אבן העוזר על הש"ס סח

חובה ליום מודו ב"ה דאסור. אלא ע"כ משום דהש"ס ס"ל דקטן היינו לטיול. וא"כ וודאי עולת נדבה משום שלא יהא, שולחנך מלא כו' לא גרע מקטן למול. ואתקיף רבה מנלך הא דאימא לך לעולם בעולת נדבה דלאו חובה ליום הוא לכ"ע לא שרינן במתיך. וברייתא אתיא לכ"ע. וכי פליגי בדבר שהוא חובה ליום אי שרינן ליה במתוך. ולהיפך פליגי דב"ש ס"ל מתוך וב"ה לא ס"ל מתוך לכן ס"ל לב"ש לקמן דאסור להקריב עולת ראיה בי"ט משום דכתיב לכם למעוטי גבוה. ואנן לא ידעינן אי למעט שלמי נדבה אתי אי למעט עולת ראיה. ע"כ ממעטינן שניהם דהי מינייהו מפקת. אבל ב"ה לשטתו דלא ס"ל מתוך אפי' בדבר שהוא חובה ליום. לכן ע"כ לה' לרבות עולת ראיה אתי ולכם למעט שלמי נדבה אתי. דליכא למימר אימא איפכא דלה' לרבות שלמי נדבה. ולכם למעט עולת ראיה אתי. א"כ קשה לשתוק מתרווייהו מלכם ומלה'. ואנא ידענא דשלמי נדבה דאוכל נפש הוא שרי. ועולת ראיה אסור כיון דלית להו לב"ה מתוך. אלא ע"כ צ"ל לה' לרבות עולת ראיה הוא דאתי ולכם למעט שלמי נדבה. וא"כ גם בכאן בהכי פליגי ב"ש וב"ה. והיינו משום דב"ש וב"ה קבלו מרבותיהם. דלולב ניטל במדינה ביו"ט ולא בשבת כדאי' בסוכה. וע"כ טעמא הוא כדרבה שמא יעבירנו ד"א בר"ה. לכן לב"ה עכצ"ל דאין הוצאה לי"ט. דאל"כ קשה בי"ט נמי לגזור בלולב שמא יעבירנו ד"א בר"ה. אבל ב"ש לשטתו דס"ל מתוך. לכן י"ל דיש הוצאה ליו"ט כמו בשבת ודקשיא לך למה לא גזרי שמא יעבירנו גם בי"ט. י"ל דכיון דחובה ליום הוא אף אם יעבירנו ליכא איסור תורה. ולעולם יש הוצאה בי"ט בדבר שהוא שלא לצורך י"ט. וע"כ אסור להוציא קטן לטיול מדאורייתא דזה מקרי שלא לצורך. ובלולב וס"ת גזרי רבנן אטו שלא לצורך י"ט דאסור מדאורייתא. אבל ב"ה דלא ס"ל מתוך ע"כ דאין הוצאה בי"ט. לכן שרי ב"ה אפי' שלא לצורך י"ט כלל. ולכן גם מקרא דירמיה לא קשיא לב"ש. דכיון דלצורך י"ט שרי במתוך לכן לא הוצרך להזהיר בי"ט. וע"כ לרבה א"ש הא דנקט במתני' ג' בבות. דקטן איצטרך דאפילו לטיול דשלא לצורך יו"ט הוא אפ"ה שרי לב"ה. וס"ת איצטרך לב"ש דאפי' דבר שחובה ליום אסרי ב"ש מדרבנן משום גזירה כדפי'. ושניהם כוללים לכל י"ט ונקט נמי לולב משום דמקור פלוגתייהו נובע מלולב וכדפי'. דבלולב ליכא טעמא אחרינא רק משום דרבה. אבל בשופר י"ל טעמים אחרים כמבואר בר"ה:

והשתא איש לשון רב יוסף בהא דאמר ש"מ בהוצאה שלא לצורך פליגי. ר"ל בדבר שאינו חובה ליום כמו עולת נדבה נמי פליגי. דאלו רבה אמר בהא לא פליגי. דברייתא דעולת נדבה אתי' לכ"ע. דלא פליגי אלא בדבר שלצורך והיינו חובה ליום. וזה אינו לרב יוסף. וכ"ש לשטת רש"י דא"ש דבשלא לצורך כלל נמי פליגי במתוך לרב יוסף:

ואתי שפיר נמי לשון התוס' וז"ל דב"ה סברי מתוך. פי' לאפוקי מדרבה. דלדידיה אדרבה ב"ש ס"ל מתוך. וב"ה לא ס"ל מתוך. והשתא שפיר קשיא לרבינו חיים כיון דע"כ לב"ש ס"ל מתוך כל דבר שהוא לצורך י"ט שרי,. א"כ למה הצריכו חכמים עירובי חצירות בי"ט וזה ס"ל לר"ח לדוחק גדול דחכמים יתקנו עירוב בשביל דברים שאינן צורך לי"ט. והראיה שהרי גם הר"ן ס"ל לדוחק סברא זו. וכן מהרש"ל כתב דודאי לאו סברא הוא שחכמים יתקנו עירוב בשביל דבר שאין צורך לי"ט. אבל התוס' מסקי אחר זה דמ"מ כדי ליישב הגירסא צ"ל דתקנו עירוב בשביל שלא יכשלו בדבר שהוא שלא לצורך י"ט. כן נ"ל לפרש דברי התוספות במקום שכל המפורשים נדחקו מאוד בפירוש דבריהם

דף י"ח בד"ה כלי שנטמא כו' והר"י פי' דניחא לפי המסקנא כו' עכ"ל: הקשה מהרש"א מאי פריך נגזור הא אטו הא. הא בי"ט מילתא דלא שכיחא הוא וכן הקשה בס' קיקיון דיונה ובאמת בחנם נדחקו דברור הוא דמ"ש התוס' דהא דלעיל דנטמא בי"ט מיירי בולד הטומאה. היינו למאי דסברי התוס' דאיירי בישראל. אבל לפי' הר"י דע"כ מיירי בכהן ולתרומה. השתא מובן כוונת היש מפרשים שברש"י. משום דקשיא להו למה לא חילקה הברייתא קמייתא בין נטמא באב הטומאה ובין נטמא בולד הטומאה. וכן ברייתא בתרייתא אמאי לא חילקה בין נטמא מעי"ט לבין נטמא בי"ט. לכן מפרשים דברייתא קמייתא מיירי בישראל ולחולין. לכן לא מיירי בולד הטומאה דלא משכחינן לי' בישראל. אלא ע"כ מיירי בנטמא באב הטומאה. אבל ברייתא בתרייתא מיירי בכהן ולתרומה. לכן לא חילקה בין נטמא מעי"ט ובין נטמא בי"ט. אלא דבנטמא באב הטומאה אפי' נטמא בי"ט אין מטבילין בי"ט. ואם נטמא בולד הטומאה אפי' נטמא בעי"ט מטבילין בי"ט. לכן פריך בולד הטומאה בעי"ט נגזר אטו כו'. וכן הוא לשון י"מ שברש"י אפי' נטמא בי"ט כו'. וזה ברור

שם רש"י בד"ה בדלי טמא כו' וטעמא דטבילה אסורה דנראה כמתקן כלי כו' וכ"כ עוד בכל הסוגיא. והוא תמוה. דהא הסוגיא אזיל לרבה דלא ס"ל האי טעמא וע"כ נדחקו מהרש"ל ומהרש"א בזה ע"ש. והתוס' ישנים כתבו על רש"י דלא דק:

ואני אומר דיפה דק. משום דקשיא לרש"י טובי בהסוגיא. חדא מה שהקשו התוס' בד"ה נגזור השקה כו' אמאי לא פריך נגזור שמא יעבירנו כו'. וכן קשה גבי וולד הטומאה. ומ"ש התוס' הוא דחוק:

תו תמהו התוס' (ע"כ) בד"ה הדר ביה כו' אלמא מהך תירוצא דנראה כמתקן הדר ביה:

תו הקשו התוס' שם בד"ה ושוין שמשיקין כו'. אמאי נקט בכלי אבן ע"ש:

תו קשה גבי פלוגתא דרבי ורבנן דלקמן. דלר' אין משיקין בשבת ואין מטבילין בי"ט. ולרבנן משיקין בשבת ומטבילין בי"ט. ואנן לא ידעינן טעמייהו ובמאי קמפלגי:

תו קשה למה העמיד הש"ס תניא כוותיה דרב ביבי קודם דברי רבא. והא דרך הש"ס בכ"מ לומר אחר דברי כל האמוראים תניא כוותיה דמר. לכן נלפענ"ד לומר ע"פ מה שלמדתי מלשון רש"י. דיש לומר דכמו שהחמירו חכמים גבי טבילת כלים למיגזר גזירה לגזירה. ה"נ החמירו חכמים למיגזר כאן חד גזירה במילתא דלא שכיחא. אך בתרתי לטיבותא היכא דהוי גזירה לגזירה וגם מילתא דלא שכיחא. כגון השקה למגזר אטו הטבלה בזה לא גזרי רבנן. ולפ"ז י"ל לרבה בהא פליגי רבי ורבנן. דהם קבלו מרבם דאיסור טבילת כלים היה משני טעמים. משום דנראה כמתקן. ומשים גזירה שמא יעבירנו ע"כ ס"ל לרבי דבאחד משני הטעמים האלו סגי לאסור טבילת כלים. וכל היכא דשייך טעם האחד. אפי' אין שייך בו טעם השני אפ"ה אסרו לטבול. אבל רבנן ס"ל דמשום טעם האחד לחוד לא הוי אסרי חכמים לטבול בי"ט. ועכצ"ל משום דטעמא דשמא יעבירנו הוא חששא רחוקה לחוש כן בטבילת כלים. וכן משום טעמא דנראה כמתקן לא היה אסורים. אלא משום שנצטרפו שני הטעמים ביחד. בזה דוקא גזרי חכמים על טבילת כלים. לכן כל היכא דשייך כק טעם האחד לא אסרו. והשתא מתברר פלוגתייהו. דרבי ס"ל אף היכא דלא שייך בו רק טעם א' אפ"ה אסרו. לכן ס"ל לרבי דבי"ט אין מטבילין כלי ע"ג מימיו. ואע"ג דכיון דלית ליה מיא מיזהר זהיר ביה. וע"כ מילתא דלא שכיחא הוא להטביל כלי ע"ג מימיו. אפ"ה אסור מטעם דנראה כמתקן. וחד גזירה גזרינן גם במלתא דלא שכיחא כדפי'. אבל בהשקה בי"ט שרי גם לר' דבאוכל לא שייך לאסור משום תיקון. דאפי' בשבת קיל"ן בסי' כ"ד ס"ז דבשבת מותר לאשווי אוכלא ולתקנו. וגם משום שמא יעבירנו ליכא למיגזר י"ט אטו שבת דהוי גזירה לגזירה ולא גזרינן במילתא דלא שכיחא. אבל בשבת גם בהשקה אסור. משום דגזרינן שמא יעבירנו אפי' בבור בחצירו אטו בור בר"ה. דהוי חדא גזירה כדמוכח בתוס' ד"ה גזירה י"ט אטו שבת כו'. וחד גזירה גזרינן גם במילתא דלא שכיחא. אבל לרבנן דס"ל דבציר שני הטעמים יחד בזה דוקא גזרי חכמים אבל היכא דלא שייך בי רק טעם האחד לא אסרו כדפי'. לכן ס"ל לרבנן דבשבת משיקין דלא שייך במשקין משום תיקון וכדפי'. לכן משום גזירה דשמא יעבירנו לחוד לא אסרו חכמים כדפי' וכן בי"ט להטביל כלי ע"ג מימיו אף שנראה כמתקן כלי. מ"מ כיון דלא שייך למיגזר ביה י"ט אטו שבת. דהוי גזירה לגזירה במילתא דלא שכיחא לכן שרי. אבל להטביל כלי בשבת ע"ג מימיו דשייכי ביה שני הטעמים. משום דנראה כמתקן ומשום שמא יעבירנו דהוי בשבת חדא גזירה לכן אסור. וטעם פלוגתייהו דר' ורבנן בענין זה. נלע"ד דלשטתייהו אזלי דפליגי רבי ורבנן פ"ג דעירובין דף ל"ג ע"א. דרבי ס"ל כל דבר שהוא משום שבות לא גזרי רבנן בין השמשות. ורבנן ס"ל דגזרו בהו בה"ש. וכתב הרע"ב בפי' המשנה שם דכל שהוא משום