אבן העוזר על הש"ס לט

נמצא שיש מן האמצעי עם הריוח שבין החיצונים, יתר מאלפים שיעור כל אורך החיצונים ואפ"ה מודדין מהחיצונה, ואמאי ליהוי אמצעי כמו קשת. וריוח שבין ב' החיצונים ליהוי כמו יתר. וכיון דיש מהתחלת החיצונים דהוא היאר, יותר מאלפיים עד האמצעי שהוא הקשת הו"ל למדוד מהאמצעי, ומשני התם איירי במדידת בני הקשת ע"כ ל"ל מלי כמ"ש התוס', ע"כ כתבו אם באו בני ראש הקשת האחד לילך לצד ראש הקשת האחד, מודדין מראש הקשת האחד אפילו יש יותר מד' אלפים, ובלבד שלא יהא יותר מאלפיים בין יתר לקשת כמו בין אמצעי לחיצונה כו', פי' הא דאמרינן מודדין מראשי הקשת האחד, משום דאמרינן רואין שאלו הבתים העומדין בקשת כאלו היו עומדין ביתר בין שני ראשי הקשת, היינו בלבד שלא יהא יותר מאלפיים בריוח המקום הפנוי שבין המקום שעומדין מעתה הבתים עליו בקשת עד המקום שרואין כאלו עמדו הבתים שם ביתר בין שני ראשי הקשת. דהיינו עד מקום ההוא ולא עד בכלל, הא אם יש בריוח ההוא יותר מאלפים לא אמרינן מלי, וכמו בין אמצעי לחיצונה אם יש אלפיים בריוח שמן האמצעי עד החיצונות אף שעם החיצונות יש יותר מאלפיים אפ"ה אמרינן מלי, לאפוקי אם יש יותר מאלפיים מן האמצעי עד החיצונים לא אמרינן מלי, ה"נ אם יש אלפיים בריוח שיש בין המקום אשר עומדים שם הבתים עתה בהקשת, ובין המקום שרואין כאלו עמדו עליו הבתים בין ראשי הקשת על היתר דהיינו עד המקום ההוא ולא עד בכלל, אף שעם המקום ההוא דהיינו מן ראשי הקשת יש יותר מאלפיים עד הקשת, אפ"ה מודדין מראש האחר, אבל אם יש יותר מאלפיים ריוח בין המקום שרואין כאלו עמדו הבתים עליו ובין המקום שעומדים הבתים שם עתה, ודאי ל"א מלי כמו אם יש בין האמצעי לחיצונים יותר מאלפיים, זה ג"ל ברור ואמת: העולה מזה, אם יש בין יתר לקשת אלפים אמה ולא יותר מודדין מן היתר אפי' לאותן הדרים בקשת לכ"ע, דבזה א"צ לטעמא דמלי, דאפי' לתירוץ האחרון דהתוס' דלא שייך טעמא דמלי כלל בעשוי כקשת, אפ"ה הואיל ויכול לכנוס דרך בתים הוי עיר אחת, וזה דלא כמ"א סי' שצ"ח, ואם יש בין קשת ליתר אלפיים אמה, וגם שיעור רוחב הבתים של הקשת הוא באופן שאם הבתים של הקשת היו עומדים ביתר בין שני ראשי הקשת, הי' נשאר חלל פנוי אלפיים אמה בין מקום הבתים האלו ובין הקשת, אז יש פלוגתא בין שני התירוצים של התוס' ודעת הטור לחומרא דמודדין בזה לכל א' מבני ראשי הקשת מביתו, ובהא דג' כפרים המשולשים, אף שאין בין ב' החיצונים ד' אלפים אמה, אפ"ה לאמצעית דלא אמרינן מלי אין מודדין אלא מחומתה, אם לא שאין בין חיצון לאמצע אלא קמ"א אמה ושליש, וזה ג"כ דלא כמ"א דמדמי שם לעיר העשיות כקשת, וע"כ הניח דברי הטור בצ"ע, ולא דק דשאני התם דמחוברת מרוח אחת כמ"ש הש"ס דף נ"ה (ע"א) דאפילו נפרצה חומת עיר א' מב' ריחותיה יותר מקמ"א ושליש מודדין לכל א' מחומתה, כ"ז ברור ואמת

דף ס"ב רש"י בד"ה ואם יש שם ישראל כו' אוסר על כל ישראל כו' המרדכי הביא לשון רש"י, וז"ל ואם יש ישראל אחר אוסר פי' אוסר לאורח להוציא מבית גוי לחצר, אבל אותו ישראל מותר להוציא מביתו לחצר דאין ישראל האורח אוסר עליו כך פרש"י ז"ל עכ"ל המרדכי ריש פרק זה, והיינו מ"ש רש"י (ע"ב) בד"ה אמר מר הרי הוא כדיר כו' והנה הרב בעל תרומת הדשן ק (סי' ע"ו) הבין דברי מרדכי האלו, דהטעם דאוסר לאורח כו הוא משום דבעה"ב אוסר על האורח, ותמה על פסק הזה, וסיים דרפיא בידי' לדחות דברי המרדכי מהלכה, וכתב ב"י עליו (ס' סי' שפ"ב) וז"ל ותמהני עליו היאך רפוי ידיו ולא סתר פסק ל בזרוע נטויה, מפני שהדברים הללו לדברי ר"מ אתמר ולא קייל"ן כוותיה, וסיים דשום תלמוד טועה כתבו במרדכי עיי"ש, ואני אשתומם על המראה דלפי מה שהבינו הת"ה וב"י דברי רש"י והמרדכי לא מצאנו ידינו ורגלינו בבה"מ, דא"כ למה פליג ר"א ב"י על ר"מ בזה ואמר לעולם אין אוסר עד שיהא ב' ישראלים אוסרים זע"ז, הלא דין זה שבעה"ב יאסור על האורח אין ענין לפלוגתייהו כלל, דהא בש"ס אוקי פלוגתייהו דלר"א ב"י לא שכיח דדייר ישראל א' עם גוי, ולר"מ זימנין דמקרי ודייר עי"ש, ותו דבמרדכי פרק כיצד משתתפין הביא ראיה מדברי רש"י אלו שם, ובסמוך אח"כ כתב להדיא דבעה"ב אינו אוסר על האורח ולדבריהם סותר דבריו תכ"ד, ע"כ הדבר ברור דרש"י לא מיירי כלל מדין אורח, שהרי כתב בא"ד אוסר על כל ישראל ולא נזכר כלל בדבריו אורח, אלא דרש"י מיירי לענין אם הגוי אוסר, וזה עפ"י מ"ש רש"י לקמן דף ע"ד גבי חורבא דפי' אף דדירה בלא בעלים לא מקרי דירה, היינו דלא אסר על בני חצר לטלטל מבתיהם לחצר, אבל מ"מ רשות אחרת הוא לאסור לטלטל מחורבה זו לחצר אף דלא דר בחורבה שום אדם עיי"ש, וכ"כ רש"י עוד לקמן דף פ"ה (ע"א) ועיי"ש בתוס' ד"ה ב' בתים כו', ועפ"ז יתכן דברי רש"י כאן, דקס"ד דהמקשה דלר"מ אף שישראל דר בחצר אין הגוי אוסר על ביתו של ישראל לטלטל לחצר, אלא דמביתו של גוי אסור לטלטל והוי כדירה בלא בעלים, וע"ז פריך ממתניתין דאוסר גם על ביתו של, ישראל, ומוקי לה במסקנא דאיירי דאין הגוי בביתו, מש"ה לענין לאסור על ביתו של ישראל לטלטל ממנו לחצר אין אוסר, דהא בישראל גופא מדינא שרי אם אין ישראל בביתו גם לר"מ רק דגזור רבנן, ודוקא בישראל אבל בגוי לא גזרו, אבל לטלטל מביתו של גוי לחצר אף דאין הגוי בביתו כיון דבישראל בזה אסור מדינא, דהא רשות אחרת היא כפרש"י דלעיל, לכן גם מבית גוי אסור כיון דישראל א' דר בחצר הוי דין גוי כישראל לר"מ, אבל לראב"י דבישראל א' הדר בחצר הוי גוי כבהמה כמ"ש רש"י וז"ל דאין חילוק רשות בגוי, פירוש אף דבישראל הוי רשות אחרת לאסור לטלטל מביתו לחצר אף דישראל אינו דר בביתו, אבל גוי הוי כבהמה וליכא איסור כלל, אבל אם שני ישראלים דרים בב' בתים בחצר, אז הדין כן גם לראב"י דאסור לטלטל מבית הגוי לחצר אף שאין הגוי בביתו, והשתא א"ש הא דהביא המרדכי דברי, רש"י מה שכתב בדברי ר"מ, ונ"מ לדידן באם שני ישראלים דרין בב' בתים בחצר, אף שאין הגוי בביתו אסור לכל ישראל לטלטל מבית הגוי לחצר, אבל מבית ישראל לחצר שרי, דאין הגוי אוסר כיון שאינו בביתו, זה הוא כוונת רש"י ומרדכי בלי ספק, אבל התוס' והרא"ש חולקים על דין זה בדף פ"ה וס"ל אפי' מביתו של ישראל, אם אין הישראל דר בבית מותרין לטלטל לחצר, דדירה בלא בעלים אינה דירה כלל, והנה עינינו רואות דשטה זו א"א להתפרש אלא עפ"י פירש"י, דאל"כ מאי פריך והאנן תנן הדר עם הנכרי אוסר, וכאשר כתב המרדכי פ' כיצד משתתפין דסוגיא זו א"א לפרש אלא עפ"י פירש"י עיי"ש, הרי דהמרדכי כרש"י ס"ל, וכן פסק הרוקח דבחורבה שאין דרין בה אסור לטלטל ממנה לחצר, וכתב דין א' בירושלמי (עיימ"ש לקמן בדף ס"ה ומ"ש בחידושי לאו"ח סי' שס"ו) כ"ז נ"ל ברור כשמש

דף ס"ג ע"ב תוס' בד"ה בטילו רשותייכו כו', דאי לא היו מערבין א"כ היו מפסידין כו' עכ"ל, לכאורה לזה לא היו צריכין לשום הוכחה, דאי לא עירבו א"כ בלא ביטול הוי שרי לטלטל בתוכו וכן הקשה מהרש"א, ונ"ל דאי מיירי בלא עירבו והם ביטלו רשותן שיש להם בחצירן ומבואן א"ש. וקושיית רש"י אע"ג דאינהו אסורין לחצר למבוי כו', ר"ל מה מרוויחין בביטולן רשותן לא' מבני מבוי, בשלמא מה שביטלו רשותן שבחצר ניחא להו, דע"י זה רשאין לטלטל כליהם שבחצר לא' מבתים של אחרים שבחצר, דדוקא להכניס לביתו אסור דנראה כחוזר מבטולו כמ"ש התוס' בד"ה אם כן כו', וגם בלא"ה ניחא להו להטיב לאחרים מה שאין חסר להם בזה, אבל הא קשיא לרש"י למה יבטלו רשותן שבמבוי לא', יותר טוב הי' להם לבטל בכל חצר וחצר רשותן לא' מבני אותן החצר, דאז בכל חצר וחצר יהי' אחד שבטלו לו רשותן שבחצר ההוא ואותו אחד בכל חצר וחצר יהא רשאי לטלטל מביתו לחצר, ואף שאז יהי' כולם אסורין במבוי הא השתא נמי אסורין במבוי כדתנן נתנו רשותן כו', ע"ז תירץ רש"י דאל"ה הא אסורין בטלטול במבוי, פי' אם היו מבטלין בכל חצר בני החצר רשותן לאחד, אז היו שכיחין כלי בתים בכל חצר וחצר ע"י הא' שבטלו לו שהוא רשאי להוציא כלי ביתו לחצר. וע"כ יהיו אסורין נמי לטלטל במבוי, אבל השתא שבטלו רשותן לא' מבני המבוי תו ליכא למיגזר משום דזה הא' שביטלו רשותן לו, יכול לטלטל אפי' כלי בתים למבוי, וכלי בתים של כל בני המבוי לא שכיחין בחצר ע"כ הוצרכו התוס' להקשות דא"כ הי מפסידין כו'

בא"ד לא יתכן מה שפי' הקונטרס דאהני ביטול כו' עכ"ל, יש לתמוה