אבן העוזר על הש"ס נד

דרבנן א"כ גם טבול יום דר"ע איירי בבית הפרס דרבנן כדמוקי לה בירושלמי למ"ד ולד דרבנן, וא"כ מאי הוסיף ר"ע, וע"כ צ"ל שם היה שני דרבנן וכדפי', וא"כ מדהוסיף ר"ע ע"כ דבדרבנן יש לחלק וא"כ מנא ליה לר"מ ללמוד משם, הא שם טמא לפסול את הקודש מדרבנן, כיון דע"כ מוכח דבדרבנן נמי יש לחלק, דאל"כ מאי הוסיף ר"ע, לכן צריך הירושלמי לומר דר' יוחנן ס"ל בולד הטומאה דאורייתא, ור"ע הוסיף דבית הפרס דרבנן וע"כ שפיר י"ל דבדרבנן אין לחלק ויליף ר"מ מדר"ע, וכיון דע"כ ר' יוחנן סבר בולד הטומאה דאורייתא ע"כ בר קפרא ס"ל בולד דרבנן, ולפ"ז ע"כ צ"ל דבר קפרא מודה בקדשים דעושה כיוצא בו, דאל"כ מהי תיתי לן לאוקמי בולד דרבנן, אע"כ כי היכי דלא תדחוק לשנויי בולד ולד אלא בולד ממש ותוספת טומאה דנעשה דאורייתא, הרי מבורר דבקדשים עושה כיוצא בו, ורבא ס"ל כבר קפרא כדפירשתי, הרי שיטת רב אדא בר אהבה דל"פ אביו ורבא אלא בתרומה, אבל בקדשים לכ"ע עושה כיוצא בו: סוף דבר רבינא וש"ס דילן דמוקי לה בנר של מתכת ע"כ ליכא למימר דר' יוחנן ס"ל בולד הטומאה דאורייתא, דא"כ איך יליף ר"מ, דליכא למימר כמ"ש בירושלמי דקשיא לי' מאי הוסיף ר"ע, הא שפיר הוסיף ר"ע כיון דמיירי ר"ע בנר מתכת ע"כ מוקי בולד דרבנן, וכיון דר' יוחנן מוקי הכי ע"כ בר קפרא הוא דמוקי בולד דאורייתא, ולפ"ז ע"כ ס"ל לרבא מקרא מלא דבר הכתוב דגם בקדשים אין עושה כיוצא בו דהא נתברר דרבא כבר קפרא ס"ל, אבל הירושלמי דהוא שיטת רב אדא ב"א, ע"כ ס"ל דר' יוחנן מוקי לה בולד דאורייתא, וא"כ ע"כ בר קפרא הוא דמוקי לה בולד דרבנן וה"נ ס"ל לרבא כדפי', דרבא ס"ל כבר קפרא ומדמוקי לה בולד דרבנן ע"כ מוכח דס"ל דבקדשים עושה כיוצא בו, והיינו דמשמע לי' (דבקדשים יש קרא אבל תרומה מהיכי תיתי) דמתני' איירי בולד ממש והוספת טומאה דאורייתא, הרי מבורר טעם אביי דלעיל וטעם פלוגתייהו דרב אדא ורבינא אליבא דרבא, דשניהם ס"ל דרבא כבר קפרא ס"ל, אך בזה מחולקים דרבינא דהוא ש"ס דילן ורב אדא קיימי בשיטת ירושלמי, וזה ברור לפענ"ד והוא האמת לדעתי: וע"כ מתורץ מה שהקשה התוספות בד"ה התם פסול דשאני בדר"ע דפוסל את הקודש מדרבנן

שם בד"ה ולד טומאה דרבנן כו' הקשה הר"י מאורליינש כו עד עיבור צורה עכ"ל, ולפע"ד היה נראה לתרץ פי' רש"י דודאי לא בא ר"ח להעיד על נותר ששורפין עם טמא, דאז לא הוה תולה בנטמא בולד הטומאה אלא הוי מעיד ששורפין נותר עם טמא, אלא ודאי קודם עיבור צורה מיירי כיון דנגעו זה בזה מיד נטמא בשר זה טומאה גמורה ששורפין עליה מיד, והא דמוסיפין טומאה על טומאתו לכתחלה משום שסופו לאיבוד, ולא גרע מחמץ בד' וה' דפי' רש"י לקמן דיכולין לטמא אותו, וכאן גם התוס' החולקים שם על רש"י מודים, דהתם אפשר ימצא להם אוכלין הרבה, אבל כאן א"א לאכלו וסופו וודאי לאיבוד, וע"כ מתורץ נמי מה שהקשו בד"ה דמדאורייתא כו' איך יליף פסול מטמא, די"ל דאיסור חמץ חמיר מטומאה זו, דהא חמץ שורפין מיד וזה אין רשאי לשרוף מיד ואפ"ה מטמאין אותו כ"ש חמץ, והא דפי' רש"י כאן בכלי שנטמא במשקין, משום דאין לומר דמשקה היה ראשון והאוכל שני ונגע בבשר זה דאז אפילו מדרבנן לא נטמא, דדוקא שני אוכלין קדשים מטמאין זא"ז מדרבנן דומיא דלחם ונזיד דנבואת חגי לשיטת רש"י דיליף זה משם כדפי' לעיל, ואם השני משקין, א"כ בשר זה שני דרבנן ומאי הוספת טומאה איכא למ"ד אין אוכל מטמא אוכל בקדשים, דהכי ס"ל לסתמא דהש"ס כדפי' רש"י דהמקשה זה הכי ס"ל דאין אוכל מטמא אוכל אפילו של קודש, וע"כ צ"ל בכלי שנטמא במשקין, לכן אתי שפיר דקאמר הש"ס נימא קסבר ר"מ כו' ולד הטומאה דרבנן כו', דלכאורה הא באמת ר' יוחנן מוקי לה הכי, אבל לפי מ"ש י"ל דר' יוחנן מוקי דולד הטומאה עצמו מדאורייתא דומיא דאב הטומאה אלא דבשר זה נטמא בולד הטומאה מדרבנן, אבל כאן צ"ל דולד עצמו הוא דרבנן והוא כלי שנטמא במשקין וזהו דוחק בעיני הש"ס ועמ"ש לעיל עוד דרך אחר

רש"י בד"ה ואם לאו כו' אלמא לר"י כו' ובד"ה ממחלוקתן של ר"א ור"י עכ"ל, לכאורה היה נלע"ד לפרש דודאי זה א"א למילף משם, דשאני התם דבלא"ה יטמא ממילא, אבל לטמא תרומה שלא יטמא ממילא מנא לי', אלא ה"ק דהא שם אף שתרד ותטמא לא יטמא רק מדרבנן, דהא טומאת משקין לטמא אחרים מדרבנן, דהא ס"ל לר"א ולר"י בסוטה דף ל' (ע"א) דאין שני עושה שלישי בחולין וע"כ לא דרשי יטמא, וא"כ לדידהו משקין לטמא הוא מדרבנן, ואפ"ה מטמאין אותן בכלים טמאי' דמטמאין מן התורה, ומי לא עסקינן דחולין טמאים הן שניים ואחר שתרד תהא התרומה פסול ומטמאין אותו בכלי דהכלי הוא ראשון ונעשה תרומה שני, ש"מ דפסול דרבנן עושין שני דאורייתא וה"ה לחמץ, ואתי שפיר דנקט ממחלוקתן של ר"א ור"י דגם מדר"א נשמע, דע"כ גם לר"א אם כבר נטמא בחולין מטמאין גם בכלים, אך דלפ"ז לא אתי שפיר הא דאמר לקמן נימא קסבר ר"י אב הטומאה עי"ש, אך לפי' ר"י בתוס' שם שפיר נוכל לפרש כאן כדפירשתי, הנלע"ד בסוגיא זו כתבנו וה' יראנו נפלאות מתורתו

דף כב בתוס' ד"ה אותו כו', יש לתרץ קושייתם דאי מדאצטרך לכלב תשליכון ה"א דלא תאכל במשמע הנאה כמו אכילה. ואיכא לאו גמור בהנאה, קמל"ן דאין במשמע לא תאכל אלא אכילה אבל הנאה ילפינן מן המיעוט אותו אתה משליך כו', ואי אתה משליך כל איסורין והוי לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה, וע"כ א"ש הא דפסק הרמב"ם (פ"א מהל' חמץ ומצה) כחזקיה ואפ"ה פסק דאין לוקה בנהנה מחמץ בפסח, משום דקשיא ליה דהל"ל איכא בינייהו בין חזקיה ובין ר' אבהו מלקות דהנאה, אלא ע"כ גם לחזקיה אין כאן לאו גמור בהנאה ועמ"ש לקמן

שם בד"ה ור"ש נמי כו' הקשה ריב"א כו', הקשה הר"י כו', עכ"ל, לכאורה י"ל דסתם מתניתין אתיא כר"מ דס"ל מותר ליתן לגוי, וס"ל לר"מ פרק ג"ה דף ק' (ע"א) דיש בגידין בנותן טעם ועמ"ש לקמן

בא"ד דלכאורה נמי לא אתי חזקיה כר' מאיר כו' עכ"ל, יש לדקדק לכאורה על התוס' דהא לקמן במסקנא (דכ"ג ע"ב) אמר חזקיה ור' אבהו במאי פליגי כו', חזקיה נפיק ליה מלא יאכל ור"א נפיק לי' מנבילה וקשה הא, חזקיה מודה דלר"מ נפיק מנבילה אלא דפליגי בדר"י, וא"כ הכי הל"ל ור"א נפק ליה מאותו כיון דפליגי רק בדר"י, ותו דלקמן אמר דפליגי בשור הנסקל אליבא דדברי הכל, מבואר דגם לר"מ פליגי, ותו דנלע"ד דשפיר י"ל דגם בדר"מ ור"ש פליגי חזקיה, ור"א חזקיה סבר דגם אליבא דר"מ ור"ש דרשינן הקרי דלא יאכל, ואפ"ה איצטריך היתר הנאה דנבילה, דמיני' ילפינן דגם לא יאכלו דגיד הנשה איסור הנאה במשמע מדאיצטרך היתר הנאה בנבילה, ודקשיא לך למה לי הקרי דלא יאכל בשור הנסקל וחמץ, י"ל, אי לאו הקרי דלא יאכל בשור הנסקל וחמץ ה"א הא דנבילה איצטריך לשור הנסקל וחמץ, אבל גיד הנשה ילפינן ק"ו מחלב דשרי בהנאה כדאמר לקמן, אבל השתא דכתיב בהו לא יאכל ע"כ הא דנבילה מייתר לגיד הנשה דאסור בהנאה, אבל ר"י לשיטתו דגיד הנשה מותר בהנאה ע"כ הא דנבילה לדברים ככתבן הוא דאתי, ע"כ נלע"ד דוודאי גם התוס' סוברים דלהמסקנא דסוגיא גם לר"י ור"ש אליבא דחזקיה ס"ל דרשא דלא יאכל וכדפי', וע"כ אתי שפיר הא דאמר לקמן דפליגי בשור הנסקל אליבא דד"ה, וכן אמר ור"א נפיק ליה מנבילה הרי דגם לר"מ פליגי, אך דבתחלת הסוגיא דסבר הש"ס דלמ"ד אין בגידין בנ"ט ליכא למישרי גיד הנשה בהנאה, ולא אסיק אדעתי' דאיכא ק"ו בגיד הנשה מחלב כדלקמן, לכן עכצ"ל דקודם המסקנא הוי ס"ד דחזקיה ור"א לא פליגי אליבא דר"מ, וזה שכתבו התוספ' בצחות לשונם דלכאורה לא אתי כר"מ כו', ר"ל לכאורה קודם המסקנא צ"ל דחזקיה לא קאי אליבא דר"מ כדפי', אבל להמסקנא וודאי גם חזקיה אליבא דר"מ נמי קאי וכדפי' והשתא אתי שפיר הא דהקשו התוס' לעיל למה לי אותו תיפוק ליה מדאיצטריך לכלב תשליכון, ולא תירצו דאתי למימר דאין איסור הנאה בלאו אלא עשה דהוי לאו הבא מכלל עשה וכדפי' לעיל, משום דא"כ קשיא דלפ"ז ע"כ הא דר' אבהו דאמר לא תאכל גם