אבן העוזר על הש"ס נ

פתחא ואין צורך לפי תקרה ברוח הד', אבל ביתר מי' דבעינן ד' פי תקרות מד' רוחות ע"כ פליגי, אבל לישנא קמא ס"ל כיון דאי לאו פי תקרה הוי פרוצה מד' רוחות, ס"ל לשמואל דלא אמרינן פי תקרה, או דס"ל מחיצות שע"י פי התקרה לא הוי גיפופין לשויא פתחא, כדאי' לעיל דף פ"ט גיפופין שע"י גוד אסיק לשוויא פתחא לא הוי גיפופין

דף צ"ח בד"ה והאמר רבא כו' מה שהקשו בתוספות על רש"י יישבנו בחידושינו שבת דף ח' בס"ד עמ"ש שם: מסכת פסחים

דף ב' תוס' בד"ה אור לי"ד כו' קשה לר"י כו' עכ"ל, יש לתרץ ע"פ מ"ש בירושלמי הביאו הטור סי' תל"ב דחורי הבית שהן למעלה מעשרה אין צריכין בדיקה ותמה הטור ע"ז, ותירץ הב"י משום דהתינוקות אין יכולין להגיע למעלה מי' לכן אין צריכין בדיקה שם עכ"ל: ולכאורה דבריו תמוהין אטו מי לא בעי בדיקה בשביל תשמיש הגדולים, וראיתי בירושלמי שם דקאמר הדות פי' בור אין צריך בדיקה מתירא הוא התינוק לילך לשם עכ"ל הירושלמי. מבואר מדברי הירושלמי דעיקר הבדיקה הוא בשביל התינוקות. לכן נ"ל ע"פ מה דקי"ל באו"ח סי' תרנ"ח ס"ו דבי"ט א' של סוכות אין ליתן לקטן את האתרוג בידו לברך, כי מה שנותנין להם יש להם יד לקנות ואין יכולין להקנות לאחרים עי"ש, ומוכח משם דגם להפקיר אין הקטן יכול. דאל"כ קשה הא יש תקנה שהקטן יפקיר האתרוג ויחזור הגדול ויזכה בו, ותו דהפקר הוא מדין נדר ואין נדר הקטן כלום, ועפ"ז אתי שפיר דודאי משום חמצן של גדולים לא היה צריכין בדיקה דהוי סגי בביטול דהוי הפקר, אבל משים חמצן של קטנים דמה שנותנין להם יש להם יד לקנות, וחמץ שלהם א"ת לבטלו ונמצא עובר הקטן בבל יראה ובב"י, והקטן שהגיע לחינוך מצוה על אביו לשמרו שלא יעבור על שום מצוה מהמצות, מש"ה תקינו חכמים לבדוק החמץ, ע"כ למעלה מי' דאין תשמיש הקטנים שם, וכן בבור דמתירא הקטן לילך לשם לא הצריכו לבדוק שם דהא בביטול סגי החמץ של גדולים, וכיון דחינוך הקטנים אינן אלא מדרבנן לכן מדאורייתא סגי בביטול ואין צריך בדיקה אלא מדרבנן, זה ברור

רש"י בד"ה הבוקר אור כו' עד שהאיר המזרח כו' עכ"ל, פי' בעלות השחר כמ"ש הטור או"ח סי' פ"ט, ואף דהאמת הוא להמתין עד נץ החמה כמ"ש רש"י אח"ז, י"ל דרש"י כתב כן לתרץ בזה קושית התוס' (בד"ה יכנס כו') הא דהביא רב יהודה בהכונס קרא דאל תצאו ולא הביא קרא דהבקר אור, וס"ל לרש"י לתרץ דאי מקרא דהבוקר אור סד"א בהאיר המזרח, לכן יליף ר"י מקרא דאל תצאו דמיותר ע"כ לאשמעינן שיכנס בכי טוב דהיינו בהנץ החמה, לכן כתב רש"י בקרא דהבוקר אור דבהאיר המזרח, ור"ל אי לאו קרא דאל תצאו, ובדר"י דמביא מקרא דאל תצאו פי' בכי טוב דהיינו נץ החמה, אבל התוס' לא ניחא להו בזה דהא השתא קיימינן בדרב יהודה דאור אורתא הוא, וע"כ הא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב היינו מאיר ובא דהוא עלות השחר וע"כ יכנס בכי טוב דר"י היינו עלות השחר, ומ"מ לק"מ לרש"י די"ל רש"י לשטתו קאי דאף דהאור כי טוב היינו עלות השחר, מ"מ לפי דרשת חז"ל דאור כי טוב הוא אור הגנוז לצדיקים לעתיד, דעלות השחר דלעתיד הוא ממש כמו נץ החמה דעכשיו כמו שפי' רש"י לקמן, לפ"ז אור כי טוב היינו נץ החמה דעכשיו, ושפיר כתב רש"י יכנס בכי טוב היינו נץ החמה, אבל התוס' ס"ל פי' ר"ת דלקמן

תוס' בד"ה והא קי"ל עד צאת הכוכבים אור"י כו' עכ"ל, הקשה מהרש"א דבפ"ק דמגילה פריך נמי והא קי"ל עד צ"ה כו' ושם עדיין לא ידע מהאי קרא עי"ש, ולא קשה מידי, דאדרבה מהך דפ"ק דמגילה הוכיח ר"י פירושו, דקשה לר"י כאן אמר והא שש: קי"ל עד צ"ה יממא הוא, ואלו פ"ק דמגילה אמר והא קי"ל עד צ"ה לאו לילה הוא. לכן מתרץ ר"י כאן בזה, דשם פ"ק דמגילה לא ידע הראיה גמורה מהאי קרא, לכן אמר והא קי"ל עד צ"ה לאו לילה הוא, והיינו מפ"ק דברכות דשם מבואר דכהנים לא אכלי בתרומה עד צ"ה, אך י"ל עד צ"ה הוא ספק אם הוא לילה או יום. ומספיקא אסורין לאכול בתרומה עד צ"ה, אבל עכ"פ מוכח דעד. צ"ה לאו ודאי לילה הוא, אבל כאן ידע המסקנא דפ"ק דמגילה דילפינן ראיה גמורה מקרא דעד צ"ה יום גמור הוא, והא דאמר בברכות אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר כו', היינו שם דאיירי בק"ש דתלוי' בזמן שכיבה כמ"ש התוספת שם ח וזהו פשוט

דף ו' ע"ב אמר ר"י הבודק כו', הרא"ש הביא תשובת רש"י, וז"ל יש נוהגים לבטל חמץ בתחלת שעה ששית בשעת. שריפה כו', מדאמר לאו זמן ביעורי' כו' זמן קבוע ולא פשע שפיר דמי עכ"ל, וכתב הרא"ש מ"ש רש"י בתחלת שעה ו' ר"ל סוף שעה ה' קודם שיתחיל זמן איסורי' עכ"ל הרא"ש, פי' דהא מבואר בש"ס תחלת ו' אין בידו לבטלו, ותמיהני על הרא"ש שהרי רש"י כתב בלשונו בשעת שריפה גם בזמן שיעורי' שהוא זמן קבוע. וע"כ הוא תחלת שש כמבואר בש"ס, ע"כ נלע"ד דרש"י לשיטתו דפסק כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה כמ"ש התוס' והרא"ש בשם רש"י פ' כל שעה, ותו פי' רש"י לקמן דף י"ב (ע"ב) בד"ה אימתי כו' הני מילי תחלת שש הוא דס"ל לר"י חמץ בשריפה אבל בשבע מידה ר"י דהשבתתו בכל דבר עי"ש, וכתבו התוס' והרא"ש פרק כל שעה דלמ"ד חמץ בשריפה אפרו מותר דכל הנשרפין אפרן מותר (וכתבו התוס' דף ה' (ע"א) בד"ה ואומר כו' דכל שאפרו מותר גם ליהנות בגחלתו מותר) אבל למ"ד חמץ השבתתו בכל דבר הוי מהנקברין, דקי"ל כל הנקברים אפרן אסור בהנאה ע"ש

נמצא מבורר דלרש"י חמץ אם שרפו קודם שבע דאז דינו בשריפה מותר ליהנות בגחלתו, אבל אחר שש אז גם אפרו אסור בהנאה, לכן שפיר כתב רש"י לבטל תחלת שש דאז זמנו קבוע לשרוף ולא ישכח מלבטל, משום דאי לא יבטלנו אז חיישינן שמא ימצא גלוסקא יפה אחר שבע (שש), ואז אי אפשר לבטל החמץ ההוא דלאו ברשותי' קאי כמ"ש הש"ס, והיינו משום דאחר איסורו השבתתו בכל דבר והוי מהנקברין דאפרן אסיר בהנאה, לכן לאו ברשותי' קאי לבטלנו אז, אבל קודם שבע דאז מצותו בשריפה וע"כ גחלתו מותרים להנות, הוי החמץ שפיר ברשותו לבטל אותו כיון דגחלתו מותר בהנאה עיין תוס' לקמן דף כ"ט ע"ב: ומש"ה קי"ל בא"ע סי' כ"ח (סכ"א) (המקדש בחמץ בפסח) (א"ה צ"ל המקדש בחמץ דאורייתא ושעות דרבנן] חיישינן לקידושין, דלמ"ד בשריפה אפרו מותר ע"ש בח"מ (ס"ק ל"ח), וצ"ל דרב יהודה ס"ל כרבנן דר"י אבל אנן קי"ל כר"י לרש"י, וטעמו משום דאמר סוף תמורה סתים לן חנא כר"י כו' לשון זה משמע דהלכה כר"י וזה ברור

דף י"ד תוס' בד"ה עם בשר ומשקין כו' מאי איריא שנטמא באב הטומאה כו' עכ"ל, קושיא זו אינה אלא לפי' ר"ת דלעיל בסמוך דלא מטמא משקין פחות מרביעית אלא מדרבנן ע"כ הקשו שפיר, אבל בלא פי' ר"ת אין מקום לקושיתם דהא אשמעינן רבותא דהוסיפו לו טומאה להיות שני דאורייתא וק"ל

בא"ד וי"ל משום דר"ח כו' עכ"ל, והא דאמר לקמן לר"ע מאי איריא באב הטומאה כו', ה"ק דלא ה"ל למימר מימיהם ולא הל"ל באב הטומאה, אבל כאן קיימינן אליבא דר"ת כדפרישית בסמוך דפחות מרביעית מטמא מדרבנן, ולמאי דס"ד דאין אוכל מטמא אוכל אפי' מדרבנן, ע"כ מיירי דבשר זה נטמא במשקין שנגעו בכלי שנטמא בשרץ, וא"כ גם תחלה היה שני דרבנן אחר גזירת י"ח דבר, וגם עתה מדרבנן הוא דנטמא במשקין פחות מרביעית לר"ת, ע"כ א"א לאשכוחי הא דר' חנינא אלא קודם י"ח דבר, וצ"ל דס"ד כאן דחיבת הקודש מהני לפסול ולא ליטמא כמ"ש לקמן, ואין צורך למה שנדחקו המפרשים בזה, ולדבריהם לא היה צריך רש"י להוכיח דר"ע לא מיירי בשמן קודש, דהא בימי ר"ע לא היה שמן קודש

שם בד"ה מאי קמ"ל כו' למ"ד אין אוכל כו' עכ"ל, יש לתרץ דפריך לר"מ דאמר משקין לטמא אחרים מדרבנן, לכן כמו