אבן העוזר על הש"ס מג

שלא יאסר הפנימית כיון שהעירוב מרגילן בפנימית, וא"ת כיון דעירובן דחיצונה בפנימית ה"ל דירת בני החיצונה ג"כ בפנימית א"כ מה שביטל בן פנימית לבני חיצונה הוי כמבטל לבני חצירו י"ל כיון ששכח א' ולא עירב נתבטל העירוב ואז חשוב כבן חצר אחר לכן הוי הביטול לבן חצר אחר, ואף שאחר שביטל ד"ה חוזר העירוב וניעור ונעשה בן חצירו, אך בשעה שבא לבטל אז. לא היה עדיין בן חצר שלו (עיין בתוס' לעיל דף ס"ה ע"ב) בד"ה דאתא גוי כו', והשתא י"ל דבשלמא לר"א שפיר אמר ליבטל לבני הפנימית ואם אתה באת לאסור מכח זה שהעירוב מרגיל לבני חיצונה בפנימית להיות דירתן בפנימית ואסרי בני חיצונה עלייהו, א"כ ע"כ משוית לבני החיצונה מבני חצר הפנימית, א"כ פשיטא דממילא הוי הביטול גם להם דלר"א דאמר א"צ לבטל לכל א' וא' מסתמא הוי הביטול לכל בני החצר וא"כ לא הוי הביטול מבן חצר זה לבן חצר האחרת, דממ"נ אי לא משוית בני חצר החיצונה כאלו דיירי בפנימית, פשיטא דלא אסרי על הפנימית ומהני ביטולו לבני חצר הפנימית, ואם אתה באת לאסור משום דבני חיצונה דיירי בפנימית א"כ דדיורין בפנימית ממילא גם להם ביטול הרשות לר"א, אבל לרבנן דאמרי צריך לפרש הביטול לכל א' וא', כאן שהעירוב נתקלקל וחזרו כבני חצר אחר לגמרי, ע"כ לא מצי לבטל בפירוש לבני חצר החיצונה דהוי ביטול לבן חצר אחר. וכיון דעל כרחינו בהכרח צריכין לפרש כדפירשתי. ע"כ א"ש לתרץ נמי קושית התוס' דלעיל ל"מ למיפרך הכי, דהתם אין אנו באין לאסור משום דדירתן בחיצונה דהא אפי' אם אין דיורן בחיצונה מ"מ כיון שהעירוב בטל ה"ל פנימית רגל האסורה במקומה, לכן אסרינן אף אם לא תחשבם כבני חצירן, לכן אף לר"א הוי ביטול מחצר לחצר דעיקר ביטול שמבטל לבני הפנימית להתירא דחצר הפנימית הוא שלא תהא אסורה במקומה, והרי גם לר"א צריך לבטל לכל א' וא' אלא דלא בעי לפרש כן להדיא דמסתמא בעין יפה מבטל כדפי' לכן פירש"י לעיל ד"ה איכא פנימית משום דפנימית הוי רגל האסורה כו' ולא פי' משום דעירוב מרגילן כו'. אבל כאן בסיפא עיקר הביטול בשביל היתר אותו החצר שלהם הפנימית אך דהוי לבן חצר האחר, ע"כ פריך ליבטל לבני הפנימית ואם תרצה לאסור משום בני החיצונה דהוי כדרין בפנימית, א"כ גם להם הביטול לר"א דא"צ לפרש, ומשני כרבנן ס"ל, ובפירוש ל"מ לבטל לבני החיצונה דעד עתה הוי בן חצר אחר כ"ז לדעתי הוא נכון ואמת בפי' הש"ס וברש"י

שם ע"ב בד"ה נסמוך אשיתוף כו', לא היה לו להביא מאותו משנה כו' עכ"ל, לענ"ד י"ל בכוונת רש"י עפ"י מ"ש לקמן דף ע"א דע"כ לא פליגי ר"מ וחכמים אי סומכין על שיתוף במקום עירוב אי לא, אלא אי סומכין על שיתוף לטלטל מחצר לחצר הפתוחות זו לזו דרך הפתחים במקום עירוב חצירות, דחכמים ס"ל אין סומכין משום דעשו היכר דלא לישתכת תורת עירוב מהתינוקות, אבל לטלטל בחצירות עצמן לכ"ע אין סומכין על שיתוף בזה כיון דכל א' וא' נתן עירובו לשיתוף, והוכחתי שם כן מפירש"י עיי"ש, ויש ראיה ברורה לזה מכאן דקאמר נסמוך אשיתוף ובאמת לא שיתפו רק רבה היה סבר שהן שיתפו כמו בכל מבואות, וא"כ ע"כ סתם שיתוף ביין. ולקמן (שם) אמר וחד אמר ביין דכ"ע לא פליגי דלא סומכין, ואמאי לא אמר שם תסתיים דרבה הוא דאמר בפת דכ"ע לא פליגי, וכן קשה לקמן בסמוך אמר נקני להו רביעתא דחלא בחביתא משמע דסמכינן אשיתוף דיין. ולפמ"ש א"ש דלטלטל בחצירות עצמן לכ"ע סומכין על שיתוף כדפי', וכאן היו חמין באותו חצר ע"כ ניחא דרש"י הביא ראיה לדין זה דלכ"ע סומכין על שיתוף לטלטל בחצירות עצמן ממשנה דקאמר אם נשתתפו במבוי מותרין, דע"כ אפי' לא עירב בחצר קאמר דאפ"ה מותרין כאן וכאן, דהיינו לטלטל בחצירות עצמן ובמבוי, דהא דאמר אם נשתתפו נמי קאמר, היינו למאי דס"ד דשם דתנן שם חצירות הפתוחות מזו לזו, ע"כ לא קשה פשיטא דאם נשתתפו נמי במבוי דמותרין, די"ל דאשמעינן דאפילו כל החצירות פתוחות מזו לזו נמי שרי לטלטל במבוי דלא כרב, אבל למסקנא שם דרב לא תני פתוחות מזו לזו, א"כ תו א"ל דאם נשתתפו נמי קאמר, דא"כ פשיטא דמותרין, אלא וודאי למסקנא אפי' לא עירבו נמי איירי דמותרין בחצירות עצמן, ומתני' ע"כ כר"מ אתי מדתנן בסיפא עירבו בחצירות ונשתתפו במבוי ושכח א מבני חצר ולא עירב כו', וסיפא מדעירבו בחצירות ונשתתפו נמי במבוי ע"כ ביש קצת חצירות במבוי שהם פתוחות מזו לזו. דאל"כ עירוב ושיתוף למה לי דהא לכ"ע בשיתוף סגי, אלא ע"כ מדעירבו ג"כ ע"כ יש קצת חצירות פתוחין מזו לזו ע"כ אשמעינן אם שכח א' מותרין כאן וכאן, זה ברור

דף ס"ח ע"ב בד"ה והוציאו כו' ל"ד נקט והוציא כו' עכ"ל, עמ"ש לעיל דף ס"ד מזה

שם בד"ה למימרא כו' ותימא כו'. לעד"נ לתרץ תמיהת התוס' עפ"י מה שנ"ל לפרש בהא דאמר בברייתא לקמן בד"א בשלא החזיקו בני מבוי במבוי כו' דפירשו רש"י ורז"ה והרא"ם דלאו ד"ה הוא אלא ר"מ קאמר לה, וזה דוחק, לכך צ"ל דד"ה הוא, דלכ"ע אם כל בני המבוי החזיקו במבוי אינו אוסר ואין בזה שום חילוק ובזה איירי ברייתא, אבל מתני' מיירי דלא החזיקו במבוי אלא בניו של ר"ג, לכן יכול לחזור בו מביטולו לשאר בני המבוי הלכך כולן אסורים לר"י, אבל ר"מ ס"ל די"ל דלא היה באותו מבוי אלא שני חצירות א' של ר"ג וא' של צדוקי, אבל ר"י סבר ע"כ היה עוד חצירות במבוי, דאל"כ קשה מנא ליה לר"ג ללמוד משם דצדוקי דינו כישראל לאפוקי מת"ק, הא ודאי גם לת"ק מומר אף שחטא ישראל הוא לענין ביטול ע"ז בסי' קמ"ז ביו"ד ולענין ריבית דאסור ליתן לו ריבית ביו"ד סי' קנ"ט (ס"ב) ולענין קדושין אם קידש בת ישראל, אך לחומרא כזה ס"ל לת"ק דדינו כנוי כמו דשחיטתו אסורה כגוי, וא"כ מנא ליה לר"ג ללמוד משם לאפוקי מת"ק אימא לעולם לחומרא דינו כגוי, וע"כ ביש ב' ישראלים האוסרים זע"ז במבוי הוי כגוי לאסור עליהם ובעי שכירות, אבל שם הוי חצר א' של ר"ג וקיי"ל דהוי יחיד במקום גוי וא"כ אם נשוה אותן כמו גוי לא יאסר כלל, ע"כ לחומרא עשאוהו כישראל ע"כ סני כביטול, אלא ודאי דהיה עוד חצר מלבד של ר"ג, ע"כ שפיר מביא ר"ג ראיה משם דע"כ כיון שר"ג לבדו החזיק במבוי לכן לא מהני, ע"כ ס"ל לר"י בלשון אחר אמר להם, אבל ר"מ לשטתו דס"ל לעיל דגם יחיד במקום גוי אוסר עליו, וא"כ לעולם י"ל דהיה במבוי רק חצירו של ר"ג ואפ"ה מביא ר"ג שפיר ראיה משם, זה הוא פלוגתייהו לפי האמת אחר שהביא הס"ס ברייתא דבד"א בשלא החזיקו כו', אבל בלא הברייתא הוי ס"ד דגם ר"י כר"מ ס"ל בהא דלעיל דיחיד במקום גוי אוסר, ועכצ"ל דר"י ס"ל אפי' החזיקו במבוי אוסר וע"כ צ"ל הטעם דגזרינן אחר שהחזיקו אטו קודם שהחזיקו, ור"מ לא גזר, ע"כ פריך שפיר מדתנן מי שנתן רשותו והוציא בין בשוגג כו' אוסר ור"י אומר במזיד אוסר כו', ור"מ איירי דומיא דר"י ור"י ע"כ איירי אפי' בהחזיקו דהא ר"י ס"ל דהחזיקו לא מהני, ותו דכאן ר"י גזר אחר חזקה אטו לפני חזקה ור"מ לא גזר, ובמתניתין מבואר להיפוך ר"מ גזר שוגג אטו מזיד ור"י לא גזר ומשני כאן שהחזיקו כו, פי' גם ר"י איירי דוקא בלא החזיקו וכדתניא בד"א בשלא החזיקו כו', דע"כ ר"י קתני לה, וע"כ, צ"ל כדפי' לעיל דר"מ לשטתו ור"י כראב"י ס"ל, ומכאן ראיה למ"ש לקמן דף ע"ד דחצר א' הוי כיחיד עיי"ש

, דף ס"ט ע"ב גמרא ונהוי אינהו לגביה כי אורחים כו' ה לגבי חד כו', ונלעד"ל דדוקא רבים לגבי יחיד לא הוי אורחים אבל יחיד גבי יחיד או רבים לגבי רבים הוי אורחים, דהא המקשה ס"ד דאפי' רבים לגבי יחיד הוי אורחים, ע"כ אף שהמתרץ דחה סברת המקשה ופליג עליה הבו דלא לוסיף עלה, ודוקא מה דחזינן דפליג המתרץ בהדיא והיינו רבים לגבי יחיד לא הוי אורחים, אבל יחיד לגבי יחיד נשאר סברת המקשה דהוי אורח, וכן מוכח בהרמב"ם בפי' המשניות, וטור וסמ"ק ורוקח כולם כתבו הא דרבים לגבי יחיד דלא הוי אורחים, משמע להדיא הא יחיד גבי יחיד או רבים לגבי רבים הוי אורחים, וכן נ"ל ראיה משמעתין לקמן דפריך על אביי דס"ל אין צריך לבטל לכל אחד ואחד דא"כ ליתני לא' שעירב ואסקיה בקשיא, וקשה מאי פריך אימא הא דא"צ לבטל לכל א' ואחד היינו טעמא משים דאמרינן בעין יפה מבטל, דמסתמא מבטל לכולהו וכדאיתא ס"פ עושין פסין. והיינו דכיון דמבטל לכולם רשאי גם הוא להשתמש בביתן דהוי כאור לגבייהו, משא"כ אם לא יבטל רק לאחד, אף שאח"כ יבטלו גם כולם רשותן אליו, מ"מ רבים לגבי יחיד לא הוו אורחים ואז אסור להמבטל להשתמש אפי' בביתו, ע"כ אמרינן מסתמא דעתו היה שיבטל רשותו לכולן דאז רשאי להשתמש בבית כולם והיינו