אבן העוזר על הש"ס סב

וע"פ שטתו הוצרך לדחוק כאן. אבל התוס' ס"ל דזה ליכא למ"ד. דודאי בעשה את השני אפי' הזיד בראשון פטור מכרת על הראשון דכן מוכחי קראי. דאל"כ לא ה"ל לכתוב כרת דראשון בעניינא דפסח שני כלל. אלא משמע דה"ק וחדל לעשות הפסח היינו שלא עשה גם את השני ואז ונכרתה הנפש וגו' על הראשון. וכן מבואר ברמב"ם פ"ה ה' ק"פ (ה"ב) דפסק כרבי ואפ"ה פסק בעשה את השני פטור מכרת על הראשון. וכן מוכח בש"ס לקמן (שם ע"ב) דקאמר הזיד בראשון ושגג בשני לרבי ולר' נתן חייב כו' ולפרש"י ה"ל למימר רבותא טפי בהזיד בראשון ועשה את השני דחייב לר' ולר"נ. אלא וודאי בעשה את השני ליכא למ"ד לחייבו

והשתא אין צורך לדחוק כאן בהא דאמר דכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש וגו' לרבות נשים ר"ל היינו הא דכתיב במגדף. דכיון דגמר בג"ש הוי כמאן דכתיב בגופיה דמיא כמ"ש רש"י. דזה דחוק: ותו דה"ל להש"ס למימר וסבר ר' יוסי כרבי. אלא ודאי לכ"ע אתי. וה"ק מדכתיב בפסח שני וחדל לעשות את הפסח גם בשני ונכרתה הנפש וגו' על הראשון. משמע אם לא חדל מלעשות פסח שני פטור על הראשון. ומדכתיב נפש ע"כ קרא גם בנשים איירי. וקאמר דאי חדלה ולא עשתה השני חייבת כרת. ואי עשתה השני פטור. הרי מבואר דנשים בשני חובה מכיון דאי חדלה לעשות פסח שני חייבת כרת על הראשון: והשתא תמהו התוס' היכן מצינו כו'. ותירצו לקטן שהגדיל וכו' תשלומין דראשון. ר"ל ר' יוסי לגמרי ס"ל כר' נתן. ומיהו ר"נ יליף לה לקמן מכי קרבן ה' לא הקריב במועדו דמשמע ליה דאראשון קאי ואין צריך ללמוד מהאיש ורבי יוסי יליף מהאיש

שם בד"ה ר"ש נמי סבר כו' תימא כו'. ולעד"נ לתרץ תמיהתם. ותחלה נתרץ הא דיש להקשות אהא דפריך בפ"ב דקידושין ואכתי מיבעיא ליה דשוחטין את הפסח על היחיד. ולא משני כדמשני כאן לכתוב רחמנא לפי אכלו מאי איש (והוא קושי' המהרש"א ז"ל בדבור זה). ונ"ל דהא ע"כ ר"ש ס"ל כריב"ק שם. דאי סבר כר' יונתן נפקא ליה מושחטו דכל הקהל יוצאין בפסח אחד. א"כ קשה מנא ליה למילף דאיש לפי אכלו למעט אשה הוא דאתי הא איצטרך למילף מיני' שליחות. דאי לאו איש גבי לפי אכלו סד"א ה"מ היכא דאית לי' שותפות בגוה כמ"ש הש"ס שם. (א"ה כיון רבינו ז"ל בלשונו הצח וקצר ליישב קושית המהרש"א ז"ל בד"ה איש זוכה כו'. וכן מצאתי בס' אמרה צרופה וכן מבואר להדיא ברש"י שם בד"ה איש זוכה ע"ש ודוק):

והשתא א"ש כאן קיימינן לר"ש דס"ל כריב"ק ולריב"ק אכילת פסח מעכבת דעיקרו בא לאכילה. וע"כ שפיר אמר לכתוב לפי אכלו דע"כ נילף מיניה דשוחטין על היחיד. דאין לומר דסד"א חד גברא בעי לאכילה ושאר בני החבור' אף שכל א' אין יכול לאכול כזית שוחטין עליהם. דהא כיון דאכילת פסח מעכבת. א"כ הנך דלא חזי לאכילה כמאן דליתנהו דמי וע"כ שחיטת הפסח על היחיד הוא. אבל שם פ"ב דקידושין קאי אליב' דר' יונתן דאיהו סבר אכילת פסח אין מעכבת ומש"ה יוצאין כל הקהל בפסח א'. ולדידיה צ"ל דאיש לפי אכלו גזירת הכתוב הוא דגברא חזי לאכילה בעינן כדאיתא לעיל דף ע"ח ע"ב. ולפ"ז שפיר קאמר שם הא אכתי איצטרך איש דשוחטין את הפסח על היחיד. דאי מלפי אכלו ה"א חד גברא בעי דיהא חזי לאכילה מגזירת הכתוב כדפי'. אבל שאר בני החבורה הנמנין עמו אף שאין אחד ראוי לאכול כזית כולם יוצאין בו. דאכילת פסח אין מעכבת. רק גזירת הכתוב הוא דליהוי חד גברא דיהא חזי לאכילה. אבל לעולם אין שוחטין על היחיד ומש"ה איצטרך איש. ע"כ משני שם דסבר כמ"ד אין שוחטין:

הרי מבואר דר"ש כריב"ק ס"ל ור' יהודה ע"כ כר' יינתן ס"ל. דאל"כ איש דלגבי לפי אכלו לר' יהודה ל"ל. דהא איהו סבר אין שוחטין את הפסח על היחיד וגם ס"ל נשים בראשון חובה. אלא ע"כ צ"ל דר"י כר' יונתן ס"ל ואיצטריך איש למילף מיני' שליחות דלא נימא דוקא היכא דאית לי' שותפות בגוה כמבואר בקידושין שם:

וע"כ מתורץ תמיהת התוס'. והוא דר' יהודה ע"כ ס"ל תרתי ש"מ. דוודאי זה הלימוד שאין שוחטין את הפסח על היחיד מסתבר טפי. דעל הלימוד של במת יחיד קשיא היאך תלוי דין זה דמחוסר זמן בפסח דוקא. הא אפי' כל מחוסר זמן דשאר קרבנות נמי דינם כן כגון מחוסר כפרה שלא הגיע זמנו. אך דיש לר"י הכרח מקרא דע"כ אתי גם להא דבמת יחיד. דאל"כ תקשה לפי האמת ל"ל לקרא למיכתב איש גבי לפי אכלו כדי לידע שליחות בלי שותפות. הא אפי' אי לא הוה כתוב איש נמי הוה ידעינן שליחות בלא שותפות. דאי שותפות דוקא קשה ל"ל ושחטו תיפוק לי' מדכתיב איש שה לבית. וא"ל דאיצטרך ושחטו לאכילת פסחי' דלא מעכבא. קשה לשתוק מיני' ונילוף מדכתיב לפי אכלו לשון יחיד והרי אין שוחטין על היחיד. אלא ע"כ קרא ה"ק דא' ראוי לאכילה בעינן ושאר החבורה אף שאין ראוי א' מהם לאכילת כזית יוצאין. א"כ ע"כ מוכח מזה דאכילת פסח לא מעכבא. דאל"כ ה"ל אותם שאין ראויין לאכילה כאילו אינן וה"ל שחיטת הפסח על היחיד. אלא וודאי ושחטו לשליחות אתי אף בלא שותפות. וא"כ איש ל"ל. אלא מזה הכריח רבי יהודה דתרתי ש"מ. דעיקר קרא מיבעיא נמי להא דבמת יחיד. וא"כ אי לאו ושחטו סד"א דאכילת פסח מסתבר דמעכב דעיקרו בא לאכילה מתחלה. ומדכתיב לפי אכלו סד"א דשוחטין את הפסח על היחיד. וקרא דבאחד לבמת יחיד היא דאתי. דהא ע"כ גם לפי האמת להכי. הוא דאתי. אך דהואיל ודרשא דאין שוחטין על היחיד מסתבר, מוקמינן נמי בהכי. ואי לאו קרא דושחטו סד"א דמסתברא דאכילת פסח מעכבת. וע"כ יש הכרח דשוחטין פסח על היחיד מלפי אכלו וקרא לבמת יחיד הוא דאתי. אבל השתא דושחטו אתי לאכילת פסח דלא מעכבא. מסתבר לאוקמי קרא דבאחד נמי להכי דאין שוחטין פסח על היחיד. אבל ר"ש דס"ל כריב"ק אי הוי ס"ל נמי דאין שוחטין הפסח על היחיד קשה מנא לי' הא דבמת יחיד:

והא דפירש"י לעיל (ע"א בד"ה ופרכינן) דטעמא דר' יוסי מהדר לפרושי מקרא דאיש לפי אכלו. ר"ל דבעל הש"ס מתרץ לי' לקרא דאיש דגבי לפי אכלו לר' יוסי. דל"ל. דכיון דסבר לקמן אשה בראשון חובה. א"כ איש גבי לפי אכלו ל"ל. ע"כ מפרש דסד"א ממאי דלהכי דלר"ש הוא דאתי אימא להא דר"י כו':

והשתא דע"כ דלימוד דרבי יהודה מסתבר טפי פריך לקמן שפיר ע"כ ר"ש סבר נמי כר"י כו':

והא דפירש"י במתני' ואפי' חבורה של מאה כו' ר"י קאמר לה. ר"ל דקשיא לי' לרש"י דבמתני' דלעיל מבואר דאפי' אחד מבני חבורה לא יהא שאין ראוי לאכול כזית. וכאן מבואר אם אחד אוכל כזית אף שכלן אין יכולין לאכול שוחטין עליהם. לכן פירש"י ר"י קאמר לה. דהוא ס"ל הכי מדאיצטריך איש ולא יליף מלפי אכלו אלא ע"כ צ"ל דסד"א שאחד צריך ראוי לאכילה ותו לא שאכילת פסח אין מעכבת. ומתניתין דלעיל ס"ל אכילת פסח מעכבת

דף צ"ב ע"ב במשנתינו שאלו פטורין מהכרת כו'. הרמב"ם בפירוש המשניות פי' אפי' בהזידו בשני פטורין אם היה טמא ודרך רחוקה בראשון. ואלו שוגג ואונס בראשון והזידו בשני חייבין כרת ע"ש. וכ"פ בחבורו (פ"ה מהל' ק"פ הל' א'): והראב"ד השיג עליו: ובאמת שדעת הרמב"ם תמוה. והוא נגד הש"ס ערוך דפריך שוגג ואונס בני כרת נינהו. ונדחק הש"ס להגיה דאונן ומזיד תנן בהדייהו ואלו לפי' הרמב"ם לא הוי צריך כלל להגהה ולא קשה כלל אמתני' כן תמהו בספר ברכת הזבח ולחם משנה ע"ש: ולפעד"נ דפי' הרמב"ם מוכרח הוא בהסוגיא דרש"י תמה על רב ששת דיש תיובתא לי' ממתני'. דע"כ קושייתו אדרך רחוקה למה נאמר ולרב ששת הא איצטרך דאי בעי כו': תו קשה הא דפריך אברייתא למה נאמר דאי בעי לא שבקינן לי'. למה לא פריך הכי אמתני' תו יש לדקדק הברייתא קצרה בלשונה לפוטרו מכרת. ובמשנתינו אמר שאלו פטורין מכרת ואלו חייבין בהכרת והרי דרך הברייתא לבאר ולפרש דבריה יותר מן המשנה ונ"ל דבזה מחולקים ר"נ עם רב ששת. דר"נ ס"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא חד תנא הוא. והברייתא מפרש מה שלא פי' במתני'. דמתני' תירץ למה לא נאמר מזיד ואונן אלא דרך רחוקה. ע"ז אמר אלו מזידין חייבין ואלו פטורין. וע"ז קשיא להברייתא למה נאמר דרך רחוקה, ולא נאמר שוגג ואונס דג"כ פטורין כמו טמא ודרך רחוקה. ע"ז משנה הברייתא לפוטרו מכרת. פי' לרבותא נאמר דרך רחוקה. דלא מבעיא שוגג ואונס בראשון והזידו בשני פטורין. כיון דלאו בני כרת נינהו על הראשון דאונס רחמנא פטרי' אלא אפי' דרך רחוקה דהוי מצי למיעבד פסח אי הוי בעי