אבן העוזר על הש"ס לה

הספק דפליגי בו ר"מ ור"י דס"ל הרי זה חמר גמל. ותו למה פריך אי הכי בהא לימא ר' יוסי כו' הא גם ר"ש ס"ל במתני' הכי וה"ל למיפרך גם לר"ש: ע"כ נלע"ד לפרש דר' ירמיה סבר סוף היום קונה עירוב, ואיירי שהיה עליה שרץ כל בה"ש, ר"ל גם תחלת בה"ש, אך הספק הוא שמא בה"ש כולו לילה, וקונה עירוב סוף היום קודם התחלת בה"ש ואז לא נטמא ע"כ הוי ספק עירוב, לכן ס"ל לר"מ ור"י דהוי חמר גמל, ופריך אי הכי בהא לימא ר' יוסי ספק כו', ר"ל כיון דע"כ איירי שנטמא בבה"ש דר' יהודא, והרי אחר שנשלם בה"ש דר' יהודא מתחיל בה"ש דר' יוסי דהוא כהרף עין זה נכנס כו' כדאי' בשבת (שם), וא"כ לר' יוסי נטמא בוודאי מבע"י, דהא בה"ש דר' יהודא לר' יוסי יממא הוא ואמאי אר"י דכשר וזה ברור. ועוד נל"פ דה"ק שהי' עליה שרץ כל בה"ש, ר"ל ולא ידענו אז אי השרץ חי או מת, עד שחשיכה אז ראינו השרץ מת, בזה מודה ר"מ משום דאיכא תרתי, חדא, מציאת השרץ שמת ואמרי' שגם מעיקרא הי' מת ע"כ הי' טמאה התרומה מבע"י, הב', התרומה נמצאת עתה שנטמאת יצאה מחזקת טהרתה אמרי' גם בה"ש היתה טמאה, אבל התם ליכא כ"א מציאת המת אבל האדם החי לא נמצא עתה שנטמא ולא יצא מחזקת טהרה ע"כ מוקמינן להחי על חזקתו שלא נטמא מעולם, אבל למאי דס"ד דלא ראינו שהי' שרץ עליה עד שחשיכה, וליכא נמי כ"א מציאה א' שהתרומה נטמאה עתה, וכאן עדיף שיש ב' ספיקות ספק אם שרץ הי' חי בה"ש, ואפילו הי מת שמא לא נגע אז בתרומה כלל עד שחשיכה, מש"ה פריך שפיר, ופריך אי הכי בהא לימא ר' יוסי כו', ר"ל דהא לקמן אמרינן היכא דליכא חזקת כשרות כגון עירב בתרומה ספק טהורה, כגון שהיה לפניו שני ציבורין כמ"ש התוס' (בד"ה אבל) דליכא חזקת כשרות, וגם ליכא רעותא דשעת מציאתן והספיקות שוין, אפ"ה ס"ל לר' יוסי דאינו עירוב, ק"ו כאן דנגד חזקת טהרה יש כאן ריעותא דשעת מציאתו, דהא ר' יוסי נמי בכלל הרבנן דפליגי על ר' מאיר הוא מדלא אמר ר"י ור"מ מטהרין, ע"כ דר' יוסי נמי ס"ל דהולכין אחר שעת מציאתן, הרי דשעת מציאתן דוחה לחזקת טהרה דאפילו בר"ה דספיקו טהור אפיה בזה טמא, ואמאי מכשיר ר' יוסי בזה, בשלמא למאי דס"ד דלא ראינו שרץ עליה עד שחשיכה, י"ל כאן לכ"ע לא אזלינן אחר שעת מציאתו, דיש כאן ב' ספיקות ספק שרץ היה חי בה"ש, או שמא לא נגע את התרומה עד שחשיכה

דף ל"ו גמרא תניא כיצד אמר ר"י ספק כו'. הנה מכאן הקשו התוספות והפוסקים על רש"י בשבת (דף ל"ד ע"א) דכתב בספק עירוב דכשר אפילו היכא דליכא חזקת כשרות

, ואני כתבתי שם דלק"מ על רש"י, דר' יוסי הוא דס"ל דבעינן חזקת כשרות, דר"י לשטתו בספק טבל בטומאה דרבנן דלעיל דמוקמינן ליה אחזקת טמא כדמשני רבא לעיל, ולכן אי לא ה"ל חזקת כשרות מוקמינן ליה אחזקת ביתו שלא עירב, אבל אנן קיי"ל כסתם משנה דאזלינן בדרבנן לקולא אפילו נגד חזקה, לכן אין צריך כאן חזקת כשרות, ע"כ שפיר פי' רש"י שם בדרבא, עיי"ש שהארכתי בזה והבאתי ראיות לזה, ועיין לקמן דף ל"ט עיי"ש

ע"ב תוס' בד"ה דאי ס"ד כו' לשטת רש"י דשבת שהבא' בסמו' ל"ק מידי

בד"ה לא ס"ד כו' ומתני' דמי שאחזו כו' עכ"ל, מיהו י"ל ממתני' ה"א מספקא ליה אי יש ברירה או אין ברירה. כדאיתא פ' יש בכור והביאו התוס' בסמוך, (דף ל"ד ע"א בד"ה דברי כו') וע"כ מחמיר בעירוב ר' יהודה. דלשטתו אזיל דס"ל לעיל בספק עירוב ה"ז ח"ג, אך מברייתא מבואר דס"ל וודאי י"ב

בא"ד דקאמר ר' יהודא כו' עכ"ל. זה הלשון אינו במשנה דשקלים רק ברייתא הובא בירושלמי דשקלים פ"ו הל"ח, אך במתניתין איתא (שם משנה ה') על י"ג שופרות אר"י כולן עולות וחכ"א א' חטאת וא' עולה, מבואר דלר"י לא היה קיני חובה דאין ברירה וכ"כ רש"ל

בא"ד ומיהו קשה דבסוף ביצה כו' עכ"ל, הקשו התוס' בסוגיא זו טובי, חדא זה שהקשו מסוף ביצה, תו הקשו בסמוך דף ל"ז בד"ה דברי ר"מ כו' מהא דפריך במרובה דר"י אדר"י

, תו הקשו (שם) בד"ה ר"י ור"ש כו', תו הקשה שר מקוצי (שם בד"ה אוסרין כו') מפ"ק דחולין. תו הקשו התוס' פ"ק דחולין (דף י"ד ע"ב בד"ה התם כו') דשם קאי הסוגיא לרב וקאמר דטעמא בהלוקח יין משום בקיעת הנוד, הוא להיפך מהסוגיא דכאן אליבא דרב, ונלע"ד לתרץ כל זה דסתמא דש"ס ס"ל כאן לרב דדוחה למתניתין מדתני איו ומברייתא דהלוקח יין, והיינו לשטת רב דס"ל פ' הגוזל דף צ"ז (ע"ב) דדחינן חד מתני' מקמי שני ברייתות, לכן אין צריך רב לדחוק כמו ר' יוחנן בשכבר בא חכם, אלא די"ל חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו, ומתני' דשקלים דלית ליה לר"י ברירה בתולה בדעת אחרים. היינו משום דאין מתנה ומברר דבריו, ויש הוכחה לחילוק זה, דאל"כ תקשה דר"מ דהלוקח יין אדר"מ דפ' יש בכור, וסובר רב דטעמא דר"י לאו משום בקיעת הנוד הוא, ומסתבר ליה כן מדקדוק לשון הברייתא דא"ל אי אתה מודה שמא יבקע הנוד כו' וא"ל לכשיבקע, דלמה הוצרכו לומר כן הא עיקר פלוגתייהו הוא בהכי, ותו דא"ל אי אתה מודה, דלשון זה לא שייך אלא אי הוי פליג עליה בחדא ובזה מודה להו, אבל כאן במאי יפליג ר"מ, אלא ע"כ בברירה פליגי וא"ל נהי דפליגת בפירות ודגן אבל אי אתה מודה ביין שמא יבקע הנוד כו', אבל ר' יוחנן דס"ל דחינן כמה ברייתות בשביל חדא מתניתין כדסבר הש"ס פ' הגוזל הנ"ל, וע"כ קשיא לר' יוחנן למה דחי איו מתניתין ותנא לברייתא, ועכצ"ל משום מתני' דשקלים וברייתא שם כמ"ש לעיל, דמבואר שם דלית ליה ברירה לר"י, ובספק אזלינן בדר"י לחומרא דהכי ס"ל במשנתינו לר"י דספק עירוב הרי זה חמר גמל, ומדדחי איו למשנתינו ממתניתין דשקלים, ש"מ דאפילו תולה בדעת אחרים נמי לית ליה ברירה, ועכ"צ ר' יוחנן לשנויי שכבר בא חכם, וגם מדדחה איו למתניתין ממתניתין דשקלים ולא מחלק בין היכא דמתנה ומברר דבריו אי לא. ש"מ דלית ליה חילוק זה, וא"כ קשיא דר"מ אדר"מ דפ' יש בכור דמספקא ליה לר"מ שם. ועכצ"ל דהא דהלוקח יין בתרומה בזמן הזה איירי, וא"כ טעמא דחכמים החולקים על ר"מ משום בקיעת הנוד הוא, ויש לזה שני הוכחות חדא כיון דאיירי בתרומה בזמן הזה וס"ל לר"ש דאין ברירה. וקשה דהא ר"ש ס"ל בברייתא לקמן דבעירוב יש ברירה, אע"כ טעמא דר"ש משום בקיעת הנוד הוא ותו כיון דבתרומה בזמן הזה דמדרבנן פליגי, א"כ למה פליגי ביין ולא פליגי כ"א בזמן הזה, ה"ל לאיפלוגי בפירות דלעולם הוא מדרבנן, אע"כ טעמייהו משום בקיעת הנוד הוא דלא שייך אלא ביין, אבל לרב די"ל דבתרומה דאורייתא פליגי לק"מ דר"ש אדר"ש, דשאני עירוב דמדרבנן הוא ע"כ ניחא לן לומר דפליגי בברירה מדקדוק לשון הברייתא כדפי', כך ס"ל לסתמא דהש"ס לרב כאן, אבל פ"ק דחולין לאו סתמא דש"ס הוא אלא ר' אבא ואביי הן, וס"ל דאין חילוק בין תולה בדעת אחרים לתולה בדעת עצמו. כי היכי דס"ל לרבותיהן ר' הושעיא ורב יהודה פרק כל הגט לכן צ"ל אליבא דרב כמו לר' יוחנן דטעמייהו משום בקיעת הנוד הוא, ואפ"ה איתא לדאיו ממתניתין דשקלים ומברייתא. לברייתא דאיו, וא"ש במרובה דפריך דר' יוחנן אדר"י, דהוא ע"כ אין מחלק בין היכא דמתנה ומברר דבריו אי לא

דף ל"ז בד"ה והתניא כו' וד"ה כשהתנו כו', ולענ"ד י"ל פי' רש"י דבשלמא למאי דס"ד דמיירי בשלא התנו. פריך שפיר על ר' יוסי דס"ל בתולה בדעת עצמו אין ברירה אף שהוא מתנה ומברר דבריו, וא"כ מכ"ש התם שאין מברר דבריו ומתנה, כ"ש דלא ה"ל למימר ברירה אפי' בתולה בדעת אחרים, ותדע דהיכא דמתנה ומברר דבריו ותולה בדעת עצמו עדיף טפי לומר בו יש ברירה, מהיכא דאינו מתנה ומברר דבריו ותולה בדעת אחרים, דהא ר"מ ס"ל כאן יש ברירה הואיל ומתנה ומברר דבריו ואף שתולה בדעת עצמו, ואלו בפ' יש בכור מספקא לי' לר"מ אי אין ברירה הואיל ואין מתנה ומברר דבריו, אף דשם אינו תולה בדעת עצמו, ומשני התם כשהתנו וכיון דשם בהתנו מיירי, שפיר י"ל דתולה בדעת אחרים שאני, וע"ז פריך מה למימרא דהא בפ' מי שאחזו איירי ר"י שם ואמר בחייו מגורשת ואינם מגורשת, וזה דלכי מיית הוי גיטא לא צריך לאשמעינן שם, וע"כ משום דפשיטא ליה כיון דמתנה ומברר דבריו ותולה בדעת אחרים ודאי יש ברירה, וכיון דשם פשיטא לי' תו מאי אתי למימר כאן, ואי צריך לאשמעינן דין זה ה"ל לאשמעינן שם דאיירי ר' יוסי שם,, ועי"ש פרק כל הגט דהוכיח הש"ס דף כ"ה (ע"ב) דר"י אית ליה ברירה מדלא פליג את"ק ע"כ דס"ל דכי מיית הוי גיטא וסמיך על ת"ק

שם ע"ב גמרא קסבר ר' יוסף מאן דאית ליה, ברירה כו', לכאורה יש לתמוה למה הוצרך ר"י להביא ברייתא זו הא כבר