אבן העוזר על הש"ס סט

שני שבותים ביחד מודה רבי דגזרי נמי בה"ש. ושם דף ל"ה ע"א בתוס', ד"ה בעי סכינא כו' כתבתי שכן הוא דעת רש"י ע"ש. והשתא עפ"ז מבואר פלוגתייהו דרבי ורבנן בכאן. והוא משום דתרווייהו קיבלו מרבם הא דתניא לקמן דכלי שנטמא מערב י"ט אסור לטבול בה"ש וקשיא לי' לר' לשטתו אמאי גזרי חכמים ואסרו לטבול בה"ש. הא בעלמא לא גזרי רבנן על שבות בה"ש מזה הוציא סברתו דכל דשייך בי' טעם א' משני הטעמים הנ"ל גזרי חכמים לאסור משום שבות. לכן כשנצטרפו שני הטעמים יחד הוי שני שבותים לכן גזרי רבנן לטבול כלי בה"ש. דהא בב' שבותים גזרי רבנן נמי בבה"ש וכדפי'. ורבנן לשטתייהו י"ל דבצירוף שני הטעמים יחד הוי שבות א'. ואפ"ה ניחא הא דגזרי רבנן לטבול בה ש. דהא ס"ל לרבנן דגזרי על שבות א' בה"ש:

והשתא מתורץ הא דלא פריך אהשקה נגזור שמא יעבירנו. וכן במדלין בדלי טמא וכן בולד הטומאה. משום די"ל דאתיא כרבנן. ובכל הני כיון דלית בהו משום תיקון כלי לא אסרינן להו משום שמא יעבירנו לחוד. דחששא דשמא יעבירנו הוא חששא רחוקה גבי טבילת כלים ודוקא היכא דאיכא שני הטעמים יחד בזה אסרי רבנן כדפי' לעיל. לכן פריך נגזור אטו הטבלה. וכן אטו אב הטומאה דכיון דגבי הטבלה ואב הטומאה אסור מדינא דשייך בהו שני הטעמים ע"כ נגזור אטו הנך:

והשתא לא קשה קושית התוס' (לקמן ע"ב בד"ה וכוין כו') על האוקימתא דאוקי מתני' כרבי ובי"ט. אמאי לא התירו להשקות בכלי עץ ע"ש. די"ל דלרבה י"ל דלמסקנת הש"ס גם בולד הטומאה יש בו משום דנראה כמתקן. וכן אפי' נטמא בי"ט שייך נמי לאסור אטו שבת כמו בנטמא מעי"ט. ודקשיא לך מברייתא דהתיר בהו. י"ל ההוא ברייתא אתיא כרבנן דבעי תרי טעמי לאיסורא. לכן בנטמא בי"ט. וכן שנטמא בולד הטומאה. דמילתא דלא שכיחא הוא ולא שייך למגזר בהו. דהוי גזירה לגזירה במילתא דלא שכיחא דלא גזרינן וכדפי'. לכן אף דנראה כמתקן כלי לא אסרו מהאי טעמא לחוד. אבל מתני' דאתי' כרבי דמשום חד טעמא נמי גזרי לאסור. לכן לר' אפי' נטמא בי"ט וגם בולד הטומאה אסור לטבול בי"ט משום דנראה כמתקן כלי:

והשתא צ"ל דרב יוסף ורב ביבי נמי ס"ל הא דרבה. דאיסור השקה בשבת לרבי. והטבלת כלי ע"ג מימיו לרבנן בשבת הכל הוא משום שמא יעבירנו ד"א בר"ה. אך בהא דס"ל לרבה למיגזר י"ט אטו שבת. בזה פליגי עליו. וס"ל דלא שייך למיגזר י"ט אטו שבת. כמו דלא גזר רבנן לאסור אוכל נפש בי"ט אטו שבת. לכן דקדק רש"י וכתב וז"ל רב יוסף אמר טעמא דמתני' דטבילת כלים כו'. ר"ל ודאי בהשקה והטבלת כלי מימיו טעמא דמתני' כרבה. אך דלא גזרי רבנן י"ט אטו שבת כמו שפירשתי לעיל דף י"ב. דרב יוסף לא ס"ל למיגזר י"ט אטו שבת. וע"כ טבילת כנים בי"ט ושבת אסור משום גזירה דסחיטה. וסבר רב יוסף דרבי ורבנן קבלו שני טעמים בטבילת כלים משום דנראה כמתקן כלי. ומשום גזירה שמא יבא לידי מלאכה דאורייתא. ובזה פליגי רבי ורבנן אי בעינן שני טעמים יחד. ורבי ורבנן לשטתייהו קאי הכל כאשר פירשתי לעיל לרבה. ורב ביבי נמי ס"ל כדרבה בשבת. אך בי"ט פליג עליו דלא גזיר י"ט אטו שבת. אלא בי"ט טעמא שמא ישהה וכ"מ ברש"י ע"ש. ולרב ביבי צ"ל דרבי ורבנן קבלו שני טעמים בשבת. משום דנראה כמתקן ומשום שמא יעבירנו. וכן בי"ט נמי גזרי מב' טעמים משום דנראה כמתקן ומשום שמא ישהה. וגזירה שמא ישהה לא שייך בהשקה. דבלא"ה צ"ל כן בשמעתין. והטעם י"ל כיון דלית ליה מים יפין וודאי לא משהי להו עד י"ט. ע"כ גם בהטבלה ע"ג מימיו לא שייך לחוש שמא ישהה. דהכלי לבדו לא יוכל לטבול בי"ט דאסור והמים לא משהי להו עד י"ט. וע"כ פלוגתייהו דרבי ורבנן נמי כדפי' לעיל לרבה:

והשתא מתברר. דרבה ורב יוסף ורב ביבי לא פליגי בשבת כלל רק דפליגי בי"ט וכדפי' וע"ז אמר תניא כוותיה דרב ביבי בי"ט. אבל רבא לא פליג עלייהו בי"ט. דהוא ידע ברייתא דרב ביבי רק דפליג עלייהו בשבת ולא ס"ל לרבא כלל הא דרבה למיגזר כאן בטבילת כלים משום שמא יעבירנו. ולמגזר בור בחצירו אטו בור בר"ה. וס"ל לרבא דרבי ורבנן קבלו מרבם דיש חילוק בענין השקת מים בין שבת לי"ט. תו קבלו מרבם דבשבת אסרו משום דנראה כמתקן כלי. ובי"ט אסרו משני טעמים משום דנראה כמתקן ומשום שמא ישהה. לכן רבנן ס"ל דבי"ט לא אסרו אלא בצירוף שני הטעמים יחד. וע"כ משום דבי"ט לא הוי אסרי משום דנראה כמתקן לחוד. לפי מאי דקיל"ן כר' יהודה דמכשירי אוכל נפש דא"א לעשותו מבע"י שרי בי"ט. ומבואר בר"פ תולין דבאיסור מלאכה דרבנן לא אסרי בי"ט במכשירי אוכל נפש אפי' אפשר לעשותן מבע"י. וכאן משום דאיכא נמי עוד טעמא דשמא ישהה. לכן בשני הטעמים יחד בזה אסרי חכמים בי"ט. לכן מותר לרבנן לטבול כלי ע"ג מימיו בי"ט. דשמא ישהה לא שייך ביה. ע"כ משום דנראה כמתקן לחוד לא אסרי בי"ט כדפי'. והשקה י"ל גם בשבת שרי. דהא לאשוויי אוכלא בשבת קי"לן דשרי וכדפי'. אבל רבי לשטתו דס"ל אף כל היכא דלא שייך בי רק טעם אחד נמי אסרו בי"ט. ועכצ"ל לר' אף דבעלמא מלאכה דרבנן שרי בי"ט לצורך מכשירי אוכל נפש. כאן בטבילת כלים החמירו לאסור. לכן בי"ט אסור להטביל ע"ג מימיו. וא"כ ע"כ לרבי הא דחילק בין שבת לי"ט בענין השקה. היינו בהשקה גופא דבשבת אפי' השקה אסור. ואף דבעלמא התירו לאשוויי אוכלא ולתקנו. הא כבר פירשתי דלרבי כאן בטבילת כלים החמירו טפי. וכן צ"ל בלא"ה לרבא בשמעתין. וצ"ל לרבא אליבא דרבי. דהא דהצריכו בי"ט לטעמא דשמא ישהה ולא סגי בטעמא דנראה כמתקן. היינו כדי לאסור נטמא בולד הטומאה דלית ביה משום תיקון. ולפ"ז צ"ל הא דשרי בברייתא נטמא בולד הטומאה אתיא כרבנן דבעי תרי טעמא לאסור. ולפ"ז צ"ל דמתני' לא מתוקים בי"ט כרבי. דא"כ תקשה אמאי הצריכו דוקא בכלי אבן הא יכול להשקות נמי בכלי עץ. ע"כ לרבא צ"ל מתני' בשבת וכרבנן דבשבת גם בולד הטומאה יש בו משום תיקון. והיינו דבשבת סגי בטעמא דנראה כמתקן לחוד. ולא הצריכו בשבת לטעמא דשמא ישהה:

והשתא א"ש דבדרבא פירש"י וכתב וז"ל רבא אמר טעמא דמתני' כו'. ר"ל טעמא דכולה מתני' אפי' הטבלת כלי ע"ג מימיו. לכן לא פירש"י בדרבא כמו דפי' בדרב יוסף:

והשתא מתורץ תמיהת התוס' אימא רבא הדר ביה מתירוצו דמתקן. דלפי מ"ש כל האמוראים ס"ל האי טעמא דנראה כמתקן ותקשה להו אליבא דרבי אמאי טובל אדם ביה"כ:

והשתא א"ש פסק הרמב"ם דבי"ט פ"ד (הלי"ד) כתב טעמא דשמא ישהה. וחילק (שם הלי"ח) בין נטמא בולד הטומאה לאב הטומאה. ובפכ"ג משבת (הל"ח) פסק בשבת טעמא משום דנראה כמתקן. ולא חילק בין נטמא בולד הטומאה לנטמא באב הטומאה. ולמאי דפרשתי א"ש:

והשתא נמי יתבאר כוונת הרמב"ם בפ"ו מעירובין (הל"ט) דחילק בדבר שהוא משום שבות דגזרינן נמי בה"ש. אך דוקא במקום מצוה כמו עירוב בזה לא גזרי בה"ש ע"ש:

ולכאורה תמוה מנלי' הא. (א"ה עיין הה"מ וכ"מ פ' כ"ד מהל' שבת הל"י) ולמ"ש ניחא משום דקשה לי' סתמי משניות אהדדי. כאן סתים התנא כרבנן דר' דגזור על שבות בה"ש. ובפ"ג דעירובין (דף ל"ב ע"ב) סתים התנא כרבי. ועכצ"ל לחלק דתנא דמשנתינו הכריע כן דהתם דמיירי בעירוב הכריע כר'. וכאן הכריע כרבנן כיון דלאו במקום מצוה גזרי נמי בה"ש כרבנן. וכל זה נלע"ד ברור בפי' הש"ס וברש"י במקום שכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם

דף י"ט ע"א תוס' בד"ה אמר עולא כו' וי"ל לב"ה מתוך כו' כתב מהרש"א וז"ל לא ידענא מאי קא קשי' להו כו' והניח בצ"ע ע"ש. ול"נ דה"פ דבשלמא לב"ש דל"ל מתוך שפיר ממעטי' מלכם אפי' עולת ראיה. דמהי תיתי לחלק דוודאי דהא דשרי רחמנא בשלמי חגיגה היינו כיון דאית בהו תרתי אכילת אדם ואינו קבוע. אבל לב"ה דע"כ אית להו דגם ש"נ ממעטינן מלכם הואיל ואין זמנו קבוע. א"כ סברא הוא דלא ממעטינן אלא נדרים ונדבו' שאינו זמן קבוע. ואפי' לצורך אכילת אדם אסרה תורה אבל עולת ראי' דזמנו קבוע הוי שרינן במתוך דשרי לצורך דהיינו שלמי חגיגה. שרי נמי שלא לצורך דהיינו בעולת ראיה במתוך וק"ל. ועפ"ז מתורץ קושית התוס' אהא דאמר לקמן גבי פלוגתייהו א"ש ודו"ק: מסכת ראש השנה

דף כ"ג גמ' והא דלא עבדי איתנוסי הוא דאיתנוסי. הקשו רש"י ותוס' אלא השתא נמי כו'. לתירוצם הוא דחוק