כן נתן לה האחר ע"מ שתפדה בו את מעשר דבעל. א"כ בלא רשותה יכול לפדות מעשרו במעות אלו כיון דמעות האלו עומד לכך. ואין צריך דעתה כלל. דאף דלענין זה שתפדה בלא חומש תנאו בטל. עכ"פ זה שהתנה ע"מ שתפדה בו את המעשר במעות האלו בזה תנאו קיים. לכן כיון דקנאו הבעל ויכול לפדות מעשרו בלי רשותה ודעתה. היא קעבדא שליחותי' וצריך חומש. משא"כ לר"מ דלא קנה לה הבעל כלל ויכולה להחזיר המעות למי שנתן לה ע"מ שתפדו בו כו'. וא"כ אין לבעל כח לפדות באותן המעות בלא רשותה. דלגבי זה המעות הבעל כאחר