אבן העוזר על הש"ס ל

מי שהוציאהו עכ"ל. עיין בחידושי לאו"ח ר"ס שס"ג, ושם כתבתי דהתוס' כתבו דין זה כדברי רב, אבל לדידן דין זה אינו עיי"ש

דף ח' ע"ב בד"ה הכל מודים כו' ובסמוך מודה רבה כו' היכא דרחבה ד' עכ"ל, מהרש"א הניח דברי התוס' בצ"ע. ול"ג דודאי מבואר דרבא חולק על רב חסדא. אלא דכוונת התוס' הוא כיון דלרבא רחבה ד' אסור בלחי. וא"כ ה"ה לקורה טפח שהניח בפנים רחוק ג"ט מן הקצה של הכתלים באופן שיש מן הפתח עד צד פנימי של קורה ד"ט אסור. דלרבא תרווייהו משום היכרא ואין לחלק בינייהו, וא"כ ע"כ אביי ס"ל הכי, דאל"כ ה"ל לאביי ורבא לאיפלוגי בתחת קורה שיש ד' מצד הפנימי עד הפתח, דבזה יחמיר אביי לאסור ורבא סבר דמותר. אלא ודאי צ"ל דגם לאביי אסור באם יש ד', וע"כ משום דס"ל צד הפנימי יורד וסותם, א"כ ע"כ הא דשרי לאביי לקמן תחת הקורה הוא משום דאין בה ד' ובטיל לכאן ולכאן וע"כ גם אביי ס"ל סברא זו, וא"כ קשה אמאי אוסר אביי בלחיין. אע"כ כמ"ש התוס' משום דלחי משהו ואתי לאפוקי לר"ה. אבל רבא הביא ראיה דע"כ לא גזרינן דהא שרי ר"י באין ד' ולא גזר כו' ודוק

דף ט' גמרא ורבא התם שפתוח לכרמלית כו' עכ"ל, הרמב"ם פסק (בפ' י"ז מהל"ש הי"א) דתחת הקורה נמי אסור בפתוח לכרמלית. והראב"ד השיג עליו והרא"ש והה"מ הסכימו כדעת הרמב"ם. והנה איני כדאי להכריע. אך תורה היא ואברר בס"ד דהסוגיא מוכרחת כדעת הראב"ד ושיטתי ברור' מאוד:

ויש לדקדק הרבה לדעת הרמב"ם וסייעתו, חדא אמאי אמר ר"י לתנא פוק תנא לברא, ה"ל לתרגם הברייתא בפתוח לכרמלית. דהא ר"י גופא דהוא אמורא וצריך לפרש דבריו, אפ"ה אמר לקמן מבוי שרצפו בלחיין כו' ואיירי בפתוח לכרמלית, וה"נ ה"ל לר"י לאוקמי ברייתא בהכי ועוד לדבריהם פליג רבא על אביי בתחת הקורה. דלאביי אפי' פתוח לכרמלית שרי דלאביי יציבא בארעא כו'. וא"כ למה פליג רבא אאביי בבין לחיים להקל. ה"ל לאיפלוגי בתחת הקורה לחומרא בפתוח לכרמלית דאסור. ועוד תמיה לי למה נקיט תחת קורה לשון יחיד ולחיין לשון רבים, הל"ל נמי תחת קורות דכה"ג פריך לקמן (דף י"ד ע"ב), ועוד קשה מאי פריך ר"ה לרבא מהא שרצפו בלחיין. הא התם ביש ד' איירי, ואף למ"ש התוס' קשה אר"י גופא. למה אוקי פלוגתייהו במשך ד"א הא במשך ד"ט נמי מצי לאשכוחי פלוגתייהו אי שרי בין לחיין אי אסור תו הקשו התוס' לעיל (דף ח' ע"ב) בד"ה הכל מודים עיי"ש. תו הא דאיתא לקמן (דף ט"ן ע"א) אביי לטעמיה דאמר לחי משום מחיצה. ורבא לטעמיה דאמר משום היכרא ולא מצינו היכן רמיזא פלוגתייהו, ע"כ כדי לתרץ כל זה נלע"ד לפרש הסוגיא עפ"י מ"ש רש"י לקמן (ע"ב) דכל מעמידי לחיין מושכין הלחי קמעה כלפי חוץ עיי"ש בד"ה ולרשב"ג להוי כו'. והתוס' מפרשים שם להיפך. והנה מכאן ראיה לשיטת רש"י ועפי"ז י"ל באם יש לחי אחת א"א לומר דפליגי ביה, אי חידו החיצון יורד וסותם אי חידו הפנימי דע"כ חידו הפנימי סותם, דאי חידו החיצון סותם כאלו שם מחיצה. א"כ אין זו המחיצה מחוברת לכותל השני שאין הלחי בו. ואין מגיע כותל השני למחיצה הבאה מן הלחי שבצד הכותל שכנגדה דהא הלחי משוכה חוץ להכותל כיון דהמחיצה הבאה מהלחי אין מחוברת לכותל השני שכנגדה. אין המבוי נתרת בה כדפי' רש"י לעיל (דף ח' ע"ב) בד"ה לדברי המתיר אוסר כו' דמחיצה הבאה ע"י קורה בעי להיות מחוברת ממש לכותל, ולא אמרינן בה לבוד כיון שאין מחיצה גמורה שם. וא"כ בלחי אחת לכ"ע א"א לומר חידו החיצון מתיר כדפי'. אבל בעושה שני לחיין למבוי. בזה אפשר לאשכוחי פלוגתייהו אף דהלחיין משוכין לחוץ. דאעפ"כ אם חידו החיצון סותם. מ"מ מחיצה מחוברת לכתלים כיון שיש לחיין משני הצדדין. לכן בזה הוצרכו ר"ח ואביי לאשמעינן בבין לחיין הכל מודים שאסור. והטעם הואיל ועיקר ההיתר דהמבוי בלחי אחת שתקינו בו חכמים, וע"כ כי הוצרכו לתקן שחידו הפנימי יורד וסותם והחיצון אינו סותם, תו א"א לומר גם בשני לחיין דחידו החיצון יורד וסותם. דלא פליגי חכמים, וכי היכי דאם לא משך הלחי לחוץ דאסרי ודאי בלחי א' הואיל והרוב מושכין לחוץ, לא פליגו רבנן ה"נ בשני לחיין, וגם רש"י ס"ל הטעם שפרשתי. אך ס"ל לרש"י דדוקא בלחי א' אסור. לכן כתב רש"י כלומר נגד לחי, ר"ל בלחי א' אסור אבל לפעד"ן ברור כדפי'. וע"כ מתורץ מ"ש התוס' בד"ה הכל:

מודים כו' ורבא לשיטתו ס"ל דלחי משום היכרא, דכבר כתבה הרא"ש בהסוגיא דלמסקנת הש"ס מאן דס"ל משום היכרא. היכרא מלבר לכן סתם רבא, ומשמע אפילו לחי ד' נמי שרי כיון דהיכר א מלבר. ומה שהקשו התוס' על רש"י לקמן (ע"ב) בד"ה ולרשב"ג כו' כיון דלחי נמשך קמעא לחוץ א"א לשמש נגד כולה הא נמשך קצת. לחוץ יש לתרץ עפמ"ש התוס' בעצמם לעיל (דף ח' ע"ב) גבי היה צידו אחד ארוך בד"ה מניח את הקורה כו'. דאם יש מחיצה א' ארוכה מחבירו שרי לשמש נגד הארוכה מן התורה הואיל ולא בקעי בה רבים ותירוץ זה עיקר דמ"ש התוס' שם בתירוץ הא' דלמ"ד קורה משום מחיצה הוי מחיצה מן התורה אינו אמת. כמ"ש התוס' לקמן דף פ"ו (ע"א) בד"ה קורה כו'. והרא"ש שם דקורה לכ"ע לאו מחיצה הוא מן התורה ועכצ"ל כתירוץ הב' דשם. ויש ראיה לזה משבת דף ז' (ע"א) דאמר התם בקרן זויות הסמוכה לר"ה דהוי כרמלית עיי"ש, א"כ ה"נ אף שהלחי נמשך קצתה לחוץ מן התורה לא הוי שם ר"ה כדפי'. אך מדרבנן ראוי שם לאסור דליכא שם היכרא, כמ"ש רש"י לעיל גבי קורה באלכסון (שם) בד"ה ובאלכסון כו' וז"ל דהרואה בני המבוי נמשכין ומשתמשין, בר"ה חוץ מכנגד כותל החצר. אומר דמותר להשתמש בר"ה לפי:

שאין אותו העודף דומה שיהא מן המבוי עיי"ש. וא"כ ה"ה כאן בלחי. אותו מקצת הלחי הנמשך לחוץ אין היכר כנגד זה החלק הנמשך לחוץ. וכיון דכנגד זה המעט הנמשך לחוץ אסור א"כ מש"ה היה ראוי לאסור נגד כל הלחי, ואינו בדין דכנגד חצי:

הלחי יהיה אסור וכנגד חצי הלחי השני יהיה מותר, אלא חלק האסור אוסר הכל כדין נפרצה במלואו למקום האסור, ע"כ הביא:

רבא ראיה לדבריו דכיון דלית ביה ד' בהחלק לחי זה שנמשך לחוץ בטיל ולא אסור. ומש"ה רשאין להשתמש כנגד כל הלחי אפילו יש בו ד'. דהא ס"ל משום היכרא והיכרא מלבר אך זה הנמשך לחוץ ראוי לאסור, על זה אמר כיון דלית בזה הנמשך לחוץ ד' לא נאסר, לכן פריך ממבוי שרצפו בלחיין דאף שיש בהן ד' שרי כדפי' לרבא, ומשני התם בפתוח לכרמלית ומצא מין כו', וע"כ זה המעט מן הלחי הנמשך לחוץ אסור, לכן אוסר הכל גם כנגד כל הלחי כדפי' ע"כ שפיר אמר (דף ט"ו) רבא לטעמיה דאמר לחי משום היכרא והיינו משום דהכא שרי בין לחיין:

אפי' יש בהם ד' וכדפי' ואביי ע"כ ס"ל משום מחיצה, מדאמר הכא וכ"ת באית ביה ד' על ד'. ואי ס"ל משום היכרא מה לי:

ד' או אין ד' הא היכרא מלבר, אלא ע"כ משום מחיצה וצד פנימי סותם ע"כ יש חילוק בין אית ביה ד' ובין דלית בי' ד' דבטיל

נמצא נתברר דתחת הקורה דלכ"ע משום היכרא הוא לכ"ע שרי אפילו פתוח לכרמלית ומש"ה א"ל ר"י לתנא פוק תני לברא דהא בקורה לא משכחינן לאיסורא. וראיה ברורה לזה מדברי הרי"ף ז"ל שפסק לעיל ריש פרקין במבוי שהוא גבוה מך' אמה ובא למעטו ממעטו בטפח. והיינו משום דמותר להשתמש תחת הקורה. ומדלא חילק בין פתוח לכרמלית, מבואר דאפי' פתות לכרמלית מותר להשתמש תחת הקורה כהראב"ד דהא מבואר שם לעיל בהש"ס דהיכא דאסור להשתמש תחת הקורה לא סגי במיעוט טפח אלא בעינן למעט ד"ט. הרי מבורר כדעת הראב"ד ז"ל, וכן מוכח לשין הרי"ף ז"ל כאן דתחת הקורה שרי אפילו שהוא פתוח לכרמלית וכן כתב הרמב"ן ז"ל להדיא פ"ק דשבת כהראב"ד. ועיין במלחמות שנדחק בדעת הרי"ף ותראה שדברי כנים וברורים. וע"כ בזה דרבא ס"ל לחי משום היכרא לי הלכתא כוותיה. אבל בלחיין דלית ביה ד' הלכה כרבא לחלק בין פתוח לכרמלית דאסור ודוק. דף י"א רש"י בד"ה מן הצד שמתח הזמורה כו' עכ"ל, עמ"ש בחידושי לאו"ח סי' ס"ב (סי' א) בכוונת רש"י ז"ל

דף יד גמרא פשיטא כו' הרא"ש הוכיח מכאן בשם הר"פ דסיפא דעקומה ועגולה כו' אתיא לכ"ע עיי"ש וע"כ פסק כן הב"י וש"ע סי' שס"ג (סי"ט) עקומה רואין אותם כאלו היא פשיטה ועגולה כאלו היא מרובעת

וקשה לי דלדבריהם עדיין קשה למה פריך בעגולה גולה הא תו ל"ל ולא פריך פשיטא. ונפלאתי על הגאונים הנ"ל דאישאמיט להו הירושלמי שעל משנתינו, וז"ל שם אבבא דעקומה פליגי אמוראי מר