אבן העוזר על הש"ס לז

במהלכת שמא עמדה, והי' קשה לרש"י על ברייתא זו דפסק ר' יהושע כר"ג בספינה, א"כ למה רצה ר' יהושע להחמיר במשנתינו במהלכת שמא עמדה, הא בעמדה גופא לדידי' שרי, דכה"ג פריך לקמן גבי תחומין למעלה מי', ע"כ פרש"י הלכה כר"ג בספינה כעין ספינתו שהיתה מהלכת דלא חיישינן לשמא עמדה אפי' לרב, דומיא דדיר וסהר דלא שבת באוירה מבע"י כגון שגוים נתנוהו בספינה בשבת, או שקפץ מספינה לספינה, ובזה פליג ר"ע לשטתו דסבר תחומין דאורייתא, אבל לר"י לא חיישינן לעולם שמא עמדה, והא דס"ל לר"ע במתניתין דלא חיישינן לשמא עמדה, היינו שם ששבתו באוירה מבע"י דגם בעמדה ליכא איסור מדינא וכדפי'

ולפ"ז מתורץ מה שיש לתמוה לעיל על הש"ס דקאמר איכא בינייהו שנפחתו דופני הספינה, דלרבה אין לו אלא ד"א, ומיד בסמוך אמר דבמהלכת כ"ע לא פליגי, ומ"ש התוס' לתרץ זה (בד"ה כי פליגי כו') דחוק כדפי' לעיל בסמוך, ותו קשה דלפ"ז לא הו"ל להרי"ף להביא זה האיכא בינייהו ובלא"ה קשה למה הביא הרי"ף פלוגתייהו דרבה ור' זירא ולהכריע כרבה, והרמב"ן ז"ל לא תירץ ע"ז כלום, אבל לפי מה שפירשתי בכוונת רש"י א"ש הכל, דהא דבמהלכת לא פליגי אלא דרצו להחמיר, היינו כמו שם דשבתו באוירה מבע"י דמדינא שרי להלוך בכולה, אבל לעיל בנפחתו דופני הספינה אמר שפיר איכא בינייהו, כיון דמדינא אין לו אלא ד"א בעמדה גם במהלכת אסור לר"ג, דדוקא היכא דיש מחיצות פליגי ר"ג ור"ע, דלר"ג בעמדה נמי שרי להלך בכולה ולר"ע דבעמדה אסור מדינא גם במהלכת חיישינן. אבל אם ליכא מחיצות דאז גם לר"ג אסור מדינא כשעמדה, ע"כ במהלכת נמי אסור, ובזה קמיפלגי ר"ע עם ר' יהושע, ובזה הדרינן לכללין דהלכה כר"ע מחבירו. דכל היכא דכשעמדה אסור גם במהלכת נמי אסור, וא"כ לרבה אסור בנפחתו כו' במהלכת. אבל לר' זירא דס"ל לשטת שמואל להבריח מים הן עשויות ואסור מדינא ואפ"ה שרי במהלכת. ע"כ גם בנפחתו מחיצותיה שרי. והשתא א"ש הא דפריך מאי בינייהו ולא אמר עמדה א"ב, דמ"מ קשה לדינא מאי בינייהו. דהא אנן קיי"ל כרב דספינה חשיבי מחיצות כדפי' לעיל ובזה מודה ר' זירא, והא דאמר ר"ז להבריח מים הן עשויות. ר"ל דשמואל ס"ל הכי כדפי', אבל לדינא ס"ל לר"ז כרב וא"כ מאי נ"מ בינייהו לדינא, ומשני א"ב נפחתו כו', א"נ בקופץ מספינה לספינה. והיינו שעבר במזיד דהא אסור לו לילך מספינתו, ועכצ"ל הא דשרי להלוך בכולה, היינו דחכמים הקילו אצלו להיות כולה כד"א הואיל ואנוס הוא ע"י גוים, ולשון זה פרש"י לעיל דף מ"ב (ע"א) בהא דהקיפו גוים מחיצה בשבת, דמשמע שם דמדינא היה ראוי שלא לילך בספינה אלא ד"א א דחכמים הקילו אצלו, אבל אם לדעת הלך באיסור ודאי לא הקילו בזה ואוקמוהו אדיניה דאין לו אלא ד"א כיון שלא שבת באוירו מבע"י, ולכן בקופץ מספינה לספינה לדעת, דמדינא אין לו אלא ד"א לכן גם במהלכת נמי אסרו שמא עמדה. אבל לקמן דאמר במהלכת לא פליגי היינו טעמא דשם גם בעמדה ליכא איסור מדינא כיון ששבת באוירה מבע"י. אלא דחכמים גזרו אטו הילוך דבקעה. ומזה הוציא הרמב"ם דין זה בהלך לדעת לדיר וסהר דאין לו אלא ד"א כמ"ש סי' ת"ה ס"ו, והשתא מתורץ מ"ש רש"י ד"ה אא"א כשעמדה ד"ה אסור כו'. דלכאורה דברי מותר הם דאין תלה דבר זה באם עמדה ד"ה אסור, אבל לפי מ"ש א"ש דהוא ס"ל דגם לפי האמת לרבה נמי פליגי במהלכת, ע"כ ה"ק בשלמא אי פליגי בעמדה דמחיצות גמורות הם. שפיר ס"ל כיון דמדינא שרי הואיל ושבת כו' רק דגזרו רבנן אטו הילוך דבקעה לכן במהלכת ל"ח שמא עמדה וא"ש הא דתנן רצו. אלא א"א כשעמדה ד"ה אסור דלא חשיבי מחיצות, מאי רצו. הא גם במהלכת ניחוש כדפי' אי פליגי נמי במהלכת. והשתא נתבררו דברי הרי"ף דרבה ור"ז פליגי ויש בהו נ"מ לדינא בנפחתו דופני הספינה דאסור לדידן גם במהלכת, וזהו דעת הגהות אשר"י דמבואר שם כו' והשתא נתבררו דברי הרי"ף דמבואר שם היכא דהלך באיסור לספינה במזיד או שנפחתו דופני הספינה דאין לו אלא ד"א, גם במהלכת אסור מדסתים ולא חילק. אבל הב"י פירשו דוקא בעמדה, ולפענ"ד נראה כדפי' כל זה ברור ואמת

דף מ"ה תוס' בד"ה לקנו שביתה כו' ולכך כשבאו בתוך י' עכ"ל, הקשה רש"ל מ"ש מגשמים היורדין ביו"ט. ומהרש"א הקשה מ"ש בישן בדרך דלרבנן אין לו אלא ד"א, ומ"ש מהרש"א דבע"ש קנו שביתה בעיר לא משמע כן מלשון התוס' שכתבו ולא קנו שביתה בשום מקום, ותו דהא רי"ו בשם הרשב"א. וכן הריטב"א (הובא בב"י סי' ת"ד) כתבו מי שבא בספינה והגיע לנמל בשבת אם משנכנס שבת עד שהגיע לנמל לעולם היתה למעלה מי' כו'. הרי מבואר דאם הספינה הלכה במקום א' באמצע המים בשבת למטה מי' קנה שם שביתה אף שלא כיון בע"ש לשבות שם. ותו דאפי' אמר בפירוש לקנות שם שביתה. נמי לא מהני דהא קים לן סי' ת"ט (סי"א) דבעינן שיהא המקים מסויים שיהא מכיר אילן או גדר, ובעינן נמי שיכול להגיע שם מבע"י וכ"ז מבואר שם בש"ס ופוסקים, ע"כ נ"ל דמעיקרא לק"מ דבישן בדרך כיון דבה"ש לא קנה כ"א ד' אמות ואז חפציו כרגליו. וכיון דכבר קנה שביתתו בה"ש רק ד"א נשאר בחומרא זו כל השבת, דומה למה שאמרו במוקצה כיון דאתקצאי לבה"ש כו'. אבל בהא דהיה למעלה מי' אז שרי לילך בכ"מ שירצה דהא לא קנה שביתה בשום מקום, ע"כ כשיגיע למטה מי' קנה שביתה בשבת שם להחמיר עליו שלא לילך בכ"מ שירצה אלא שני אלפים משביתתו לכל רוח, וגבי גשמים שירדו ביו"ט היינו טעמא דהא חזינן דחפצי הפקר קונין שביתה במקומן, ואם הי' להם בעלים נתבטלו שביתת מקומן ונגררו לשביתת בעלים, וע"כ בחפצי הפקר כשיגיעו ביו"ט לרשות בעלים היה בדין לבטל שביתת מקומן ולגוררן לשביתת בעלים, אך מנו דבבין השמשות נקנה כבר מקים שביתתן נקנה לכולי יומא והיינו אם קנו שביתה בה"ש אבל גשמים שירדו ביו"ט דלא קנו בה"ש שביתה. ע"כ אף שיורדין ביו"ט כשיגיעו לרשות בעלים נתבטל שביתת מקומן ונגררו אחר שביתת בעלים. דומה למה שאמרו אין מוקצה לחצי שבת

דף מ"ז ע"ב בד"ה והכלים כו' דהשתא לא הוי כרגלי הבעלים כו' עכ"ל. יש לתמוה דמבואר במשנה בסוף ביצה מי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה עיר להביא אצלו מפירותיו לא יביאו לו. ופי' רש"י דהוי כרגלי בעלים. ופירושו מוכרח שם במתניתין דע"כ מתניתין כרבנן דריב"ן אתיא, דהכי מוקי הש"ס שם רישא דמתניתין שם כרבנן עיי"ש והיינו בבא דבור של עולי בבל כרגלי הממלא עיי"ש. וא"כ אמאי לא יביאו לו אי לאו דהוי כרגלי הבעלים. ונ"ל ליישב דברי התוס' דס"ל להתוס' לחלק. דמתניתין דהתם דאתיא כרבנן, ע"כ כיון דלאו בני מקנה שביתה הן, לכן אף שהבעלים בעיר אחרת נגררו אחר הבעלים אבל כאן לריב"ן דחפצי הפקר יש להם שביתת עצמן, אך שהבעלים דוחין שביתתן וגוררין אותן לשביתת עצמן, לכן כל שהבעלים בעיר אחרת לא נדחו משביתת מקומן, זהו מה שנ"ל לתרץ דברי התוס' דלא יהיו נגד משנה ערוכה

בד"ה חרם כו' וא"ת וכו' וי"ל כו' עכ"ל. דבריהם דחוקים, וע"פ דבריהם אלו הוצרכו לדחוק גם לעיל ד"ה והכלים עיי"ש, ולכאורה יש לתרץ עוד לפי מה שכתבתי לעיל דלרבנן אפילו הבעלים בעיר אחרת הוי כרגלי הבעלים. ולריב"ן אם הבעלים בעיר אחרת ל"ה כרגלי הבעלים, לפ"ז י"ל דלרבנן א"צ מחיצה של ברזל. משום דזה שיש מן התערובות מים של חוץ לתחום שבאו בשבת לתוך התחום לא קנו שם שביתה, אלא כיון שעומדים להתערב ולבוא לתחום זה בשבת אף שבה"ש היו ברשות בני עיר אחרת, אוקמיינהו בני עיר האחרת ברשות בעלים של עיר זה מאחר שעתידין לילך בשבת לתחום עיר זה, דומה לשור של פטם דקייל"ן דהוי כרגלי כל אדם כיון דדעתי' לזבוני. מאתמול אוקמיה בעלים ברשות מאן דייתי ומזבין לי' למחר כדאיתא בביצה דף ל"ח, ה"נ בני תחום זה דעתן הי' בה"ש על מה שהיה אז תוך תחומן. למוקמי ברשות בני עיר אחרת מה שעתיד לילך להתערב לתחום שלהם, וזה ניחא לבני שני עיירות. ול"ל הא בה"ש לא היו תוך תחום שלהם, ומי עדיפי מבעלים גמורין שהיו בה"ש בעיר אחרת דלא הוי כרגלי בעלים, י"ל דלרבנן אף אם היו הבעלים בעיר אחרת הוי כרגלי בעלים כדפי', ע"כ שפיר י"ל בבה"ש הקנו בני תחום זה מימיהן שבתוך תחומן שעתידין להתערב בשבת ולבוא לתחום בני עיר האחרת וזה ניחא לשניהן דאז אין צריכין למחיצה של ברזל, אבל לריב"ן דס"ל אם היו הבעלים בעיר אחרת לא הוי כרגלי הבעלים, לכן לא מצי בני תחום זה לקנות אותן