אבן העוזר על הש"ס סג

כמ"ד הורצה אפ"ה פטרו מכרת. ושפיר אמר הש"ס וכמ"ד הורצה כך פי' ר"נ מתני' וברייתא. אבל רב ששת ס"ל דתנא דמתני' ותנא דברייתא פליגי אהדדי. דתנא דמתניתין הוא ר"ע דמקיש דרך רחוקה דלא הורצה כמו טמא. וברייתא הוא ר"א דלא מקיש דרך רחוקה לטמא לכן סבר דהורצה. וכיון דס"ל למתני' לא הורצה ע"כ קושייתו למה נאמר טמא. וצ"ל דמתני' ס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וטמא דקרא איירי במת בששי שלו. דפשיטא כיון דלא חזי לאכילה אי בעי למעבד פסח לא מצי למיעבד דאכילת פסח מעכבת. ע"כ הקשה מתני' שפיר למה נאמר טמא ולא נאמר שוגג ואונס. ואפילו אי ס"ל אין שוחטין וזורקין וילפינן מיתורא דביום ההוא כמ"ש התוס' דף צ' (ע"ב בד"ה שחל כו') דקרא דביום ההוא מיותר. ע"כ הקשה למה נאמר טמא. דאי לאשמעינן דאין שוחטין וזורקין כו'. א"כ כיון דע"כ גוף הקרא להכי הוא דאתי א"כ יתורא דביום ההוא למה לי. ומשני שאלו פטורין אפילו הזידו בשני. ושוגג ואונס בראשון והזידו בשני חייבין. וילפינן הכי מדנאמר טמא ולא שוגג ואונס. דהשתא ליכא למימר דלרבותא נקט כמ"ש לרב נחמן. חדא דלרב ששת לא הורצה בדרך רחוקה וליכא רבותא. ותו הא עיקר קושיית מתני' למה נאמר טמא ובטמא ליכא רבותא לכ"ע. אבל הברייתא ס"ל כמ"ד הורצה. לכן משני לפוטרו מכרת. פי' לרבותא נקט דרך רחוקה ולא שוגג ואונס. דלא מיבעיא שוגג ואונס דפטורין אפי' הזידו בשני. אלא אפילו בדרך רחוקה. דכיון דמצי למיעבד פסח בראשון ולא עביד. סד"א לחייבו כרת קמל"ן דרחמנא חס עליו לפוטרו מכרת. וע"כ קא קשיא ליה להש"ס אליבא דברייתא לפי האמת. למה נאמר טמא ולא נאמר שוגג ואונס. דהא בטמא ליכא למימר דהוא רבותא. אלא ע"כ צ"ל דטמא איצטריך דאי בעי למיעבד לא שבקינן לי'. לכן פריך המקשה על הברייתא בהא דאמר למה נאמר טמא. למה נאמר הא איצטריך דאי בעי כו'. דע"כ לפי האמת צ"ל כן לפי הברייתא. דמשני לפוטרו מכרת לרבותא. ואלו בטמא ליכא רבותא. אבל במתני' לק"מ דבמתני' עיקר קושייתו על טמא. ומשני שאלו חייבין באמת כיון שהזידו בשני:

והא דאמר רב אשי מתני' נמי דיקא. ה"ק משום דר"נ הביא ראיה לדבריו ממתני' דלא כר' ששת. ורב ששת השיב לו דמזיד ואונן תנן בהדייהו. וע"ז אמר רב אשי דע"כ ר"נ גופא צריך להודות דמזיד ואונן תנן בהדייהו. וא"כ מאי הביא ר"נ ראיה ממתני' כיון דלשטת ר"נ גופא צריכין להגיה במתני' מזיד ואונן. דאלו חייבין אמאי הא שוגג ואונס לאו בני כרת נינהו. פי' אפי' בהזידו בשני. דמהי תיתי נחמיר בהו טפי מטמא ודרך רחוקה לשטת ר"נ. דהא י"ל דהא דנאמר בתורה דרך רחוקה לרבותא נקטי' כדמשני הברייתא דאיהו חד תנא עם תנא דמתני'. ועל טמא לא קשיא לדידי' כדפי'. וע"כ לרב נחמן גופא צריך להגיה מזיד ואונן. ואמר הש"ס ורב נחמן אמר לך כו' אבל לשטת רב ששת ע"כ אלו חייבין אפי' שוגג ואונס בראשון אם הזידו בשני וכדפי'. והרמב"ם פוסק כרב ששת כמבואר בדבריו פ"ה ה"ג. ופסק הרמב"ם כר' שם הל"ב דסתם מתני' כוותי' כדפי'. ומ"ש רש"י לקמן בהזיד בראשון אף שעשה את השני חייב כרת. הוא לשטתו דפי' שאלו חייבין כרת אפילו עשה את השני. אבל זה לא מסתבר כלל כדפי' לעיל דף צ"א ע"ב בתוס' ד"ה איש ולא קטן כו' עיי"ש. וע"כ פסק הרמב"ם דבעשה השני פטור אפילו הזיד בראשון דלא כרש"י. וכן כתבתי דף צ"א שהוא דעת התוס' שם עיי"ש:

ומה שהקשו התוס' בד"ה דאי בעי כו'. יש לתרץ לדעת הרמב"ם כיון דבאמת לפי הברייתא צ"ל דטמא נאמר לאשמעי' דאי בעי לא שבקינן לי'. וא"כ ע"כ ס"ל לברייתא זו דאכילת פסחים לא מעכבא. ואיש לפי אכלו היינו דבעינן חד גברא ראוי לאכילה כי היכי דס"ל לר"נ (יוסי) דף צ"א דאם יש א' שראוי לאכול כזית אפי' כל החבורה אין א' מהם יכול לאכול כזית שוחטין עליהם. וע"כ דס"ל אכילת פסח לא מעכבת אבל מ"מ א' בעי מגזירת הכתוב כמ"ש לעיל דף צ"א (כם). וכן ס"ל לברייתא זו. ולכן איצטרך טמא דלא שבקינן ליה לשחוט אפי' עם בני חבורה טהורין שיכולין לאכול. אבל אנן קיל"ן אכילת פסחים מעכבת וא' מבני חבורה שאין ראוי לאכילה הוי איהו כמאן, דליתי' כמ"ש הרמב"ם פ"ב הל"ה. וכן ס"ל למשנתינו לר"ש. ושפיר הקשה למה נאמר טמא. והדברים ברורים

שם בתוס' בד"ה אלו פטורין כו' מדפריך מינה לרבה דקאמר דר"א פטור מכרת כו' עכ"ל: לכאורה יש לתרץ קושייתן. דלרב י"ל דס"ל לתנא דמתני' דטמא אף שיכול לתקן עצמו לטבול פטור מכרת. ויליף לה מהיקשא דדרך רחוקה מה דרך רחוקה אף שיכול לבא בסוסים ופרדים אפ"ה פטור מכרת דכתיב ובדרך לא היה, ה"ה טמא אף שיכול לתקן עצמו בטבילה פטור. וריבוי דהאיש לרבות ערל הוא דאתי. דכיון דיש לאוקמי הריבוי בערל מוקמינן לי' דאין היקש למחצה. אבל שם פריך לרבה דאמר הכי לר"א. ור"א הא ס"ל במתני' דלקמן. דדרך רחוקה מאסקופת העזרה ולחוץ הוא. הרי דלא ס"ל היקשא דר"ע. וע"כ כמו דמרבינן לערל מהאיש כן מרבינן לטמא. וצ"ל בכל הסוגיא גרסינן שם ד' ס"ט רבה זולת בתירוץ האחרון דשם אלא אמר רבא כו'. ורבה ס"ל כאביי דלקמן דף צ"ד ע"ב דרך רחוקה לטהור כו'. אבל רבא הא ס"ל שם תנאי היא אליבא דר"א ע"ש

דף צ"ג בד"ה ר"ע סבר כו' תימא מנא ליה עכ"ל. ולפע"ד י"ל דרב נחמן מסתמא ס"ל כהלכתא. דקיל"ן כעולא דאמר לקמן דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת שחיטה. ולפ"ז א"ש הא דאמר ר"ע לטעמי'. פי' ר"ע דמקיש טמא ודרך רחוקה להדדי. וע"כ יליף טמא מדרך רחוקה מה דרך רחוקה אפי' אם יכול לכנוס בשעת אכילה. כיון דבשעת שחיטה לא חזי נדחה. אף טמא כל שאין ראוי בשעת שחיטה וזריקה אפי' יכול לאכול פסח אין זורקין עליו. ואתי שפיר לשון ר"ע לטעמי' דאמר הש"ס. אבל לעיל דף צ' דאמר שם סבר לה כר' יצחק כו'. קאי על דברי ר' יהודה דהוא מרא דשמעתתא שם. ור' יהודה הא סבר לקמן דרך רחוקה כל שאין יכול לכנוס בשעת אכילה. לכן צריך ללמוד מדכתיב ביום ההוא וזה ברור

שם בד"ה דאי בעי. וד"ה אלא למה נאמר וד"ה לא קשי' כו' לענ"ד נראה לתרץ קושיות התוס' שבשלשה דיבורים אלו. ויתורץ (בזה תמיהת רש"י דהקשה לרב ששת ממתני'. גם הא דלא פריך אמתני' למה נאמר הא איצטריך דאי בעי כו' והוא דבמתני' י"ל דס"ל שוחטין וזורקין על טמא שרץ. וקרא בטמא מת בששי איירי דפשיטא דלא שבקינן ליה. אבל ברייתא דאתיא כר' יוסי ור' יוסי הא ס"ל אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ. פריך שפיר הא איצטריך דאי בעי כו': ומה שתמהו התוס' דע"כ ס"ל לברייתא שוחטין וזורקין כו' דהא ס"ל כמ"ד הורצה. י"ל דהא דאמר לעיל מ"ד אין שוחטין ע"כ ס"ל לא הורצה. היינו אליבא דר"ע דמקיש דרך רחוקה לטמא. לכן למ"ד אין שוחטין כו' שניהם דומין זה לזה וכ"כ התוס' לעיל. אבל ברייתא דאתיא כר' יוסי. ור' יוסי הא סבר לקמן במשנתינו דמאסקופת העזרה ולחוץ הוי דרך רחוקה. ואמר לפיכך נקוד על ה' כו'. וא"כ ע"כ לא מקיש ד"ר לטמא. דכיון דדרך רחוקה יכיל לכנוס בשעת שחיטה אינו דומה כלל לטמא. וע"כ לר' יוסי אפילו אי אין שוחטין וזורקין אפ"ה שפיר ס"ל דהורצה. והשתא מה שהקשו התוס' לרב יהודה לק"מ. דרב יהודה קאי אליבא דר"ע ור' יוסי ס"ל דלא כר"ע: וזה נלע"ד ברור: עיין בתוספתא פ"ח

דף קיא ע"ב בד"ה אלא בדברים כו' ומיהו קשה כו' עכ"ל. הנה התוספות והרא"ש ובפרט המרדכי שהאריך ודחו דברי הרשב"ם מתוך הסוגיא וראיתי כי הרמב"ם וראבי"ה סוברים כרשב"ם: ואני הקטן אומר באימה וביראה דלא קשה מידי על הרשב"ם ובחידושי לא"ח סי' רע"ג הארכתי ובררתי שם דדברי הרשב"ם ברורין ומאירין. וגם דעת הגאונים כן הוא ויישבתי ת"ל בטוב טעם ודעת בס"ד ע"ש: מסכת ביצה

דף ב' תוספות בד"ה דלמא ב"ש כו'. וי"ל דמוקצה דבעלי חיים חמיר טפי עכ"ל: פי' לאפוקי ביצה