אבן העוזר על הש"ס נו

לא תאכלוהו ולמדו חז"ל יבא איסור נבילה ויחול על איסור חלב לכן אי לאו קרא דיעשה לכל מלאכה סד"א קרא לאסור חלב נבילה בהנאה אתי. דהואיל ואיכא תרי איסורא החמירה התורה לאסרו בהנאה כדאמר לקמן אם אינו ענין לאכילה תנהו ענין להנאה עי"ש, ור"ע ס"נ דא"א לומר כן דבכלל היתר נבילה היא. ומכאן ראיה למ"ש לעיל דלהמסקא חזקי' ור"ע לכ"ע פליגו גם לר"מ ור"ש ודוק

שם ע"ב בד"ה ומה חלב כו' שור הנסקל כו' עכ"ל, תו הקשו התוס' בחולין דף ק"כ (ע"א) בד"ה חלב כו' דשם פרכינן מה לנבילה שלא הותר מכללו תאמר בחלב כו', וכאן לא פריך ר"י הגלילי ואמר אנן בבהמה קאמרינן עי"ש, ונ"ל לתרץ דוודאי לכ"ע פירכא זו שהותר מכללו פירכא גמורה היא בכל הש"ס, אך כאן בגיד הנשה לר"ש דס"ל ג"ה אינו נוהג בטמאה וכן קיי"ל, א"כ גם ג"ה הותר מכללו בבהמה טמאה לדידן וכן בעוף דאין נוהג בו ג"ה לכ"ע, לכן אמר ר' יוסי אנן בבהמה קאמרינן, פי' כיון דגם גיד הנשה הותר מכללו בבהמה טמאה ועוף אלא בחיה לא הותר ג"ה וחלב הותרה ואנן בבהמה קאמרינן, לכן אין בזה שום מעלה כיון דשניהן הותרו מכללן, וע"כ מתורץ נמי דל"מ למימר שור הנסקל ואיסורי הנאה יוכיחו דשאני התם שלא הותרו מכללן כלל תאמר בג"ה וחלב שהותרו מכללן

דף כ"ה רש"י בד"ה מנבילה כו' ויש מפרשים כו' הנך נמי לא מטמאן עכ"ל, ויש לתרין פירושם דהא דרשינן מבשר בשדה טריפה לעובר שהוציא ידו מבהמה שהאבר אסור כמ"ש רש"י לעיל דף כ"ב (ע"א) בד"ה ור"מ כו', ור"מ סבר פ' בהמה המקשה דף ע"ב במתני' דהאבר היוצא היא נבילה. ואף דרבנן פליגי שם על ר"מ, מ"מ הא ע"כ הך ברייתא דצריכא למילף מכלאי הכרם ע"כ לר"מ אתי, דאי לרבנן בלא כלאי. הכרם ה"מ למילף משור הנסקל כמ"ש התוס' בד"ה מה לחמץ כו', דאין לומר מה לשור הנסקל שלא היה לו שעת הכושר, ור"ל משום דאסור בחייו משום אבר מן החי, הא מ"מ מצינו למילף משור הנסקל שהוא בן פקוע כמ"ש התוס' בב"ק דף מ"א (ע"א) בד"ה איני יודע דאיהו ה"ל שעת הכושר, אלא ע"כ צ"ל הא דצריך הברייתא למילף מכלאי הכרם, היינו אליבא דר"מ דס"ל בחולין דף ע"ד במשנה דבן ט' חי לא ניתר בשחיטת אמו. ולדידיה לא משכחינן שור הנסקל דליהוי ליה שעת הכושר, מש"ה צריך למילף מכלאי הכרם, ע"כ פריך לר"מ איך אפשר למילף מכלאי הכרם כו', וכיון דעיקר קושייתו קאי לר"מ לכן קרי ליה שפיר נבילה, דלר"מ אבר היוצא דמיירי ביה קרא דבשר בשדה טריפה הוא נבילה כדפי'

דף כ"ח ע"ב גמרא איבעית אימא מדסמיך ליה היום כו', הרא"ש נדחק למה בלאחר זמנו פסקינן כר"ש ובלפני זמנו כר"י: ול"ג דמשום הכי מתרץ הש"ס כאן שני תירוצים, דהתירוץ הראשון צ"ל אליבא דרב דפסק לקמן (דכ"ט ע"ב) כר' יהודה, לכן א"א לתרץ אליביה כתירוץ האי אי בעית אימא, דהא לדידן דקיי"ל דדרשינן סמוכין בכל התורה תקשה הא מיבעיא חד קרא לכדר' יוסי הגלילי וא"כ מנלן איסור דלאחר זמנו לדידן. לכן משני דהא דר"י הגלילי ילפינן מדסמיך ליה היום ואין צריך קרא יתירא להכי, אבל אליבא דרבא דפסק לקמן (שם) בלאחר זמנו כר"ש, קשה הא אנן קייל"ן הלכה כר"י לגבי' ר"ש, לכן לרבא ע"כ צ"ל כתירוץ האי אי בעית אימא ר' יהודה לטעמיה קרא לכדר"י הגלילי ולא אייתר לן אלא חד קרא ומוקמינן ליה בלפני זמנו, אבל אחר זמנו שרי לדידן, וזה ברור, ועמ"ש בס"ד דף מ"ג עוד טעם נכון ע"ז

דף כט ע"ב רש"י בד"ה ה"ג דכ"ע אין פודין כו', נ"ל מלשון רש"י דכתב כלומר לגוים וכו', וכן מדלא כתב רש"י כן לעיל בדברי ר"א בר רבא דאמר נמי דכ"ע אין פודין, משום דכאן הוי קשה לרש"י כיון דלר"י הגלילי מעל ע"כ ס"ל דפודין ולפ"ז ע"כ צ"ל דהא דאמר לכ"ע אין פודין ר"ל דלגוים לכ"ע לא מזבנינן, דאפי' מ"ד פודין היינו ישראל פודאן ע"כ בשעת פדיה לא מינכר ביזוי הקדש כל כך, דיש מקום לומר שרוצה לוותר עם ההקדש ופודאן כדי לקוברן אחר כך, אבל למיזבן לגוים דקודם הפקעת קדושתו מינכר בזיונו, זה לכ"ע אסור, ודומה לזה כתבו התוס' בשמעתין לחלק בין אי חזי לאכילה אי לא וע"כ מטעם זה עיי"ש, נמצא דנא ס"ל לרש"י סברת התוס' אלא ס"ל למ"ד אין פודין גם להסיק תחת תבשילו אסור, אלא דכאן ס"ל כמ"ד פודין אך למיזבן לגוים לכ"ע אסור כדפירשתי: והשתא אתי שפיר מה שיש לתמוה תמי' גדולה על רש"י דפי' לעיל בדברי רב יוסף בלישנא קמא דאליבא דר"ש לא פליג כי פליגי אליבא דר"י הגלילי עיי"ש, ותמיה אדרבא להיפך הוא, דאליבא דר"י הגלילי א"א לאוקמי פלוגתייהו, דלכ"ע יכול להסיק תחת תבשילו ואליבא דר"ש שפיר מיתוקמי פלוגתייהו דלמ"ד פודין יכול למכרו לגוים, אבל למ"ש ניחא. אבל לשטת התוס' באמת צריך לעיל לפרש להיפך מפי' רש"י, ותמיה על מהרש"א שנדחק בזה ולא פי' כן

תוס' בד"ה אין פודין כו' רב אשי אמר דכ"ע כו' עכ"ל, ולעד"נ לפרש הסוגיא בע"א, וזה דע"כ צ"ל בהא דאמר כאן דלמ"ד חמץ אחר הפסח שרי בהנאה הוי דבר גורם לממון ולאו הממון דמי, ולכאורה קשה מאי שנא מסחורה שאין עומד עתה להנות ממנו ואינו ראוי רק אחר כמה ימים, או פירות העומדים באילן ואינן ראויין עדיין לאכילה עד שיגדלו ויתבשלו באילן, ואפ"ה קונים אותן בני אדם מיד כיון שעומד להנות ממנו אחר ימים וזה ממון גמור הוא, וצ"ל שאני התם דראוי ליתן בעדו ממון מיד ולשהות ברשותו עד שיוכל להנות ממנו, לכן מקרי ממון גמור. כיון שנותנין בעדו ממון מיד, אבל זה החמץ אי אפשר לפדותו. עתה משום דאז יהיה חמץ שלו ויעבור בב"י, לכן כיון שאין נותנין בעדו ממון מיד לא הוי ממון: והשתא לפ"ז אתי שפיר דלרבנן מש"ה לא מעל, דעתה אי אפשר לפדותו משום דאז יעבור בב"י ואין לומר הא אפשר לפדותן מיד ולבטל החמץ דלא יעבור בב"י, דהא אי אפשר לבטל החמץ תוך הפסח דלאו ברשותיה קאי לבטלו דאסיר בהנאה כדאמר לעיל דף ו' (ע"א) דאחר זמן איסורו לאו ברשותיה קאי לבטלו, וע"כ כיון שא"א לפדותן תוך הפסח הוי גורם לממון ולא ממון אבל ר"י הגלילי ס"ל דתוך הפסח שרי בהנאה, ע"כ גם תוך הפסח יכול לבטל החמץ שלא יעבור בב"י, דהא החמץ קאי ברשותו לבטלו כיון דשרי בהנאה, וכיון דיכול לבטל החמץ תוך הפסח לר"י הגלילי. לכן הוי חמץ של הקדש ממון, גמור, דהא מיד יכול לפדותו כדי לשהותו עד אחר הפסח, או למכרו לישראל אחר כדי לשהות עד אחר הפסח ולאכלו אז. אך כדי שלא יעבור בב"י יבטלנו מיד להחמץ ואי משום שלא יאכלנו, יעשה מחיצה תחלה בפני החמץ קודם הפדיה כדאמר לעיל דף ו' או להורידן לבור כדאמר דף נו', וכיון דיש תיקון שיאכלנו אדם יכול נמי לפדותן כדי להסיקן תחת תבשילו כיון דחזי לאדם כמ"ש התוס' לכן לר"י הגלילי מעל, זה ברור

בא"ד וכה"ג אמר בע"ז כו' עכ"ל, צ"ע הא ר"י פליג שם וס"ל דלא חיישינן דהגוי לא ישחטנו וכוותיה קי"ל וכן פסקו הפוסקים שם, לפ"ז למה אוקמי מ"ד מעל כר"י הגלילי, ה"ל לאוקמי אליבא דהלכתא כרבנן וכר"י דלא חייש שם לכן יכול לזכור לגוי ע"מ שיסיקנו הגוי תחת תבשילו ולכן מעל, לכן לדעת כל הפוסקים א"א לפרש פי' ר"י כאן, וצ"ע, אבל פירושי הנ"ל דוא נכון

שם בגמרא שלא בזמנו מותר כר"ש הטור פסק דאחר זמנו בעי' ס' והאריך המ"א להקשות על הטור ס"ס תמ"ז, ואני בררתי שם בס"ד דדעת הטור ברורה ואין חולק עליו לדידן עיי"ש

דף לב ע"ב בד"ה ואין כו' אע"ג דכתיב ונתן כו' עכ"ל, ובד"ה ההוא מיבעיא ליה כו', ולענד"נ לפרש ודאי בכל התורה נתינה הוא אפי' פחות משוה פרוטה, וכאן יליף מדכתיב ויסף חמישיתו עלי דהוא לשון ציווי ה"ל למיכתב נמי ויתן לכהן את הקודש, דכה"ג מדקדק הש"ס ר"פ נערה דף. מ"ב גבי ונתן לאבי הנערה כו', אלא מדכתיב ונתן לשון עבר ש"מ דבעינן כאן נתינה גמורה דהוא שוה פרוטה, וסד"א קודם נתינה שאז הוא חולין יהי' שוה פרוטה, אבל אחר נתינה שנעשה תרומה דתרומה יותר בזול מחולין לא בעינן שוה פרוטה, לכן כתב ונתן לומר אחר הנתינה שנעשה תרומה אז בעינן שיהא שוה פרועה, ות"ק סבר דמיבעיא ליה בראוי להיות קודש למעוטי אוכל תרומת חמץ