אבן העוזר על הש"ס מ

על התוס' בקושייתם זה, דהא לקמן דף נ"א (ע"ב) בד"ה וכלים כו' כתבו התוס' בשם רש"י הטעם דבעירבו אסור לטלטל תוך המבוי בד"א, משום דאסור להוציא הכלים ששבתו בחצר למבוי וע"כ אין במבוי שום תשמיש ודמי לכרמלית עיי"ש, ולפ"ז ל"ק על רש"י, דאי לאו הביטול אז לא הי' שום תשמיש במבוי והוי כמו כרמלית, אבל עתה שבטלו רשאי זה שביטלו לו לשמש במבוי ולא הוי כרמלית, וא"ל דס"ל להתוס' לפי מה דקייל"ן דאין המבוי ניתר עד שיהא שני חצירות פתוחות לתוכו, ע"כ בעינן שימוש של שני חצירות במבוי, אי משום הא לא איריא דגם כאן יש שימוש של שני חצירות במבוי, הא' חצר של גוי לפי מ"ש התוס' לקמן דף ע"ד והרא"ש שם והטור סי' שס"ג דחצר של גוי הוי דירה לענין ב' חצירות הפתוחות למבוי, והב' החצר זה שבטלו כל בני המבוי רשותן לאותו החצר לפי מה דקייל"ן סי' שצ"א (ס"א) דחצר של ישראל אף שבתים הרבה פתוחין לתוכו מקרי יחיד במקום גוי, וע"כ יכולין לבטל בני המבוי רשותן לבני חצר האחד כמ"ש סי' שצ"א, וא"כ הוי כאן שימוש שני חצירות במבוי, זה נ"ל ברור לדעת רש"י לתרין קושיית התוספות

שם בא"ד מיהו לגבי בית כו'. עיימ"ש לקמן בתוס' ד"ה אם כן כו' מה שהקשיתי על קושיית רש"י ותוס' כאן

בא"ד ומ"מ יחיד במקום גוי כו', ר"ל אף דהעירוב עושה אותן כבית א' וע"כ לא שייך לומר הא קדיירי כיון דכבית א' חשיבי, וע"ז כתבו דא"כ לא היה כו', ולקמן הקשו כשביטלו לא' למה אסורין כו' ואי משום דא"כ לא הי' צריך לשכור, אימא דבזה שבטלו כולם לא' באמת, לא יצטרך לשכור דמילתא דלא שכיחי כו', זה פשוט ומ"ש מהרש"א הן דברים מתמיהין עיי"ש

דף ס"ד בד"ה אם כן בטלת כו', הנה האחרונים הבינו דס"ל להתוס' הא דאיתא במשנתינו לקמן (דף ס"ט ע"ב) שכח א' ולא עירב וביטל א' רשותו להן. ביתם מותר להכניס ולהוציא גם לזה שביטל דה"ל אורח לגבייהו, ואם הן ביטלו רשותן לו גם ביתו אסור להם דרבים לא הוי אורחים ליחיד ע"כ, הבינו דס"ל להתוס' דה"ה לגבי יחיד לא הוי אורח ואסור להמבטל, וע"כ בביטול רשות שמבית לבית הוי כל בית ובית יחיד לגבי יחיד, וע"כ מוכח מדברי התוס' דגם רבים שביטלו ליחיד דהן אסורין היינו להוציא מביתו, אבל להכניס מחצר לביתו שרי, דבזה אין כחוזרים מביטולן וכ"כ המ"א סימן ש"פ (ס"ד סק"ז). וע"כ כתבו ב"י ומ"א רס שפ"א (סק"א) ובביטול רשות חצירו והכניס לביתו אינו אוסר מטעם זה דאין נראה כחוזר מביטולו. ולפי הבנתן בדברי התוס' אלו קשיא טובא. חדא איך נעלם מעיני ר"י הא דמבואר במשנה ערוכה לקמן. ברבים שביטלו ליחיד דאסור מבית חבירו לביתו, וא"כ פשוט במעשה זה אף שביטל, מ"מ מבית חבירו לביתו אסור דנראה כחוזר מביטולו. וא"כ לא בטל תורת עירוב ואיך פסקו המרדכי ורוקח וסמ"ק כר"י, תו קשה מנליה לב"י הא דברבים שביטלו ליחיד דדוקא מביתו לחצר אסורים. הא סתמא תנן במשנתינו לקמן והן אסורים משמע אלהכניס ולהוציא דרישא קאי. ועוד אסורין משמע בין בביתו ובין בביתן, וע"כ בביתן אפילו להכניס נמי אסורין. דהא בביטול רשות חצירן לחוד איירי דומיא דרישא וע"כ ה"ה לביתו נמי אסורין גם להכניס, וכן כתב הרשב"א בס' עבודת הקודש וז"ל והן אסורין להכניס ולהוציא אף בשלו כו' (בשער ד' דין ז). ותו קשה דלקמן דף ס"ח (ע"ב) כתבו התוס' בד"ה והוציאו דהא דתנן מי שנתן רשותו והוציא וכו', לאו דוקא נקט והוציא אלא הה הכניס נמי אוסר עכ"ל, והרי שם במתניתין מיירי דנתן רשות חצירו לבד דומיא דרישא דמתניתין. ותו סתם נתינת רשות הוא רשות חצירו ולא ביתו כמ"ש סי' ש"פ (ס"א

) ועוד דהא מבואר בברייתא שם (דף ס"ט ע"א) וז"ל בד"א שלא החזיקו בני מבוי במבוי כו'. משמע דאיירי דעירבו כל החצירות רק שחצר א' שכח לשתף עמהם במבוי וביטל רשותו במבוי איירי, וכיון דע"כ איירי דנתן רשות חצירו, שפיר י"ל דנקט דוקא הוציא אבל אם הכניס אינו אוסר דאין נראה כחוזר מביטולו. ותו יש לתמוה על התוס' ורש"י בסוגיא דלעיל בסמוך דהקשו מה מרויחין כלום בביטולן לא' כו' עיי"ש, הרי שפיר הרוויחו דיכולין להכניס כליהם אשר שבתו במבוי אל הבתים שבחצירו של זה שביטלו לו, שבזה אין נראה כחוזרין מביטולן, ואי לאו שביטלו היו אסורין לטלטל הכלים אשר שבתו במבוי להבתים, דדוקא לחצר שרי כדלקמן דף צ"ב. ותו דאי ס"ד דהתוס' ס"ל דמבית לבית הוי דיך רבים שביטלו ליחיד, מה זה שכתבו התוס' אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו כו', דמשמע דביחיד המבטל לרבים איירי, חדא מדנקטו המבטל רשות חצירו לשון יחיד, ותו מדלא כתבו אסור להוציא מבתים לחצר, משמע דוקא מביתו אסור כדאי' ס"פ עושין פסין, תו מדכתבו אפי' למ"ד כו' רשות ביתו ביטל, פי' וכ"ש למ"ד דלא ביטל רשות ביתו דאסור מביתו דהוי רשות אחר לגבי חצירו, מבואר דמאיסור ביתו לחוד מיירי, וכן מבואר ברוקח דקושיית התוס' מהא דס"פ עושין פסין הוא, דשם איירי ביחיד המבטל לרבים. וקשה כיון דהתוס' איירי ביחיד לגבי יחוד ה"ל להתוס' להביא מדין רבים המבטלין ליחיד, דמבואר במשנה לקמן דגם ביתו אסור להם לעולם וה"ה ביחיד לגבי יחיד

, תו מה שכתבו התוס' בסתירת ראייתו של ר"י דשפיר חוזר מביטולו כשהכניס לתוך בית חבירו והחזיק לביתו שהוא רשות המיוחדת לו כו', אריכות לשון זה שלא לצורך הוא דהא גם מביתו לחצר אסור דאין מיוחדת לו, והו"ל להתוס' לכתוב בקיצור דשפיר חוזר מביטולו כשמביא כלים מבית חבירו לביתו. וז"ל המרדכי אע"ג דהמבטל רשות חצירו כו' שאני התם שיש לו חלק בחצר וכשהוא מוציא מביתו שהיה רשותו לחצר שיש לו חלק בה נראה כחוזר כו' אבל כשמוציא מביתו לבית חבירו שאין שלו אינו דומה כחוזר כו' עכ"ל, זה הלשון מביתו שהיה רשותו אך למותר הוא. ע"כ נלע"ד ברור בכוונת התוס' דס"ל להתוס' דדוקא רבים לגבי יחיד לא הוי אורחים, אבל יחיד לגבי יחיד הוי אורח כדין יחיד לגבי רבים וכמ"ש אני לקמן דף ס"ט עיי"ש. וע"כ כאן בביטול רשות מבית לבית דכל בית לעצמו הוי יחיד לגבי יחיד דה"ל אורח כדין יחיד לגבי רבים, לכן כתבו אע"ג דהמבטל רשות חצירו אסור להוציא מביתו לחצר והיינו הא דס"פ עושין פסין דביתו אסור לו, ומשמע להו דלעולם אסור ולא בטלה תורת עירוב, ע"ז כתבו דשם מביתו הוא דאסור הא מביתן לחצר שרי, וע"כ הטעם דמביתו שהיה שלו וגם בחצר יש לו חלק בו, לכן בזה שמטלטל מזה לזה גילה דעתו דמחזיק בהם ועושה שניהם חד רשות, אבל מבתים שלהם לחצר דהבתים אינו שלו ואי אפשר להיות שניהם חד רשות ולהיות שלו, אדרבה גילה דעתו מדמטלטל מזה לזה דשניהן אינו שלו ומוציא מזה לזה כאורח, וא"כ ה"נ מבית חבירו לביתו או להיפך מותר לטלטל כיון דבית א' הוא של חבירו אין נראה כחוזר מביטולו, (וזה מדוקדק בלשון המרדכי הנ"ל), וע"ז כתבו התוס' דאין ראי' כו' כשנוטל כליו מביתו וחזר והכניסן לביתו שהוא רשות המיוחדת לו'. פי' דבזה סתרי התוס' ראייתו של ר"י דמדמי כמו דבס"פ עושין פסין מותר מביתן לחצר ה"נ מותר מבית חבירו לביתו, משום דלא דמי דשם כשמוציא מבתיהם לחצר י"ל דמוציא אותן להשתמש בחצר, דלא שייך לומר דלהצניען הניחו שם בחצר, דהא החצר אינו מיוחדת לו לבד ואין דרך להצניע שם כליו, ע"כ לא נראה כחוזר מביטולו, אבל בנ"ד כשנוטל כליו מביתו לבית חבירו, ע"כ הי צריך להם לאיזה ענין שם בבית חבירו וכשחוזר ומביאן לביתו ע"כ להצניען חוזר ומביאן לביתו שהוא רשות המיוחדת לו לבד ודרך להצניע שם כליו. ע"כ נראה כחוזר מביטלו להחזיק ברשותו, נמצא נתברר לפי מ"ש דדוקא ברבים לגבי רבים או יחיד לגבי יחיד, או יחיד לגבי רבים בזה מחלקין התוס', דהיכא דאין נראה כחוזר מביטולו הוי אורח ומיתר כדאיתא במשנה דביתו מותר לו, אבל ברבים שביטלו ליחיד אפי' היכא דאין נראה כחוזר מביטולו לעולם הן אסורין כיון דהן לא הוי אורחים כמבואר לשון המשנה והן אסירים, והיינו אפי' להכניס לביתו אסורין כאשר מבואר ברשב"א בס' הנ"ל, וע"כ שפיר הקשו רש"י ותוס' לעיל דבני מבוי אינן מרוויחין כלום בביטולן דגם אחר ביטולן אסורין להכניס כליהם שבמבוי אל הבתים, וכן א"ש נמי הא דהקשו התוס' לקמן דף ס"ח דה"ה בהכניס נמי אסור דבזה גילה דעתו דשניהן רשות שנו הם ודברי התוס' הנ"ל הביאן המרדכי והרוקח והאגודה וסמ"ק, ומבואר מפי' זה כמה דינים, דלא כהאחרונים, דין הא' הא דאיתא בב"י ובמ"א ר"ס שפ"א אם ביטל א' רשות חצירו והכניס אינו איסר, ליתא מכמה ראיות ברורות אשר הבאתי דין ב' רבים שביטלו ליחיד אפי' להכניס מהחצר לביתו הן אסורין כפשט לשין המשנה, וכ"כ