אבן העוזר על הש"ס נז

בפסח דאם ישלם דוגמתו בפסח אין ראוי להיות קודש שצריך ק לשורפו, לכן אי כתב ויתן לא הוי ממעטינן להא מינה דהא ראוי התשלומין להיות קודש. והיינו אחר שיפרישנו ישהנו בידו עד אחר הפסח ולא יעבור בב"י כיון דתרומה אינו שלו אלא של כהן כדלקמן דף מ"ו (ע"ב) ולר"ש שרי אחר הפסח, לכך איצטריך למיכתב ונתן דאחר הנתינה ליד הכהן בעינן שיהא ראוי להיות קודש, וכאן אחר שנתנו ליד הכהן בפסח צריך הכהן לשרפו שלא יעבור עליו בב"י לכן אחר שנתנו ליד הכהן אין ראוי להיות קודש כו'

דף לג בד"ה אף מעילה בכזית תימא לר"י כו' עכ"ל, לדעת ר"י קשה עוד לרב נחמן למה לי' למיפרך מהא דאינו מתעסק כמתעסק כו', יותר ה"ל למיפרך בענין שהתחיל כבר והל"ל מה לשאר מצות שכן פטור בפחות מכזית מקרבן תאמר במעילה דחייב בקרבן אפי' בפחות מכזית. וע"כ צ"ל דלאו פירכא הוא דבשאר מצות לא נתחייב בקרבן על הנאה בלא אכילה, לכן פחות מכזית דלא מקרי אכילה לא מחייב, אבל מעילה דחייב בהנאה דשוה פרוטה אפי' בלא אכילה כלל, דילפינן מע"ז וסוטה לחייב בנהנה ולא חיסר כדאי' מעילה דף י"ח לכן אפי' אוכל פחות מכזית לא גרע משאר הנאה וחייב, אבל לאבא שאול פריך שפיר שחייב מיתה במעילה פחות מכזית, ולגבי מיתה ע"כ אכילה בעינן דהא לא חייב מיתה במעילה בשאר הנאות אלא באוכל, ואפ"ה חייב מיתה באכילת פחות מכזית: ולפ"ז גם תמיהת ר"י מתורץ בהכי דלא שייך למילף מעילה מתרומה בזה, דבתרומה בעינן אכילה ופחות מכזית לא מקרי אכילה כלל, אבל מעילה ילפינן מע"ז וסוטה דנהנה ולא חיסר חייב, ע"כ אף אם נהנה מן פחות מכזית קודש פשיטא דחייב, דבנהנה בלא אכילה לא שייך לחלק בין כזית לפחות מכזית, לכן גם באכילה פחות מכזית חייב, דהא עכ"פ נהנה ממנו, ובוודאי לא גרע אכילה משאר הנאות דלא בעי כזית, וזה פשוט וברור

דף מב בד"ה ואלו עוברין כו', נ"ל לתרץ קושיות ר"ת על רש"י, ועפ"ז מתורץ נמי מה שתמהו התוס' בגמר דמ"ג בד"ה מאן תנא כו' מנלן דנוקשה הוי חמץ בלחמי תודה. וזה דודאי אין צריך ריבוי לנוקשה דסברא הוא דהוי חמץ גמור הן לענין בל יראה והן לענין לחמי תודה, אלא לענין אכילה דחמץ סד"א כיון דנוקשה לאו בר אכילה הוא בטלה דעתו, כדאמר לקמן בכותח אי בעיניה דקא שריף ליה בטלה דעתו כו' ע"ש, לכן קמ"ל דאיהו אחשבי' באכילתו, וזה מבואר בלשון רש"י בכל הסוגיא דחמץ נוקשה לא גרע משאר חמץ, ואפי' ריבוי לא הוי צריך אלא משום דלאו בר אכילה הוא לענין חיוב על אכילתו, אבל לענין בל יראה ותודה לא צריך ריבוי דפשיטא דחמץ הוא. והשתא א"ש הא דפריך מאן תנא דנוקשה וע"י תערובות בלאו אסיפא דהרי אלו באזהרה, ולא פריך ארישא דאלו עוברין מאן תנא, אלא וודאי לענין בל יראה פשיטא דלכ"ע עוברין כדפי', וכ"מ ברמב"ם דכתב דעובר בב"י בתערובות חמץ ולא הביא שום ריבוי, ואל באכילה הביא ריבוי הרי כדפי', והא דאין מחמיצין בתפוחים היינו לכתחילה דכיון דאין ראוי לאכילה ואנן בעינן כדרך המלכים אוכלין בגדולה: הנה הש"ע ס"ס תמ"ז פסק בשם ריב"ש דחמץ נוקשה מן התורה מותר בפסח לכן אם עבר עליו הפסח שרי באכילה, וכתב כן ע"פ מה שהבינו הרמב"ן והרא"ש והר"ן מדברי הרי"ף, ועל דברי הרי"ף בנו בנין הפסק הזה ואחריהם נמשכו האחרונים, ולפע"ד נתברר בס"ד בבירור גמור דדעת הרי"ף דחמץ נוקשה אסור בפסח מן התורה, ואברר שכן דעת הרמב"ם תלמידו והכל הניחו דברי הרמב"ם בצ"ע ואני הקטן אברר ואלבן דברי הרמב"ם שהן ברורין ואמיתים, ע"כ מוכרח אני להאריך קצת

הרי"ף הביא משנתינו דר"פ ואח"כ הביא פלוגתא דר"א ורבנן וכתב והני מילי דאין בעירובו כזית בכדי אכילת פרס דאם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מילקי נמי לקי לרבנן עכ"ל הרי"ף:

והרז"ה השיג עליו דהלכה כסתם משנה וכר"א, והרמב"ן במלחמות השיג עליו דסתמא זו נדחית מפני סתמא דפרקין דשיאור ישרף והאוכלו פטור, ותו דהא ר' יוחנן פסק בכל האיסורין אין היתר מצטרף לאיסור, ואחריו נמשכו הרא"ש והר"ן והאחרונים, ופי' הר"ן דלהכי שיעור ישרף דאף דלית ביה איסור דאורייתא אפ"ה חיישי' דלמא אתי למיכל מיני', ועפ"ז פסק הש"ע ס"ס תמ"ז דנוקשה אסור מדרבנן באכילה תוך הפסח ואם עבר עליו הפסח שרי באכילה:

ואני הקטן באימה ויראה תמיהני על הגאונים אלו, מנא להו לדחות סתם משנתינו בתערובת חמץ דחמירא כמ"ש בגמ', אימא רבי דהדר בי' לפי דבריהם, היינו מנוקשה הוא דהדר, דתחלה סתים כר"מ בנוקשה ואח"כ הדר בי', אבל בתערובות חמץ י"ל דס"ל לרבי מן התורה אסור וסבר כר"א דאמר הכי:

ותו לדבריהם ה"ל להרי"ף לכתוב ולית הלכתא כי מתני' אלא כדתניא כו', ואיך הביא הרי"ף משנתינו סתם דהרי אלו באזהרה כו', ולכל הפחות ה"ל להרי"ף לכתוב דבחמץ נוקשה לית הלכתא כי מתני', כי היכא דלא נימא דמשנתינו איירי ביש בו כזית בכדי א"פ, ולעולם מתני' הלכתא היא גם בנוקשה, ע"כ ה"ל לבאר דלית הלכתא כמתני', אלא ודאי חלילה לדחות סתם משנה מהלכתא וכדעת הרז"ה ומה שהקשו וסמכו על מתני' דשיאור ישרף, והבינו דמשום הכי האוכלו פטור משום דנוקשה דרבנן ואפ"ה ישרף. יש לי תמיה גדולה ונפלאה על הגאונים אלו, דהא בחולין דף כ"ג (ע"ב) מספקא לי' להש"ס בשיאור דר"א לר"י אי בריא בפני עצמה הוא אי ספיקא הוא, וא"כ לדבריהם סתים. התנא דמשנתינו דשיאור ישרף מטעמא דנפשיה דלא כמאן, דאלו שיאיר דר"מ דשורפין לכ"ע, דר"מ לטעמי' דס"ל האוכלו בארבעים, וכן שיאור דר"י לר"י מבואר שם דס"ל בריא הוא או משום דספיקא הוא שמא חמץ גמור הוא לכן שורפין אותו, ואלו תנא דמשנתינו בורר לעצמו טעם זר, דחכמים גזרו לשרוף השיאור אף דמדרבנן הוא דלא כר"מ ודלא כר"י, ע"כ נראה ברור דמנלן לבדות טעם זר מלבינו, דפשוט הוא הא דשיאור ישרף, דהתנא סתים בזה כר"י, ומטעמי' דר"י כי היכא דסבר ר"י בשיאור שלו דמשום הכי שורפין דס"ל בריא הוא או דספיקא הוא מש"ה האוכלו פטור, זה הטעם בשיאור דידן כיון דעדיין לא החמיץ כל צרכו ספיקא הוא שמא עדיין מצה הוא או משום דבריא הוא לכן האוכלו פטור, אבל נוקשה גמור דהחמיץ כל צרכו ואין ראוי לאכילה וודאי הלכתא כסתם משנתינו דהוא באזהרה:

ותדע דהא שיאור דר"מ לר"י מצה הוא ונותנו לפני כלבו בפסח אפילו מדרבנן, ואלו בנוקשה גמיר אפי' לר"י אסור בהנאה ואין חוששין לקידושין כדאמר רב המקדש בחיטי קורדנייתא דנוקשה הוא אין חוששין לקידושין, אלא פשוט דשיאור אין ענין לחמץ נוקשה כלל דשיאור לא נתחמץ עדיין כל צרכו וספק מצה הוא או בריא הוא, לכן שרפינן ליה, והאוכלו פטור כמבואר בש"ס דחולין שם, ואלו נוקשה לכולי עלמא וודאי לאו מצה הוא וחמץ גמור הוא, הרי נתברר לנו דאין ממתני' דשיאור ישרף ראיה כלל לדחות משנתינו דנוקשה באזהרה:

ומה שהביאו ראיה מדר' יוחנן דס"ל דלא כר"א, גם ע"ז יש להשיב דהא אנן קי"לן כבתראי מאביי ורבא ואילך, והרי אביי ורבא ס"ל פרק כל המנחות דף נ"ח (ע"א) לוקין על עירובי שאור ועירובי דבש משום כל שאור ע"ש, והרי הש"ס כאן מסיק דלא ס"ל לשום תנא עירובי שאור אלא ר"א, ע"כ מבואר לכאורה דהלכה כר"א כסתם משנתינו כיון דאביי ורבא ס"ל הכי:

וא"כ יש לתמוה על הרי"ף איך פסק נגד סתם משנתינו כיון דאביי ורבא דבתראי הם ס"ל הכי. ע"כ נראה לפע"ד לפרש בדעת הרי"ף. דפסק הרי"ף הוא ע"פ פי' הסוגיא. דלכאורה יש לדקדק טובי בהסוגיא בפלוגתא דרב נחמן ורב יהודה דלמר נוקשה חמיר מע"י תערובות ולמר ע"י תערובות חמיר מנוקשה. ואיך יפלגו האמוראים בסברות הפוכות בלי טעם ובמאי קמיפלגי ותו בכל נוסחאות איתא בדרב נחמן ושמעינן לר"א דחמץ ע"י תערובות בלאו וה"ה נוקשה בעיני' כמו שהעיד מהרש"א, והרי באמת סבר רב נחמן דנוקשה חמירא ליה כמבואר בהסוגיא עד כאן לא קאמר ר"מ אלא נוקשה כו':

תו האריך הש"ס ורב נחמן מ"ט לא אמר כר"י אמר לך כו', ורב יהודא מ"ט לא אמר כרב נחמן אמר לך כו', דלכאורה הוא ללא צורך אטו בלאו הכי לא ידעינן לה, דזה מבואר הוא בדבריהם דמר אמר כ"ש ע"י תערובות ומר אמר להיפך חזינן למר הא חמירא ולמר הך חמירא ותו דקדוק לשון הש"ס דבאמר לך רב נחמן קאמר הש"ס דילמא ע"כ כו' אבל ע"י תערובות לא, ואלו באמר לך רב יהודה קאמר הש"ס עד כאן לא אמר כו' אבל נוקשה לא אמר, ולא קאמר דילמא ע"כ כו', והוסיף מלת