אבן העוזר על הש"ס כא

מצטרפין אפילו א"א להתערב, כגון שזה טעמו מר וזה מתוק, אבל כל שאינו שוה בשיעור אינו מצטרף, וע"כ א"ש דמשמע לרש"י דלשון רבב כולל כל דבר הניתך השייך ביה סיכה, ונודע דשמן שכיחא לסוך וגם לאכול, נמצא דיש לשמן שני שיעורין ואזלינן בה לחומרא, לכן לעיל משערינן לסוך אבר קטן של קטן בן יומו, דהוא בציר מכסלע לחומרא, וכאן אשמעינן דיש לשמן עוד שיעור אחר והוא כדי לסוך, לומר דבשיעור זה שוה לשומן, ונ"מ להצטרף לשומן, דאם הוציא שומן שחסר ממנו דבר מועט, והוציא נמי מן השמן פחות מכדי סיכת קטן, ויש בו להשלים שיעור השומן מצטרף עם השומן, ואזלינן הכא והכא לחומרא

שם בד"ה ובית אחיזה כו' נ"ל הא דהתוס' לא ניחא להו כפירוש רש"י דקשיא להו להתוספת מאי פריך על רבא מברייתא, הא י"ל דרבא שביק לסברת המקשה, שהבין תחלה בהברייתא דב' אותיות חשיבין לענין הוצאות שבת, רק דפריך מתניתין וברייתא אהדדי, ועל זה משני רבא דאידי ואידי חד שיעורא הוא, דלב' אותיות צריך בית אחיזה, אבל בנייר מחוק דא"צ לבית אחיזה חייב בלא בית אחיזה. וכדי לתרץ קושיא זו צ"ל, דע"כ לרבא ס"ל דב' אותיות דידן לא חשיבי כלל להוצאות שבת, דאם לא כן קשיא למה תנן במתניתין המוציא קשר מוכסין חייב, הנ"ל רבותא אפילו שתי אותיות דידן, וכגון שאחר שנכתב נחתך ממנו בית אחיזה אפ"ה חייב, דהא אחר כתיבה א"צ לבית אחיזה, אלא ע"כ צ"ל לרבא דב' אותיות לא חשיבין כלום לענין הוצאות שבת, והא דתנא כדי לכתוב ב' אותיות, ע"כ ה"ק כיון דיש בו לכתוב ב' אותיות יש בו נמי בית אחיזה, ואז ראוי לכתוב בו קשר מוכסין מש"ה חייב, וברייתא אתיא לפרש למתניתין דלא תימא דקשר מוכסין בעי בית אחיזה קמל"ן, וע"כ פריך שפיר בנייר מחוק דא"צ בית אחיזה וא"כ אין בו כדי לכתוב קשר מוכסין אפ"ה חייב, וע"כ פירוש התוספות מוכרח בהסוגיא וק"ל

דף פ"ב ע"ב ד"ה למשמשים תירוצא היא עכ"ל, הנה צריכין לשים לב לדברי רש"י אלו מאי חידש בזה, תו אמאי לא כתב רש"י כן לעיל בדברי רבה, ונלעד"ל דלעיל י"ל דרבה עצמו אמר להא מילתא דלרבנן ילפינן משרץ ולר"ע איתקש לשרץ למשמשין, אך כאן בדברי ר"א קשיא ליה לרש"י קושית רבינו שמואל שבתוס' (שם בד"ה ר"א כו'), דלמאי צ"ל למשמשין הא איצטריך שרץ דלא נילף מנדה למסמא, והשני תירוצים שכתבו התוס' להגיה בהש"ס לא ס"ל לרש"י כמבואר ברש"י, וע"כ נלע"ד דבזה מתרץ רש"י הקושיא הנ"ל דלמשמשים תירוצא הוא, פי' לאו מדברי ר"א היא, אלא הש"ס הוא דמתרץ לה למאי דס"ד השתא, והיינו דתחלה קס"ד דהש"ס דרבה הוא שהקדים לעיל בדבריו דרשא דתזרם הוא דס"ל הכי, אבל ר"א דע"כ אליבא דרבנן לא ס"ל דרשא דתזרם, לכן ס"ד דהש"ס דגם לר"ע לא ס"ל דרשא דתזרם אליבא דר"א, ודקשיא לך אמאי מטמא במשא ולא מקשינן לשרץ כמו שהקשו התוס' לעיל (בד"ה אמר רבה כו'), י"ל דס"ל כי חרם הוא ילפינן ממשמעותא כל שחרם הוא דאסור בהנאה מטמא נמי כמ"ש התוס' (בד"ה למשמשים כו') וע"כ גם איברי ע"ז שאסורין בהנאה מטמאין נמי, וא"כ קשה נדה למאי אתי, דאין לומר דאינה לאיברין כנדה, דהא ע"כ גם איברי ע"ז מטמאין ממשמעותא דכי חרם הוא, וע"כ צ"ל דלאקושי לנדה הוא דאתי לטמא במשא, הכי הוה ס"ד דהש"ס אליביה דר"א, ומשום הכי פריך שרץ ל"ל תיפוק ליה דאין מטמא במסמא מהיקשא דמת כמ"ש התוס' ד"ה ורבנן כו', דהשתא ליכא למימר כמ"ש התוס' (שם) דתזרם להחמיר הוא דאתי, דהא השתא ס"ד דלר"א לית ליה דרשא דתזרם גם לכ"ע, וא"כ שרץ ל"ל לכן הוצרך התרצן לתרץ למשמשין, אבל למסקנא דלקמן דלר"ע ע"ז אינה לאיברים, לפ"ז הדרא קושיא לדוכתיה מנל"ן דע"ז מטמא במשא, דאי מנדה הא י"ל דאתי למילף מנדה דע"ז דאינה לאיברים, ושרץ דלא לטמא במשא הוא דאתי, אלא ע"כ צ"ל דגם לר"א ס"ל אליבא דר"ע דרשא דתזרם, וע"כ להמסקנא תו אין צריך להא דמשני הש"ס לעיל דשרץ למשמשין לר"ע אתי, דהא איצטריך לגופא דלא לטמא במסמא מדרשא דתזרם, ע"כ מזה הוכיח רש"י דהא דלמשמשין לאו מדברי ר"א הוא, אלא תירוצא הוא דמתרץ הש"ס הכי למאי דס"ד אליבא דר"א, ולהמסקנא לא קאי תירוץ זה. וע"כ לפ"ז אין צורך להגהות התוס' זה ברור בפי' הש"ס ובכוונת רש"י: עמ"ש התוס' לקמן (דפ"ג ע"ב) בד"ה כי תיבעי לך

כו'

(הגם שיש לי עוד דרך לפרש בכוונת רש"י, דבדברי רבה אין צריך לפרש דלמשמשים תירוצא הוא, אלא הכל מדברי המקשה הוא, וה"ק הואיל וע"כ לר"ע אתי למשמשין, וא"כ כי חרם הוא למאי אתי, ואתי ע"כ לאשמעינן דע"ז שנאסר בהנאה הוא דמטמא, הא מחובר שאינו נאסר בהנאה אינו מטמא, דסד"א דילפינן מקבר דמטמא במחובר, וא"כ רבנן נמי מסתמא לא פליגי על זה, ואם כן לרבנן לנדה ל"ל, דבלא זה יש לומר דאתי לטמא ע"ז של בעלי חיים דומיא דנדה אף שאינו נאסר, מ"מ דרך הראשון הוא נכון יותר, והוא האמת לע"ד)

שם בתוס' ד"ה למשמשין כו' ותימא כו', ולפענ"ד נראין דברי רש"י כנים ואמיתים כי יש לדקדק בלשונו שכתב לא מטמא לא במשא ולא באבן מסמא, דהל"ל לא מטמא אפילו במשא, ונ"ל הא דמבואר בסוגיא בדברי רבה דאמר תזרם דאמר קרא נכרינהו מינך כמו זר כו', הרי ב' מלות אלו כמ"ו ז"ר, כמו זר נחשבו ואין לי הבנה כלל, וכי יש דבר זר יותר מע"ז עצמה, ומאי כמו זר דקאמר, גם בלשון המקרא קשה דאמר תזרם לשון רבים, וצא תאמר לו בלשון יחיד, ועל כרחך צריך לומר דקרא דתזרם ע"כ במשמשין מיירי דכתוב לעיל מיניה וטמאתם את צפוי פסול כספך ואת אפדת מסכת זהבך, והיינו משמשי ע"ז דהן צפויי וקישוטי ע"ז, לכן אמר בלשון רבים נכרינהו מינך להמשמשין אלו כמו זר, ר"ל כמו ע"ז עצמה, ואח"כ אמר כמו דוה צא תאמר לו הכנס אל תאמר לו ואיירי בע"ז עצמה, ור"ל אם יש לך שני היקשים א' להחמיר ולהוציא וא' להקל החמר עליו וכמ"ש התוס', ומדאיירי ברישא דקרא במשמשין, וסיפא דקרא שביק למשמשין דאיירי ביה לעיל ואיירי בע"ז עצמה, מבואר דהא דמחמרינן צא תאמר לו, היינו בע"ז עצמה ולא במשמשין דלא מחמרינן במשמשין כל כך, והנה לר"ע ה"ק צא תאמר לו להחמיר לטמא במסמא מהיקשא דנדה, ואל תאמר להקל ללמוד ממת דאינו מטמא במסמא, וא"כ הא דמבואר דמשמשין לא מחמרינן בהו, סד"א דדווקא מאבן מסמא הוא דממעטינן להו לכן איצטריך שרץ למעוטינהו נמי ממשא, ולזה דקדק רש"י בלשונו לא במשא ולא במסמא, ר"ל דלר"ע צריכין לנו שני לימודים א' למעוטי מסמא וא', למעוטי משא, אבל לרבנן דס"ל דע"ז אינה מטמא אלא במשא וה"ק לרבנן צא תאמר לו לאקושי לנדה למשא ואל תאמר להקל משרץ, ע"כ מדכתיב צא תאמר לו בע"ז עצמה ואיתמעיטא משמשין, ע"כ דמשמשין אפי' במשא אינן מטמא כ"א במגע, לכן לרבנן לא איצטרך מיעוט על משמשין וזהו האמת בפי' הש"ס ובפי' רש"י

דף פ"ד ע"א בתוס' ד"ה מפץ כו' כדמוכח בפ"ק דסוכה עכ"ל ונ"ל לתרץ קושיא זו מסוכה על רש"י דהא דאמרינן כאן דלית ליה טהרה במקוה איירי בטומאת מדרס וכמ"ש רש"י והיינו כיון דטומאת מדרס כתיבא בהדיא בתורה וטהרה לא מצינו לו, אבל שם בסוכה מיירי בטומאת מת דלא מצינו למפץ טומאה במת בתורה בהדיא, אלא דילפינן ליה במה הצד מכלי חרס ומכלי עץ, דמכלי חרס לחוד לא מצי למילף, דמה לכלי חרס שמטמא מאוירן וכמ"ש התוספות (ע"ב) ד"ה מה פכין, וכיון דמכלי עץ ילפינן למפץ אמרינן דיו להיות כנדון, לכן יש להם טהרה במקוה כמו כלי עץ (ועיין בב"ק דף כ"ה ע"ב בתוס' שם

) ולפי זה יש לתרץ מה שהקשו התוס' נמי לקמן (ע"ב) ד"ה והא לית ליה טהרה כו', מהא דקמייתי לה שם בב"ק לטומאת ז' דמשמע שיש להם טהרה במקוה, י"ל דהתם נמי בטומאת מת איירי, וליכא לאקשוי הא בב"ק אף למאי דס"ד שם דלא אמרינן דיו אפילו הכי משמע שם דיש להם טהרה במקוה, י"ל דלא קשה מידי דהא דס"ד שם דלא אמרינן דיו, היינו כגון טומאת ז' דכתיבא במת בהדיא, וכיון דילפינן מפץ דמטמא במת, תו לא נפיק מכלל שאר כלים דכתיבא בהדיא בקרא במת דטומאת ז' בזה לא אמרינן דיו, אבל הא דלית ליה טהרה במקוה לא כתיבא בהדיא דלא ליהוי ליה טהרה, אלא כיון דטומאתו כתיבא בהדיא במקרא, וטהרה לא מצינו לו בהדיא לפיכך אין לו טהרה, וא"כ היכא שגם הטומאה לא כתיבא רק דילפינן ליה מכלי עץ, ע"כ ודאי דלא חמיר מכלי עץ עצמו, ובזה א"א לספוקי כלל וליכא