אבן העוזר על הש"ס מא

הרשב"א להדיא דלא כמ"א סי' ש"פ, דין ג' דהתוס' והרוקח ומרדכי ואגודה וסמ"ק ס"ל דיחיד לגבי יחיד ה"ל אורח כדין יחיד המבטל לרבים דלא כש"ע בסי' ש"פ בשם הה"מ, דין ד' הא דאיתא ס"פ עושין פסין יחיד שביטל רשותו ביתו אסור לו היינו אפילו אחר שהחזיקו, דאל"כ מאי כתבו התוס' אע"ג דהמבטל רשות חצירו כו'. הא קשה דמ"מ שייך למימר בטלת תורת עירוב בנדון דרש"י כיון דאחר שהחזיקו שרי אלא וודאי אפי' אחר שהחזיקו אסור, דלא כב"י ומ"א סי' ש"פ, ובחידושי לאו"ח (שם) הארכתי בדין זה כל הצורך, כל זה ברור ואמת בס"ד

שם ע"ב בד"ה ולמדנו שחמצו כו' הי' לו לאסור מספק עכ"ל, פי' דאי חמצו של גוי אסור בהנאה אחר הפסח, ע"כ מדאורייתא הוא אסור כר' יהודה דאמר לאחר זמנו עובר בלאו כדאיתא פרק כל שעה דף כ"ח (ע"א) וספק דאורייתא לחומרא, אבל מ"ד לאחר זמנו שרי מן התורה לא אסרו חכמים אלא בחמץ של ישראל משום קנס הואיל ועבר עלה בב"י, אבל של גוי שרי אפי' מדרבנן עיין מהרש"א שנדחק

דף ס"ה ע"ב בד"ה איקלעו לההוא פונדק כו' דלגמרי קאמר הני כללא כו' עכ"ל, פי' ובתוך אלו הכללים הוא דר' יוסי ור' יהודה הלכה כר' יוסי, ורבי יוסי הא קאסר בגוי

שם בד"ה דאתא גוי בשבת כו' ודבריו תמוהין כו' עכ"ל, הנה כאן נדחקו התוס' מתוך ההלכה והוכיחו מזה דאין עירוב חוזר וניעור בשבת, ונראה מלשונם שמתוך הסברא היה נראה להם דהעירוב חוזר וניעור כמו שמצינו בספינה ובא' ששכח לערב, אלא שמתוך הסוגיא מוכרח לומר כן, ועפי"ז מחקו פירש"י שלפנינו ועפי"ז פסק בטור או"ח סי' שפ"ג דהעירוב אין חוזר וניעור

והנה אני הקטן איני כדאי להשיב על דבריהם מ"מ תורה היא ואומר אני באימה וביראה דדברי רש"י שלפנינו הם כנים וברורים ואין צורך למחקן. ועפי"ז הדין אמת שהעירוב חוזר וניעור כדמצינו בספינות ובא' ששכח ולא עירב, דלפי פירושן קשה למה לי שכירות מגוי תסגי בביטול לבד והוי יחיד במקום גוי, ומ"ש התוס' הוא דחוק, דלפ"ז יהי' אביי שהתיר לעיל דף ס"ג ע"ב) לבטל להיות יחיד במקום גוי, נגד כל אמוראי קמאי ר' יוחנן ור' חנינא ור' חייא ור' אסי, תו יש לדקדק בלשון רב ששת לקמן בסמוך שהקשה מדשמואל רביה, אלא לאו דאתא בשבת וקתני אוסרין ואין מערבין אין מבטלין לא הל"ל אלא דאתא בשבת וקתני אין מבטלין, ע"כ נלע"ד לפרש כוונת רש"י ז"ל במ"ש ז"ל ומאתמול לא ה"מ לערובי דיורין דישראל דהיו ביה כו', דלכאורה בקיצור הל"ל ומאתמול לא ה"מ לערובי, אע"כ דה"פ עפ"י מ"ש לעיל דף ס"ב והוכחתי שם עפ"י שטת רש"י, דלר"מ בישראל א' וכן לראב"י בב' ישראלים הדרים עם הגוי בחצר והגוי אינו בביתו אסור לכל ישראל להוציא מבית גוי לחצר והא דאין כגוי אוסר כיון שאין בביתו, היינו לענין לאסור לטלטל מבית של הישראלים לחצר, אבל לטלטל מבית גוי לחצר דעכ"פ רשות אחר הוא אסור, עיי"ש שזה מוכרח שם בסוגיא, ועפ"ז הן דברי רש"י בכאן, ועפ"י פירש"י שלפנינו הביאו התוס' לקמן בסמוך בד"ה איקלע דהי' שם בחצר הרבה בתים של ישראל פתוחין לה וגם הפונדק של גוי פתוח לחצר וחכמים אלו נתארחו בפונדק, ע"כ פירש"י דמאתמול לא הוי מצי לערובי דיורין דישראל הוו ביה, פי' ודאי הבתים של ישראל הפתוחין לחצר הם עירבו מאתמול, דהגוי אינו אוסר עליהם כיון דליתיה בביתו, אבל דיורין דישראל דהוו בפונדק דהיינו האורחים, הן לא מצי לערובי מאתמול להתיר ץ לטלטל מבית הגוי לחצר, דהגוי אוסר אע"ג דליתי', פי' אף שאין על בתים שבחצר איסור לטלטל מהם לחצר, מ"מ אוסר מיהא לטלטל מבית הגוי לחצר דרשות אחרת הוא ואוסר בזה, אע"ג דליתיה כדפירשתי, ע"כ האורחים שבפונדק לא עירובו מאתמול, לכן אם האורחים שהם חכמים אלו היו שוכרים בשבת מן הגוי אע"פ כן הי' אוסרין הם עם הבתים שבחצר זע"ז, ע"כ אחר ששכרו מהגוי הוצרכו חכמים אלו לבטל רשותן שבפנדק לבני הבתים של החצר דהוי כיחיד שביטל רשות ביתו וחצירו לרבים דגם המבטל יכול לטלטל מביתו לחצר כמ"ש סי' ש"פ, ע"כ ה"נ תן שבפונדק דהוי כיחיד כיון שכן בבית א' וביטלו לבני חצר יכולין גם הם לטלטל לחצר, משא"כ אם לא היו שוכרים והיו מבטלין רשות רבים ליחיד, אז לא יוכלו כולם לטלטל רק זה היחיד שביטלו לו כמ"ש סי' ש"פ, נמצא לפי' זה מוכח דהעירוב חוזר וניעור בשבת כדפירשתי. והשתא א"ש הא דקאמר לקמן בקושייתו מדשמואל רביה וקתני אוסרין ואין מערבין אין מבטלין. פי דקשה בתרתי. חדא דקרי לבתי ישראל שדרים בחצר הגוי אין מערבין. ואי שרי לשכור בשבת הרי תחלת שבת אין הגוי אוסר עליהם דלא הי' בביתו וגם בשבת כשבא יכולין לשכור ממנו, לפ"ז מערבין קרינן בהו, אע"כ אסור לשכור בשבת, וע"כ כיון שבא בשבת והעירוב נתבטל אין מערבין קרינן ביה, ואי לאו הא דאמר שמואל אוסרין הוי י"ל הא דאמר אין מערבין מיירי באותן ישראל שנתארחו בבית הגוי הם אין מערבין מאתמול כיון שהבית אין שלהם, וע"כ אף כששכרו בשבת אין מבטלין לבני החצר, אבל השתא דאמר שמואל אוסרין, והרי אלו האורחים אינן אוסרין, אע"כ אוסרין קאי על בני החצר שהן אוסרין זע"ז וקרי להו אין מערבין, וע"כ מוכח דאסור לשכור בשבת ולעיל התירו לשכור ותו דשמואל אמר לעיל מבטלין וכאן אמר אין מבטלין קשה בתרתי, ולפ"ז הא דאמר שמואל אין מבטלין, עכצ"ל דשמואל לשטתו דפסק לעיל כר"א ב"י לכן בביטול לחוד סגי דהוי יחיד במקום גוי, זהו כוונת רש"י ואין צריך למחוק פירש"י מהספרים, ועפי"ז הדין מבורר דהעירוב חוזר וניעור, זה ברור בהסוגיא וברש"י. ותו נלעד"ל דאף לשטת התוס' והרא"ש החולקים על רש"י לקמן בדף פ"ה וס"ל דכשאין הבעלים דרים בבית אפילו לטלטל מן הבית לחצר שרי, אעפ"כ יש לישב דברי רש"י ע"פ מה שהוגה בפירש"י הביאו התוס' בד"ה איקלע וכו' הנ"ל, דהאכסנאים אוסרין זע"ז, ועפ"י מ"ש התוס' לעיל בד"ה איקלעו כו'. דס"ל לרבי יוחנן דהלכה כר' יוסי דהגוי אוסר אע"ג דליתיה, והרי רכ אסי ס"ל לעיל דף מ"ו (ע"ב) כר' יוחנן דהגוי אוסר ולכן שפיר פי' רש"י ומאתמול לא הוי מצי לערובי כל הדיורין, ר"ל דהא רב אסי ג"כ הוצרך לערב, והא בוודאי לא עירב דהא ס"ל דהגוי אוסר אע"ג דליתיה. ואף שיבא בשבת הא ס"ל לרב אסי דאסור לשכור בשבת, וע"כ ודאי רב אסי לא עירב, ולפ"ז עולה הסוגיא שפיר וקושית התוס' דהקשו הא בביטול לחוד הוי סגי, י"ל דר' חנינא ור' חייא הן ודאי עירבו מאתמול דהם ס"ל כהלכתא דהגוי אין אוסר אי ליתיה וע"כ נ"מ להו בעירובן, דאי יבטל רב אסי רשותו להם יהיו רשאין לטלטל כדפי', ואפי' אי סבירא להו דגוי אוסר אע"ג דליתיה, יש נ"מ להו מ"מ בעירובן אם ישכרו בשבת מן הגוי ורב אסי יבטל להם רשותו רשאין הם לטלטל, דהא לשטתם שוכרין בשבת, וא"ש נמי דקשיא מדשמואל דמדקרי ליה אין מערבין ש"מ דאסור לשכור בשבת וקאמר נמי אין מבטלין, תו נלעד"ל דאפי' אם נניח סברת התוס' והרא"ש שבאמת עירבו מאתמול, אעפ"כ אין צריך לדחוק ולומר דאין העירוב חוזר וניעור הא דהוצרכו לבטל הוא משום דבעינן דכל בני החצר ביחד ישכרו מן הנוי, דהא דאמר א' שוכר ע"י כולן. הטעם כמ"ש דף מ"ט (ע"ב) באם חצר א' רצה לערב עם חצר האחר אמרינן א' מערב ע"י כולם ואמר משום דשליחות דכולהו קעביד עי"ש, וזה בודאי אם א' גלה דעתו שאין רצונו לשכור מהגוי לא מהני שכירות שלהם דלא נעשו שלוחו בעל כרחו וראיה מדף מ"ח ע"ב, וליכא לאקשויי למה באמת צריך לשכור בשביל כולם ולא סני אם א' שכר מהגוי דהא קייל"ן שכירו נותן עירובו ודיו, לק"מ דהנ"מ אם שכר מבע"י מן הנוי, אבל אם שכר מהגוי בשבת הרי ביתו של גוי בא לרשות ישראל בשבת, ע"כ לא מהני עירובו שעירב עמהם מבע"י, דהא לבית זה שבא לרשותו בשבת לא עירב עמהם מבע"י, מידי דהוי בירש אחד מבני חצר בית בחצירו בשבת דקייל"ן סי' שע"א (ס"ג) דלא מהני עירובו למה שירש בשבת, ה"נ בשוכר א' מבני החצר מהגוי בשבת הי' אוסר על כל בני החצר, מש"ה צריך לשכור בשביל כולם, ועיין ברש"י סוף פרק עושין פסין (דף כ"ו ע"ב), וע"כ אם א' גילה דעתו שאין רצונו בשכירות הבית מן הגוי אוסרין זע"ז כדפי', וע"כ רב אסי דס"ל דאסור לשכור בשבת בודאי לא היה רצונו לשכור בשבת, וע"כ הוצרך לבטל רשותו להן ואז אם יבטל רשותו אחר שכירות שרי להו בטלטול כדפי', אבל בביטול לחוד לא היו רשאין שניהם בטלטול. שהגוי הי' אוסר עליהם דהן רבים, ואין לומר רב אמי חזר מדבריו והתיר שכירות בשבת, ז"א מדאמר לקמן (דף ס"ז ע"א) למ"ד אין שוכרין קמבעי לן כו' ש"מ דרב אסי לא חזר