אבן העוזר על הש"ס סא

מוקדשים משמע דגם החמור הוקדש. והל"ל דשור לבד הוקדש אלא וודאי התנא איירי בבכור. וקדשים קלים אין בהם מעילה לכן אמר שגם החמור הוקדש ומעל בחמור והא דאיירי התנא בבכור משום דעיקר עבוד' בקדשים כתיב גבי בכור. וכה"ג תירץ ר"י בעצמו סוף הדיבור דמש"ה נקט שור וחמור ולא שור פסולי המוקדשים ע"ש

בא"ד והשתא מחמור ה"ל לאקשויי כו' עכ"ל. יש לתרץ קושיא זו לרש"י ע"פ מה דפריך פ"ב דמכות דף כ"א ע"ב ולילקי נמי משום זורע בי"ט. ומשני רבא אין חילוק מלאכות בי"ט. ואותבי' מברייתא והוצרך להגיה שם משום הכי הברייתא אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ע"ש. והא דצריך הש"ס לכל זה שם. היינו לפי האמת דהש"ס הכריח שם לקמן דף כ"ב ע"א דע"כ אפי' מידי דאיתי' בשאלה נמי קתני והיינו מדנקט נזיר במתני' אבל אי לאו האי פירכא דהא נזיר קתני. לא הוי צריכין לדחוק בכל זה. דטפי ניחא לן למימר דגם חילוק מלאכות בי"ט. ובאמת נחשב במתני' בין שמונה לאוין ג"כ הזורע בי"ט. ולאו דהזיד במעילה לא קחשיב דמידי דאיתא בשאלה לא קתני. והא דמוכרח לשנות אין חילוק מלאכות בי"ט וע"י זה הוצרך להגיה הברייתא היינו משום דע"כ מידי דאיתא בשאלה נמי קתני דהא נקט נזיר וע"כ לאו דמעילה נמי חשיב. לכן עכצ"ל אין חילוק מלאכות בי"ט. דאל"כ ליחשוב נמי זורע. לפ"ז אי הוי פריך שם הא קתני חמור הוי יכול לשנויי באמת לאו דמעילה לא קחשיב הואיל ואיתא בשאלה. אלא חשיב זורע בי"ט בינייהו ויש חילוק מלאכות בי"ט לכן פריך מנזיר: עוד יש לתרץ ע"פ הא דאמר רבא ספ"ג דשבועות דף כ"ז ע"ב נשבע על הככר ואכלה. אם נשתייר ממנה כזית יש לו התרה לשבועתו דמגו דמהני לי' התרה לכזית בתרא מהני לי' התרה נמי אף על מה שכבר עבר השבועה ופטור ממלקות גם על מה שעבר. אבל אכלה כולה אין לו התרה על שבועתו כיון שכבר עבר. לפ"ז י"ל הש"ס דשם כרבא ס"ל. וה"ק מידי דאיתא בשאלה גם עתה אחר שעבר עליו לא קתני כיון דלא פסיקא לי' ללקות עלי'. דהא אפשר עדיין להתיר השבועה ולפטור עצמו ממלקות. אבל מידי דליתא עתה בשאלה אף שקודם שעבר הוה איתה בשאלה מאי בכך. כיון דעתה אחר שעבר השבועה אין בידו לפטור עצמו ממלקות קא חשיב התנא. ולפ"ז בשב עה שלא אחרוש בחול ובי"ט אף שעבר עלי' כיון דמהני שאלה על העתיד שיכול לחרוש עוד מהני ג"כ לשעבר. וכיון דבידו לפטור ממלקות לא קתני. וכן בשור דקדוש קדושת הגוף ולא יצא לחולין במעילתו מהני בי' שאלה כדי שיצא השור לחולין. לכן מהני נמי דלא עבר על מעילתו כלום. ויכול לפטור עצמו ממלקות ממעילתו ולא איבעי לי' למיתני. אבל חמור דקיל"ן קדושת דמים הוא ובמעילתו יצא כבר החמור לחולין. לכן לא מהני בי' שאלה כדי שיכול לפטור ממעילתו ממלקות. דהא כבר יצא החמור לחולין מיד במעלו אשר מעל בו: וצ"ל דלפ"ז אתי סתם מתני' דמכות כר"מ דאמר פ"ב דקידושין דף נ"ה הקדש במזיד מתחלל. לכן ל"מ למיפרך מחמור שם די"ל סתם מתני' כר"מ אתיא ע"כ פריך מנזיר

ע"ב גמ' ראויות לכחשן כו' לקמן דף ס"ב (ע"א) בד"ה האי כו'. הקשה ריב"א הא כתישה הוי מחוסר מעשה ע"ש ולכאורה קושיא זו תמוה. דהתם לא אמרינן הואיל ואי בעי מתקן נפשי' דזה הוא מחוסר מעשה. אבל כאן חזי לדם ציפור. לכן שרי לחרוש ולכתוש כמו דשרי לרבה ללוש עיסה גם לאפותה הואיל ואי מיקלע אורחים. וכן לשחוט בהמה ולבשלה: ה"נ שרי לחרוש וגם לכתוש: וצ"ל דהוקשה להתוס' הא אין עשה דוחה ל"ת אלא היכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים העשה. ועכצ"ל דה"ק הואיל ואי בעי היה כותש בשעת חרישה. דליהוי חרישה וכתישה וכיסוי בבת אחת. ע"כ שפיר הקשו לקמן כיון דהכתישה הוי מחוסר מעשה לא אמרי' בי' הואיל. א"כ עתה שלא כתש עדיין לא חזי בשעת חרישה לכיסוי. וכיון שבשעת חרישה לא יכול לקיים כיסוי עבר בל"ת ושפיר לקה. אך נ"ל דמעיקרא לא קשה מידי דרב אשי הוא דסבר, הכי פ' ר"א דמילה דף קל"ב ע"ב. אבל רבה חולק שם וס"ל דאף דלא מקיים העשה מיד אפ"ה עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' שם בד"ה הדר אמר כו'. וכאן הסוגיא אזיל לרבה דאית ליה הואיל

תוס' בד"ה כתישה בי"ט מי שרי כו'. לפענד"נ לתרץ קושיות התוספות האלו. והוא דהא לא אמרו לוקין על שריפת קדשים בי"ט אלא אין שורפין קדשים בי"ט. ע"כ הא דקאמר ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. פי' דאין ל"ת ועשה יחד נדחין מפני העשה. אלא ל"ת לבד הוא דנדחית מפני העשה ועשה די"ט במקומה עומדת לכן אין שורפין קדשים בי"ט. אבל וודאי אם שרף קדשים בי"ט אין לוקה. דל"ת די"ט כבר נדחית מפני העשה מללקות עליה: ותדע דלמאן דיליף שם מתן בוקר שני לשריפתו או מעולת שבת ולא עולת חול כו'. פשיטא דאם שרף קדשים בי"ט דאין לוקה. ה"ה וודאי גם לר' אשי אין לוקה עליו. ע"כ פריך המקשה כדפי' רש"י. וז"ל אלאו די"ט לא ללקי עכ"ל. ר"ל כיון דמקיים מצות כיסוי נדחית הל"ת מללקות עלי'. וכ"כ רש"י בד"ה כלאחר יד כו' ופקע לי' מלקות עכ"ל. והיינו בחרישה דכבר קד ואנן מחייבינן לי' במלקות ע"ז פריך שפיר. ומשני כתישה בי ט מי שרי. פי' כיון דעדיין לא כתש. לכן אף אם באמת דם ציפור לפניו במקום שחרש. כיון דאיסורא די"ט רביע עליה דאסור לכתוש ולא נדחית מפני מצות כיסוי. ע"כ אם ירצה לכתוש אין אנו מניחין אותו לעבור לכתוש. וא"כ בחנם הוא דעבר אלאו דחרישה. כיון דא"א לו לכסות עתה מפני איסור כתישה. לכן מלקינן ליה אלאו דחרישה אפי' אם דם הצפור לפניו בשעת חרישה וזה ברור בפי' הש"ס ובכוונת רש"י

שם בא"ד ובתחלה נמי המ"ל חרישה בי"ט מי שרי עכ"ל. דברי התוס' הן תמוהין בכאן. חדא הא שכתבו ובתחלה נמי כו' הלא גם מה דפריך אחר זה ראויות לכתשן כלאחר יד וכל הסוגיא הוא ללא צורך. דאין כאן שום קושיא כלל ועיקר. דהא י"ל חרישה בי"ט מי שרי: תו לסברא זו קשה אהא דמשני אפיק הבערה ועייל עצי מוקצה א"כ תקשה למה תנא חייב ה' ה"ל למימר ששה כיון דלא חזי לצרכו משום מוקצה ליכא למימר הואיל וחייב נמי משום הבערה: אבל לפע"ד אין צורך לדחוק כלל לפי' ר"ת. דבשלמא בחרישה פריך שפיר אמאי לוקה משום כלאים. דכבר נדחה לאו דכלאים משום כיסוי אם היה כאן דם הציפור ולא ה"ל רק ז' לאוין. אבל גבי כתישה משני שפיר כתישה בי"ט מי שרי. כיון דעדיין הוא לא כתש ואין אנו מניחין אותו לכתוש אפי' אם היה דם הציפור לפנינו כאן. ע"כ כיון דא"א לו לכסות מלקינן ליה גם אלאו דחרישה דכלאים. זה ברור בכוונת רבינו תם. ודברי התוספות צ"ע

שם בד"ה ועייל עצי מוקצה תימא לר"י כו' עכ"ל. לא ידעתי תמיהת ר"י כאן דהא בפ"ב דמכות פריך על מתני' שם דף כ"ב (ע"א) וליחשוב שבועה שלא אחרוש בי"ט ובחול. ומשני האי תנא לית לי' איסור כולל. ואיתא בחולין דף ק"א (ע"א) דלמ"ד דלית לי' איסור כולל האוכל גיד הנשה של נבילה חייב א'. ומודה באיסור מוסיף כגון גיד הנשה של שור הנסקל דמוסיף איסור הנאה דחייב ב' ע"ש. וא"כ בההוא ברייתא נמי קשה ליחשוב נמי שבועה שלא אבשל בין בחול ובין בי"ט. ועכצ"ל האי תנא לית לי' איסור כולל. אבל משום בשר בחלב חשיב מוסיף. דגיד הנשה שרי בהנאה לתנא דברייתא דס"ל יש בגידין בנ"ט כדאיתא לעיל דף כ"ב וצ"ע

דף צ"א ע"ב בד"ה איש ולא קטן כו' ובפ' מי שהי' טמא כו' עכ"ל. ולכאור' דברי התו' הן תמוהין כמ"ש מהרש"א ע"ש: תו דוודאי א"א לומר דר"י אתי דלא כחד מהני ג' תנאים דאיפלגו פ' מי שהי' טמא: ע"כ נ"ל דוודאי לפרש"י א"א לתרץ כתירוצא דהתוס'. אך דלפרש"י אין מקום לתמיהת התוס' דהא בראשון כתיב ונכרתה הנפש. ולרבות נשים לא איצטריך דממכסת נפשות נפקא. אלא ע"כ לרבות קטן אתי לחייב כרת בראשון מגזירת הכתוב: לכן סד"א דגם בשני חייב מככל חקת הפסח. לכן איצטרך. איש למעט בשני מכרת. אך התוס' לא ניחא להו בפרש"י. משום דרש"י לשטתו דפי' ר"פ מי שהי' טמא דף צ"ב ע"א. דלרבי ולר' נתן חייב כרת על הראשון אפי' עשה את השני.