אבן העוזר על הש"ס מב

בו, ולשני דרכים האחרונים כיונו המגיהים ברש"י ובתוס' בד"ה אקלע כו', כל זה ברור ונכון, ועל הב"י יש לתמוה שכתב בסי' שפ"ג דגם הרמב"ם פסק כתוס' והרא"ש, וזה אין נ"ל דהא עיקר יסוד דין זה שבנו התוס' והרא"ש עליו דאין העירוב חוזר וניעור הוא מדקייל"ן דגוי אינו אוסר היכא דליתיה לגוי בביתו, ועפי"ז הוכיחו התוס' מהסוגיא דע"כ הדין כן, והרי הרמב"ם פוסק כר' יוסי דגוי אוסר אע"ג דליתיה. ולפ"ז עולה הסוגיא כפשוטו, הן לא עירבו מאתמול דהא הגוי אוסר עליהם לכן ע"כ לא היה אפשר להו לערב, ולפ"ז גם מ"ש התוס' והרא"ש תסגי בביטול לחוד, י"ל לשטת הרמב"ם דהם דס"ל דשוכרין בשבת ודאי עירבו מאתמול כדי שאם יבא הגוי בשבת ישכרו ממנו ויטלטלו, אבל ר' אסי דס"ל אסור לשכור מגוי בשבת, ודאי לא עירב עמהם. דבתחלת השבת אוסר הגוי וכשיבא הגוי הא אסור לשכור לדידי' וכיון דהוא לא עירב עמהם והן עירבו, הוצרך ר' אסי אח"כ לבטל להם רשותו דהוי כיחיד המבטל לרבים וכדפי', ולפי שטה זו א"ש דקושייתו מדשמואל דקרי ליה חין מערבין, ש"מ דאסור לשכור בשבת דאל"כ תקשה אמאי קרי ליה אין מערבין דהא סבר שמואל דף פ"א (ע"ב) כל מקום ששנה ר"י בעירוב הלכה כמותו, ור"י הא סבר דחם אין הגוי בביתו אינו אוסר, אלא עכצ"ל דאין שוכרין בשבת ולכן כשבא הגוי בשבת נתבטל העירוב מש"ה קרי ליה אין מערבין כמ"ש התוס', או י"ל דפריך מהא דאמר שמואל כל דאין מערבין אין מבטלין ולעיל נמי מאתמול ל"מ לערובי דהגוי אין כביתו ואפ"ה אין מבטלין, ולענין קושיות התוס' נ"ל כתירוץ התוס' דס"ל לאמוראי דלא כראב"י, ומ"ש הרמב"ם פרק ב' מה' עירובין (הל' י"ג) וז"ל ב' ישראלים וגוי הדרים בחצר א' ושכרו מהגוי בשבת חוזר האחד ומבטל רשותו לשני ומותר עכ"ל, היינו דלא איירי בעירבו ופסק כמ"ד מבטלין, ותדע דאי איירי הרמב"ם בעירבו דלא סגי בשכירות, א"כ קשה דדין זה חידוש הוא דבעלמא קייל"ן דעירוב חוזר וניעור כמו בספינות שנקשרו ובא' ששכח ולא עירב דמבטל להם ושרי, א"כ עיקר דין זה חסר מספר הרמב"ם דה"ל נבחר דאפי' בעירבו צריכין לבטלו, תו הכי הל"ל צריך לבטל דהוי משמע בלא ביטול נח סגי בשכירות, אבל מלשון הרמב"ם משמע דזהו שאסור בלא ביטול לא צריך לאשמעינן רק דאשמעינן דבביטול מותר וכמ"ד מבטלין בדף ס"ז (ע"ב), וזה אינו דדין זה דבעירבו צריך נמי לבטל הוא חידוש גדול, אלא ע"כ פשוט דהרמב"ם מיירי בלא עירבו, העולה מזה לדינא נ"ל דהעירוב חוזר וניעור, לפי שנראה מלשון התוספות והרא"ש שגם בעיניהם היה מסתבר לומר שחוזר וניער אך שהוצרכו לדחוק מכח ההלכה, וכבר פירשתי הסוגיא בדברים ברורים וא"צ למחוק רש"י שלפנינו כי דברי רש"י ברורין, זה נ"ל ברור ואמת בס"ד

שם ע"ב רש"י בד"ה ליבטל לבני הפנימית כו' וחיצונה תאסר מפני דריסת רגלו של זה כו' עכ"ל, משמע מדברי רש"י דאי לאו מפני דריסת רגלו של זה הוי מהני למיבטל רשותו לבני הפנימית, דאז קנו כלם רשותו בשותפות ומותרין בחצירן, וכיון דהפנימית במקומן מותרין מהיכי תיתי יאסרו על החיצונה, אף דיורן בחיצונה מ"מ בשביל שקנו בני הפנימית בחצירן רשות חדש בשבת ודאי מש"ה אין שייך לחסור על החיצונה, כמו אם בן חצר זה ירש בשבת בית בחצר אחר ודאי אין אוסר מש"ה על חצר זה, וה"נ כיון דבמקומן מותרין, ולפ"ז קשה בסיפא בנתנו עירובן בפנימית ושכח א' מחיצונה אמאי חיצונה אסור, ה"ל לבטל לבני חיצונה דהא שם אין לזה דריסת רגל על הפנימית ותו למה הזכיר רש"י כלל הא דחיצונה תאסר כו' בענין שריותא דליבטל לבני הפנימית, אלא כך ה"ל לרש"י לכתוב ליבטל לבני הפנימית דתיהוי בני הפנימית שריא א"כ החיצונה בע"כ תאסר כו', תו יש לתמוה בבבא דנתנו עירובן בפנימית ושכח א' מהפנימית דכתב שם רש"י ד"ה אין ביטול רשות כו' כיון דפנימית אסורה חיצונה נמי אסורה מפני דריסת רגל כו', למה הוצרך לאסור חיצונה מפני איסור פנימית ולא אסר לחיצונה מפני דריסת רגלו של זה שביטל האוסר עליהם וכן תמה מהרש"א והניחו בצ"ע, ונלעד"ל דלכאורה יש לתמוה עוד ברישא בשכח אחד מהפנימית ועירובן בחיצונה, ליבטל לבני הפנימית רשות ביתו וחצירו בפירוש וקייל"ן סי' ש"פ ס"ב דגם להמבטל נמי מותר גם ביתו וליכא רגל האסורה במקומה, עכנ"ל משום דקשיא ליה לרש"י על הסיפא דעירובן בפנימית ושכח א', מהחיצונה, אמאי לא מבטל להחיצונה ולשתרי גם החיצונה וכדפי', אלא עכצ"ל דטעמא הוא משום דכיון דחיצונה עירובן בפנימית הוי דירתן בפנימית והוין ממש כבני חצר הפנימי כיון דדיירי שם, ולכן זה שלא עירב עמהם ודר בחיצונה א"י לבטל להם רשותו דהוי לגבייהו כבן חצר אחר, דבן חצר זה א"י לבטל לבן חצר אחר, וכיון דע"כ צ"ל כן, א"כ קשיא ליה לרש"י הא דאמר כאן ליבטל לבני הפנימית, איך אפשר לו לבטל לבני הפנימית הא עירובן בחיצונה וה"ל כבני חיצונה דדיורן הוא שם בחיצונה, ואם שלא עירב עמהם (אינו) דר בחיצונה ואין ביטול רשות מבן חצר זה.. כו', ותירץ על זה רש"י דה"ק יבטל להם רשות חצירו לבד ולא רשות ביתו דאז חיצונה אסורה מפני דריסת רגלו של זה שאסורה במקומה, וא"כ דירתן של בני הפנימית בפנימית ואז יכול לבטל להם רשותו, ע"ז אמר ליתא לעירובייהו גבייהו, דכיון דע"כ יבדילו מהחיצונה ודירתן בפנימית ליתא לערובייהו גבייהו. והשתא א"ש בעירובן, בפנימית דלקמן צריך רש"י לתלות חיסור דחיצונה מחמת איסור הפנימית, ולא אסר מחמת דריסת רגלו של זה, משום דשם עירובן בפנימית, ויכול לבטל להם גם רשות ביתו בפי' דאז גם הוא שרי במקומו כדפי'. זה ברור בכוונת רש"י

.. דף ס"ז תוס' בד"ה שכח א' כו' י"ל דההוא דלעיל ליכא שום פשיעותא כו' עכ"ל, אין להקשות בשכח א' מחיצונה דסיפא אמאי צריכין למיחד דשא לרבנן וביטול לר"ע הא אין דיורין לחומרא, די"ל דאפשר לזה כיון רש"י באמרו העירוב מרגילה לתוכה, ע"כ החיצונה ע"י הרגל עירובן דריסת רגלן אוסרות על הפנימית דה"ל רגל האסורה במקומה ואוסר שלא במקומה. אבל בשכח אחד מהפנימים ע"כ איסורה משום דיורי חיצונה שבפנימית דאי משום רגל האסורה דחיצונה, הא חיצונה גופא לא נאסרה רק מחמת פנימית כמ"ש רש"י בד"ה אין ביטול רשות כלומר כו', ותו דעפ"י שיטת ר"ת והתוס' בלא"ה לק"מ, דבשכח א' מהחיצונים מש"ה אמרינן יש דיורין בפנימית כדי להחמיר על החיצונה דפשעה, ע"כ אין יכול לבטל רשותו לבני חיצונה משום דבני חיצונה ל"מ למישקל עירובייהו מן הפנימית כיון דפנימית עצמה אסורה במקומן כיון שדירתן של חיצונה בפנימית, ע"כ אסרי נמי לבני חיצונה אבל אי הוי אמר אין דיורין להחמיר דאז לא הוי בני פנימית אסורין במקומה ומצי בני חיצונה. למישקל עירובן מהפנימית ע"כ גם חיצונה שריין וכמ"ש ר"ת לעיל, ומהרש"א נדחק בזה

שם בד"ה כמאן כר"א כו' לעיל בשמעתין כו', לע"ד נראה דרש"י כיון לתרץ זה לעיל בד"ה איכא פנימית דאסרה כו' משום דפנימית הוי רגל האסורה במקומה כו' עיי"ש, ולא פי' הטעם משום דהעירוב מרגילה לתוכה לדור שם כמ"ש בסמוך באיכא חיצונה דאסרה כו', באשר דיש כאן לכאורה תמיה גדולה על הש"ס בהא דאמר כמאן כר"א, הא אם ביטל בפירוש רק לבן חצר אחד לבד ולא לכולן ודאי מודה ר"א ג"כ דלא מהני, אלא דר"א ס"ל המבטל בעין יפה מבטל ומסתמא הי' דעתו לבטל לכל א' וא' מבני החצר אף שלא פירש וכמבואר להדיא בס"פ עושין פסין עיי"ש, א"כ גם לר"א הא אין ביטול מחצר לחצר וע"כ כדי לתרץ קושיא זו נ"ל, ע"פ מה שפי' רש"י גבי עירובן בפנימית ושכח א' מהפנימים אין ביטול רשות מחצר לחצר כלומר מבן חצר זה לבן חצר אחרת כו', ולכאורה הוא תמוה דלא פי', כלומר זה גם בשאר הבבות דלעיל, וצ"ל בשלמא בכל הבבות דלעיל הביטול לבני החצר האחרת הוא משום כדי שלא ליהוי בני חצר האחרת רגל האסורה במקומה ויאסר על החצר, הרי דעיקר הביטול הוא כדי להתיר את החצר האחרת להיות מותרת במקומה בטלטול ושפיר אמר אין ביטול מחצר לחצר פי' להתיר החצר האחרת, אבל כאן בניתן עירובן בפנימית ושכח א' מהפנימים, הביטול לבני חיצונה הוא כדי שלא יאסרו הפנימים בחצירן. כיון שהעירוב מרגיל לבני חיצונה אל הפנימית והוי כאלו דרים בפנימית. אבל בחצר חיצונה לא שייך לאסור אלא דהפנימית, אם היא אסורה אז אוסרה כמ"ש רש"י כיון דהפנימית אסורה כו', א"כ עיקר הביטול משום היתרא דחצר הפנימית הוא ומאי אין ביטול מחצר לחצר דקאמר, ע"כ פי' רש"י כלומר לבן חצר אחרת, פי' אף דעיקר הביטול כדי להתיר חצר זה הוא, מ"מ הוא לבן חצר האחרת