אבן העוזר על הש"ס לו

מצינו כמה משניות וברייתות דפליגי בברירה, תו הקשו התוס' בד"ה אלא איפוך עיי"ש, ונ"ל משום די"ל דכל התנאים שאסר לעיל היינו דמספקי להו אי יש ברירה כמו שמצינו לר"י לעיל פ' יש בכור ובשל תורה אזלינן לחומרא בספיקו, ע"כ בעירוב דמדרבנן הוא הוי עירוב מספק, אבל אי הוי משכחינן תנא דאית לי' בודאי אין ברירה אפילו בדרבנן אין ברירה ס"ל, ע"כ אמר כמאן אתיא הא דאמר משחשיכה אין עירובו עירוב, והיינו עפ"י מה דאיתא לעיל דף ל"ו (ע"א) דאפילו מ"ד ספק עירוב כשר והיינו ר' יוסי ור"ש, היינו היכא דהי' לי חזקת כשרות, אבל אי לא היה לו חז"כ מוקמינן ליה בחזקת ביתו שלא עירב ע"כ אינו עירוב עיי"ש, וה"ק מדאמר דוקא רצה מבע"י בזה הוא דעירובו עירוב, הא לא רצה מבע"י אפילו היכא דאין לו חזקת ביתו כגון שהיו מהלכין בדרך אפ"ה אין עירובו עירוב. ועכצ"ל דס"ל דבוודאי אין ברירה, דאי מספקא לי' הל"ל דמספק הוי עירוב כיון דאין לו חזקת ביתו, ומאן האי תנא, ומשני רב יוסף תנאי היא כו', קשיא דר"ש אדר"ש, פי' אפילו את"ל דר"ש מספקא לי', הי' ראוי שלא להיות עירוב ביש לו חזקת ביתו, דהא ר"ש כר' יוסי ס"ל לעיל, אלא איפוך ר"ש אמר רצה מבע"י הוא דעירובו עירוב, הא לא רצה מבע"י אפי' לא הי' לו חזקת ביתו אין עירובו עירוב, ש"מ דוודאי אין ברירה ס"ל, ואי לא הוי אמר איפוך לא הוי מצי להוכיח מידי מדרבנן דס"ל אינו עירוב, דהוי י"ל דרבנן ס"ל כר"מ ור"י דאמרי לעיל דף ל"ה (ע"א) ספק עירוב ה"ז חמר גמל, הרי דלהחמיר אזלינן משום דתחומין ס"ל דאורייתא אבל אחר דמפכינן ר"ש אומר אינו עירוב, והרי שם ס"ל לר"ש דמקלינן בספק עירוב דתחומין דרבנן, אע"כ דאפילו בדרבנן אין ברירה ס"ל

דף ל' נאכל עירובו ביום ראשון אין יוצא עליו ביום שני דברי רבי, לקמן מפרש דרבי כר"א ס"ל, וקשה היכא רמיזא דר' ס"ל כר"א, הא לעיל אמרינן דגם רבנן מודים לר"א בהא, א"כ י"ל דר' כרבנן ס"ל ולקמן בפי' הרמב"ם איישב זאת בטו"ד בס"ד

דף ל"ט הרמב"ם פסק בדין ב' י"ט של גליות או י"ט הסמוך לשבת אם נאכל עירובו בראשון אין לו עירוב לשני, כ"כ בה' עירובין פ"ח דין ח"ט, והשיגו הראב"ד וכתב שטעה בזה שאפילו כשני י"ט של ר"ה אעפ"י שהן קדושה א' כו', אבל לקולא לא אמרינן עכ"ל עיי"ש,, והה"מ תירץ על זה והוכיח דקדושה א' הן ואפי' לקולא, דאל"כ מאי קא מקשה ר"א לרבנן מנאכל עירובו כו' הל"ל ולטעמיך ב' י"ט של ר"ה כו', ולענד"נ דזה וודאי א"א לומר דאפי' לקולא יהי' קדושה א', דהא ע"כ לרבה דאמר בפ"ק דביצה (דף ה' ע"א) דלבני בבל אף ביצה אסורה. וכן למ"ד (שם ע"ב) דאסורה הביצה משום שמא מהרה יבנה ב"ה ויאמרו אשתקיד כו', א"כ לדידהו לחומרא דוקא הוי קדושה אחת ולא לקולא, מנלן לאפלוגי רבא עלייהו, דוודאי י"ל גם לרבא נמי כן הוא דלקולא לא אמרינן קדושה אחת הן, וכן משמע (שם דף ע"א) דרבא אמר בשני י"ט של ר"ה דביצה אסורה, וא"ל נהרדעי מה דעתיך דלמא מעברי לי' לאלול כו', הרי מפורש דדעת רבא דאסר הביצה משום ספיקא הוא, דלמא עשאוה שני ימים בב"ד כתקנה הראשונה עיי"ש, וכן כתב רש"י כאן (דף ל"ט ע"א) דמספקא לי' לר' יוסי ומספק הוי חדא קדושה, ותו ראייה דא"כ מאי פריך לקמן דף מ' (ע"א) ל"ל לאיפלגי בר"ה ובר"ח דלא הודו לו חכמים להתנות ה"ל לאיפלוגי בר"ה לבד, וקשה דאי הוי פליגי בר"ה לבד, ה"א דוקא בר"ה ל"ש להתנות דהא וודאי קדושה א' הן, אבל ר"ח דספיקא הוא שייך להתנות בהו, אע"כ גם ר"ה נמי ספיקא הוא ושייך להתנות, וע"כ שפיר ילפינן ר"ח דאין מתנין מן ר"ה ותו למה חילק הרמב"ם בין ר"ה לי"ט דגליות בדין שכח מלערב דמתנה עיי"ש בדין ט"ז, דמכל זה אין נשמע דאף לקולא קדושה א' הן, וה"ל להרמב"ם לחלק בינייהו בדין נאכל העירוב בראשון, דאז נשמע דאף לקולא קדושה אחת הן

ע"כ נלעד"ל דגם הרמב"ם סל דלקולא לא אמרינן קדושה א' הן, אלא הרמב"ם לשטתו שפוסק פ"ו מעירובין דף י"ב דא"צ בספק עירוב חזקת כשרות, דאפילו ליכא חזקת כשרות נמי קייל"ן ספק דדוקא ר' יוסי הוא דס"ל דבעינן חזקת כשרות, דס"ל לר' יוסי בדין ספק טבל בטומאה דרבנן להחמיר בספיקו, הואיל ומוקמינן לטמא אחזקתו, מש"ה כאן נמי כיון שאין לעירוב חזקת כשרות מוקמינן ליה בחזקת ביתו בלא עירב. אבל אנן קייל"ן כסתם משנה דאפילו היכא דיש לו חזקת טומאה, אפ"ה כיון דמדרבנן הוא אזלינן להקל בספיקו, לכן בעירוב אף דיש לו חזקת ביתו שלא עירב אפ"ה הוי עירוב מספק, ולכן פסק הרמב"ם כאן בנאכל העירוב בראשון דר"ה דיוצא עליו בשני, כיון דר"ה ספק הוא שמא קדושה אחת הוא ע"כ כשר העירוב מספק, והא דאמרי רבנן לעיל בשבת וי"ט דמספקי להו ע"כ בנאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני.. י"ל משום דרבנן היינו ר' יוסי. כמ"ש הש"ס להדיא מאן חכמים ר"י הוא, ור' יוסי לשטתו דמחמיר בספק עירוב אם אין לו חזקת כשרות. והשתא אתי נמי שפיר הא שהקשיתי לעיל דף ל"ח על רבי דס"ל לקמן כר"א, דהאיך רמיז לנו באמרו דאם נאכל עירובו בראשון אין יוצא עליו בשני דסבר כר"א, הא אפילו אי אמרינן ב' קדושות הן, הדין כן הוא מספק, י"ל דרבי לשטתו דאיהו סתים לן במשנתינו דלא כר' יוסי כדפי' לעיל דף ל"ו וכמ"ש בדף ל"ד בשבת עיי"ש שהארכתי בזה. ע"כ לדידיה אפילו באין לו חזקת כשרות העירוב כשר מספק, ע"כ אי הוי ס"ל לרבי כרבנן כוי עירוב מספק ויוצא עליו בשני אלא ע"כ ר' כר"א ס"ל. מכ"ז ראי' ברורה למ"ש דף ל"ד בשבת לתרץ שם שיטת רש"י והרמב"ם שהוא האמת

דף מ"ג גמרא להבריח מים עשויות, פי' מהרש"ל דעכ"פ חשיבי מחיצות כדיר וסהר, אלא דמש"ה לא מקרי שבת באויר מחיצות מבע"י עיי"ש ודבריו דחוקים מאוד, דמלשון רש"י משמע דלא חשיבי מחיצות ובהדיא פרש"י בד"ה אלא אי אמרת כשעמדה ד"ה אסור דמחיצות לא חשיבי כו' עיי"ש. הרי דלא חשיבי מחיצות כלל לר' זירא, ומה שהקשה רש"ל דלמה לא פי' ר' זירא דבריו אמתני' לא קשה מידי דהא וודאי ר' זירא לא פליג על רב דס"ל לקמן דף צ' (ע"א) דמטלטלין בספינה כולה דחשיבי מחיצות גמורות והלכתא כרב באיסורי. אך רבה ור' זירא פליגי אליבא דשמואל, ע"כ אמר ר' זירא דאליבא דשמואל דאמר הלכתא כר"ג בספינה. אי אפשר לפרש טעמא משום ששבת באויר מחיצות מבע"י, דהא שמואל סבר לקמן פרק כל גגות (שם ע"ב) דמחיצות להבריח מים עשויות. נמצא לפ"ז גם ר' זירא ס"ל דטעמא דמתני' משום ששבת באויר מחיצותיה מבע"י הוא, אך אליבא דשמואל ס"ל לר' זירא הואיל וניטלת. וזה ברור (עמ"ש לקמן). שם כי פליגי בשעמדה, פי' בתוס' השתא הדר ביה ממאי דאמרינן לעיל איכא בינייהו שנפחתה כו' עכ"ל.. פירושם דחוק מאוד, דכל כי הא ה"ל להש"ס לפרש, והל"ל אי הכי מאי בינייהו, וגדולה מזו מצינו בריש גיטין דף ד' ע"א עיי"ש. ודוק. ותו למה לא אמר עמדה איכא בינייהו דנ"מ זו יהיה גם לפי האמת, ולקמן בסמוך איישב זאת בטוב טעם בס"ד

שם רש"י בד"ה הלכתא כר"ג בספינה כו'. מהרש"ל מחק כל זה מפירש"י דהא במהלכת לא פליגי. ותו דה"ל לפרש בעמדה וטעמא הואיל ושבת באוירה מבע"י. ומהרש"א פי' דלר' זירא קאי. וזה אינו דהא מבואר ברש"י דלר' זירא בעמדה ד"ה אסור וכאן כתב בעמדה נמי פליג ר"ג. ותו דלעיל בסמוך בז"ה אין והתניא כו' מבואר דרצו היינו חומרא ולא מדינא ואיך כתב כאן דרצו מדינא, גם אין לומר דרש"י פי' כאן לתרץ דלא תקשה לרב דקייל"ן כוותיה, מברייתא זו דהכריע דלא כר"ג בדיר וסהר, ולכן פי' דהלכה כר"ע בעמדה דהוא קבוע דומיא דדיר וסהר משום דלהבריח מים עשויות ולעולם בדיר וסהר הלכה כר"ג. דקשה הא הכרעה דברייתא לאו הכרעה היא כמ"ש התוספות והפוסקים. ותו דהא רב ס"ל פרק כל גגות (הנ"ל) דמחיצות דספינה חשיבין מחיצות גמורות ע"כ נלע"ד ברור דס"ל לרש"י ז"ל לפי מ"ש רבה לעיל הטעם הואיל ושבת באויר כו', לפ"ז צ"ל דטעמא דר"ע החולק הוא משום דגזר אטו הילוך דבקעה, כדלעיל. וכן נראה מפי' הרמב"ם במשניות, ולפ"ז ס"ל הא דרצו להחמיר במהלכת ולא לאסור מדינא, היינו משום שהן שבתו בה מבע"י דבעמדה גופא שרי מדינא. ע"כ לא החמירו לאסור במהלכת ולחוש שמא עמדה. כיון דבעמדה גופא לא אסרו אלא משום גזירה אטו הילוך דבקעה, אבל אם לא שבת בספינה מבע"י דומיא דדיר וסהר, וכגון שהוציאוהו גוים ונתנוהו בשבת בספינה או אם קפץ מספינה לספינה, בזה גם במהלכת אסור לר"ע מדינא שמא עמדה, ובפרט לר"ע דס"ל לשטתו דתחומין דאורייתא פשיטא דשייך לגזור