אבן העוזר על הש"ס כח

למעלה מי' דאז לכ"ע אין עירובו עירוב, למטה מי' עד ט' עירובו עירוב והיינו בנעץ יתד באילן, אבל פחות מט' הוא פלוגתא דרבי ורבנן, וכן לא נעץ יתד באילן הוא פלוגתא דר' ורבנן, ותנא שנה משנתו מה דלכ"ע הוא, וזה שדקדקו התוספות א"נ כרבי כו' ולא כתבו דברייתא אתיא כרבי אלא ר"ל כדפירשתי. ועיין מ"ש בעירובין דף ל"ה עיי"ש: מסכת עירובין

דף ב' ע"א בתוספות ד"ה מבוי שהוא גבוה כו' ולהכי פריך שפיר טפי כו' עכ"ל, ר"ל בהכי ניחא דפריך כאן ובסוכה מ"ש גבי סוכה דתני פסולה ומ"ש גבי מבוי כו', דמלשון זה נראה דקושייתם אמבוי דלמה לא תני נמי בסוכה, דאל"כ הל"ל להיפך מ"ש גבי מבוי כו' ומ"ש גבי סוכה כו' דהא מבוי קדים לסוכה ולמ"ש התוס' א"ש דטפי ניחא ליה למיפרך אמבוי דכל עיקר משנתו לדמות לסוכה הוא, וכן נראה מלשון רש"י עיי"ש, (א"ה בד"ה דתני תקנתא כו' ע"כ)

ע"ב בד"ה אמר אביי כו' וקשה כו' עכ"ל, לא ידענא קושית התוס' דהא להמסקנא מילתא דרב ליתא אלא דקורה משום היכרא הוא והכי קייל"ן, וע"כ הא דאמרי אמוראי לקמן הכי, היינו להמסקנא ודלא כרב וצ"ע

דף ג' בד"ה ורב נחמן כו' לרבה גופא ה"מ למיפרך כו' עכ"ל, ולי נראה לתרץ דלרבה לא קשיא ע"פ שיטת רבה דאמר לקמן בסמוך דיש חילוק בין סוכה למבוי אי מקצת הסכך והקורה למעלה מך' ומקצתה למטה מך', בחדא מינייהו פסול, וע"כ אשמעינן ביה רבותא אפילו מקצתו למטה מך' אפ"ה פסול, אך דלא תימא דהא דפליג ר"י היינו בזה דמקצתו למטה מך', לכך איצטריך למיתני נמי אידך דלא פסלי רבנן אלא בכולו למעלה מך' ואפ"ה הכשיר ר"י. ומזה הוציא רבה דינו לקמן דיש חילוק בין סוכה למבוי בזה. דאל"כ פלוגתא דר"י ורבנן בסוכה ובמבוי ל"ל. אבל ר"נ ב"י איהו ידע הברייתא דתני כפתחו של היכל. ועלה אמר רב נחמן דלסימנא בעלמא נקט ומההוא ברייתא מייתי סייעתא לקמן דחלל סוכה וחלל מבוי תנן, משום הכי פריך שפיר

ע"ב בד"ה והאיכא רצופין כו' וי"ל דרוב אמות קאמר עכ"ל, לכאורה קשה מאי קאמר הש"ס רוב אמות קאמר הא ליכא רובא, ועוד כיון דלרבנן צ"ל נמי רוב אמות קאמר א"כ גם לר"ש מצינו לאוקמי, ומהרש"א נדחק בזה, ויש לתרץ ע"פ מה שכתבו התוס' בסמוך ד"ה כרבנן כו', דאביי לא איירי כ"א באמות המוזכר בפירוש ולא באמות המשתמע מכלל דבריהם, לפי זה י"ל הא דתירץ ואיבעית אימא, לא ניחא ליה בתירוץ הראשון, משום דס"ל להאיבעית אימא דאביי איירי גם באמות המשתמע מכלל דבריהם, וע"כ גם לרבנן צ"ל דרוב אמות קאמר וא"כ גם לר"ש מיתוקמי, ולפ"ז י"ל דגם בדין גדר שנפרץ משכחת לה באמות בת ששה, כגון שהיה גדר סמוך לכרם ואין בין כרם לגדר שמונה אמות ונפרץ פירצת עשר, ע"כ אי הוי פירצה גמורה וכאלו אין מחיצה לפני הכרם, אז רשאין לזרוע עד ד' אמות סמוך לכרם, ואי לא הוי פירצה והוי כסתום בכותל אז הד' אמות שייך לעבודת הכרם, ואידך כיון דלית ביה ד' אמות בטיל להכרם ואסור להביא זרע לשם ומודדין להחמיר באמות בת ששה, ואי ליכא עשר אמות גדולות אסור לזרוע שם, לכן שפיר תירץ הא"א רוב אמות קאמר, דר"ל רוב אמות שנוכל להמציא אפי' אמות המשתמע מכלל דבריהם נמי איירי, אבל תירוץ הראשון ס"ל דלא איירי כ"א באמות המוזכר בפירוש, ודין שכתבתי בגדר שנפרץ אינו מוזכר בפירוש, לכן לר' שמעון אלא (לא) הוי רוב אמות דלא (ולא) מיתוקמי אלא לרבנן

דף ה' ע"א ברש"י ד"ה משכו של חקק שייך לומר לשון משך וכו' עכ"ל, ול"ג פשוט לתרץ דהא זה הצד שארוך יותר קרוי משך, והצד הקצר קרוי רחב כמ"ש רש"י מלכים א' ו' והוא פשוט, לכן כאן דהחקיקה צריך שיהא ארכו יתר על רחבו, כמ"ש התוס' דאין מבוי ניתר עד שארכו יתר על רחבו. משום הכי אמר משכו בכמה, אבל לעיל דסתמא דמילתא רחב המבוי יתר מד"ט ועכ"פ בד"ט כמ"ש התוס' ד"ה ואי בד' כו', וצריך להגביה תחת כל הקורה על פני רוחב. כל המבוי, וקמיבעי ליה אי סגי בטפח כר"י, לכן שפיר אמר רחבו בכמה דהקצר יותר קרוי רחב, וכ"ש להפוסקים כר' יוסף דא"ש טפי, וכן למ"ש התוס' ר"פ אלו מציאות (דף כ"א ע"א בד"ה וכמה כו') רב יוסף גופא אמר וכמה רחבו טפח

בד"ה אמר אביי כו' וד"ה ור' יוסף כו' וד"ה לחי הבולט כו' התוס' הקשו כאן קושיות גדולות ונדחקו, בפרט הא דרב יוסף גופא אמר לקמן (דף ע"א) אהא דלחי המושך כו' ש"מ דמשך המבוי בד' אמות, וכאן חולק על זה הן בעיקר הדין דס"ל משך המבוי ד"ט, והן בדחיית ראיה זו דהוא לאפוקי מתורת לחי והיא תמוה מאוד. ונלעד"ל דהאמת הוא דהא דאמר רב יוסף ד' טפחים הוא דוקא, ודלא כמ"ש התוס' ד"ה אי בד' כו'. וא"כ ע"כ רחב המבוי הוא פחות מד"ט. וכ"כ רש"י ד"ה ארכו יותר. כו', ולפ"ז ע"כ צ"ל דר' יוסף ואביי לא ס"ל הא דר' אחלאי דאמר לקמן דף י"ב (ע"א) דמבוי שאין רחבו ד' א"צ לחי. אלא כתנא קמא החולק על רב אחלאי שם, וכן הרי"ף והרמב"ם (פי"ז מה"ש הל"ט) פסקו דלא כר' אחלאי. והשתא לא מצי אביי לאתוי ראיה מהא דשמואל. וכן מהא דר' הונא דלחי המושך. כו'. די"ל דשמואל ורב הונא ס"ל כר' אחלאי דרחב המבוי צריך להיות ד"ט, ולפ"ז אורך המבוי דע"כ בעי למיהוי יתר על רחבו ע"כ צריך להיות יתר מד"ט וכיון דאפיקתיה מד"ט צריך משך ד' אמות. וכה"ג כתב רש"י לעיל (בסמוך ד"ה גזירה כו') אבל אביי ור"י ס"ל כמ"ד דאין שיעור לרחב המבוי, לכן ס"ל לר"י משך המבוי ד"ט דהוי שיעור מחיצה בכל מקום. לכן אמר ר' יוסף עצמו לקמן אהא דר' הונא ש"מ משך המבוי בד"א. והיינו דר' הונא ס"ל כך דאיהו ס"ל כר' אחלאי כדפי'. אבל ר"י ואביי פליגי אליבא דהלכתא וס"ל דלא כר' אחלאי. לכן הביא אביי מהא דלחי הבולט כו'. ומזה הוכרח דאפילו למ"ד אין שיעור לרחבו אפה ס"ל משך המבוי בד"א, דאי ס"ד דרחב המבוי שיעורו בד"ט. דהיינו כותל האמצעי ההולך לרחב המבוי. א"כ קשה בד"ט הוי סני לצאת מתורת לחי. דהא לחי הוא בולט לרחבו של מבוי וכותל רוחב המבוי ד"ט. ואמאי משער בכותל האורך של מבוי. ה"ל לשער בכותל דהרוחב של מבוי. אלא ע"כ צ"ל דס"ל כמ"ד אין שיעור לרחבו של מבוי. ועל כרחינו צריך לשער בכותל האורך. ואפ"ה סבר משך המבוי בד"א מזה הוכיח אביי דינו. והשיב לו רב יוסף דמלחי הבולט אין ראיה. דלאפוקי כו'. והיינו ע"פ שיטת רש"י דלקמן ע"ב ד"ה אינו דין כו'. דהקשה שם הא. דלחי הבולט דאמאי לא מהני משום תורת פס. ותירץ דכמו דיצא מתורת לחי כן יצא מתורת פס לכן לא מהני. לפ"ז אתי שפיר דלקמן שפיר הוכיח ר"י מהא דלחי המושך דמשך המבוי, בד"א. דאי ס"ד משך המבוי ד"ט הוי סגי שם בד"ט אפילו לאפוקי מתורת לחי. אבל כאן דמיירי בלחי הבולט לרחבו של מבוי וא"כ אף שהוא בולט ד"ט לא נפיק מתורת פס. דהא שיעור פס ד"ט. לכן לאפוקי מתורת פס בעינן ד"א. דלשיטת רש"י תורת פס מתיר במבוי. אבל לקמן דמיירי בלחי המושך דליכא שם שיעור פס לרוחב המבוי. א"כ אי שיעור המבוי ד"ט, בד"ט הוי נפיק מתורת לחי, לכן שפיך הוכיח ר' יוסף לקמן דס"ל לרב הונא שם, דמשך המבוי בד"א אף (אך) רב הונא י"ל דס"ל כרב אחלאי וכדפרישת, וכן פליגי אליבא, דמ"ד החולק על רב אחלאי וכדפרישת, וליכא לאקשוי מאי אמר לאפוקי מתורת לחי, הל"ל לאפוקי מתורת פס, י"ל כן דרך התנא לקרות במבוי לחי אפי' גדול כמו פס, וכן להיפך בחצר אפילו לחי משהו קורהו פס, ובזה מתורץ מה שהקשו התוס' דף י"ב ע"א ד"ה בפסי כו', די"ל משום דדרך תיקון המבוי בלחי קורהו לחי לעולם ובחצר תיקונו בפס ד' קורהו לעולם פס עיי"ש, ומכאן יצא להרי"ף והרמב"ם סי' שס"ג (סכ"ח) דפסקו דלא כר' אחלאי. ותמהו הפוסקים עליהם. והנך רואה דמכאן יצא להם ד"ז וזה ברור: